פאק.

[Harry the Bloody]

פאק.

יותר מדי דברים מצטברים לזה.. יותר מדי דברים קטנים. הורים טיפשים, אנשים שלא סגורים על עצמם והרבה לחץ. סידרתי את השבוע באופן לא הגיוני לחלוטין כדי שיהיה לי זמן ללמוד לכל מה שאני צריך, ועוד יישאר לי זמן ללמוד קנוצ'רטו (ונראה לי שאני עוזב את זה לטובת סונטה=\). לא הייתי במחשב שלושה ימים, שזה חוסר אחריות מצד מנהל. ועוד עכשיו אני מתבכיין פה במקום להיות יעיל. ואמי היקרה חייבת להתערב, למה? כי הבן הנהדר הגאון המוכשר המושלם שלה חייב לעשות פסיכומטרי. בסדר, לעשות פסיכומטרי, אני אלמד. אבל הפסיכומטרי בפברואר. חודש וחצי. ועד כמה שחשוב לי התפקיד המזדיין הזה של הצבא, ועד כמה שאני רוצה להגיע אליו כי הוא באמת מעניין אותי ובאמת יתרום לי לא מעט, אני לא הולך לוותר על ההדרכה, על הריקודים, על הנגינה, על הלימודים ועל החברים לחודש וחצי בשביל ללמוד למבחן באופן לא הגיוני, כי לא לומדים לפסיכומטרי חודש וחצי, סעמק. אז אני מבואס מזה שאני מבין שאין לי סיכוי להגיע לתפקיד הזה, אבל ההורים שלי כל כך טיפשים ופשוט לוחצים ולוחצים ועכשיו צועקים עליי שאני אעלה להתקלח. |סליחה על חוסר הסדר, יש כאן הרבה כעס ותסכול| בתכלס כבר ממש נמאס לי. כשיש לי שניות של טוב בחיים הדפוקים האלה, כשאני באמת חושב שלמישהו איכפת או שאני בכלל יודע לאן אני הולך ומה אני עושה מישהו טורח בקלילות נפש לפרק את זה. לפוצץ את זה. בין אם זה עוד אחד שבוחר לעזוב אותי, שוב. בין אם זה אנשים שמתים לי. בין אם זה ההורים שהם מפגרים. ממש מפגרים. בשנייה שאני מסיים בצפר אני עובר מכאן, יותר מדי רע לי פה. יש לי לא מעט כסף, אני אשיג את החסר. ועכשיו אני שם לב שאני ממש מתמקד בעצמי, בחרא שלי ולא איכפת לי מאף אחד אחר. זה מה שלא עשיתי כל השבוע. הסתכלתי על אחרים, על כמה שחרא להם וניסיתי לעזור להם וזה עזר לי לעזור להם והכל ורוד ופרחים ולהלהלה. אבל ככה אני לא שם לב למה שקורה לי כאן. אצלי. איתי. ואני שוב מתפרק, ונמאס לי כבר לנסות למצוא סיבה להמשיך בכוח ולשכנע את עצמי שזה מה שצריך לעשות. לא רוצה כלום. כמו ילד קטן. אני לא מדבר בהגיון, אני עושה שטויות ושנייה אחרי שאני אשלח את ההודעה אני אכעס על עצמי. הפרצוף של ההורים שלי גורם לי לכאב. לא יכול להסתכל עליהם. מפחד מהמבט שלהם. את הדבר הכי חשוב שהשגתי בחיים, הדבר שהכי משמעותי עבורי - הפטור מספורט, הצעדים שנוקטים נגד המורה לספורט, כל השיחות שאני עשיתי עם היועצת והפסיכולוגית והמנהלת של בית הספר הם לא יודעים. ניסיתי לפתוח את זה לפניהם ולספר להם, אבל הם התחילו לצרוח עליי שאני צריך להיות נורמלי. לא יודע מה לעשות, לא רוצה לעשות כלום, לא רוצה לנסות להבין כלום. אני ממש רוצה לכתוב שפרקתי. אבל אני לא מרגיש שפרקתי משו. סתם הכל יותר מועצם עכשיו. פאק.

 

[יעל ניסן]

לא יודעת

מה להגיד כי באמת קשה היה לי להבין מה אתה רוצה או מה יעזור לך. אולי יעזור לך לצחוק קצת? "ניסיתי לפתוח את זה לפניהם ולספר להם, אבל הם התחילו לצרוח עליי שאני צריך להיות נורמלי". לא יודעת מה איתך, לי עלתה תמונה די משעשעת בראש כשקראתי. האם אתה יכול לראות מה הומוריסטי בזה? זה בכלל עוזר לך לתפוס פרספקטיבה ולצחוק על דברים או שאני מוסיפה שמן למדורה?

 

[trigotrigo]

מה שאני לא מבין,

זה למה לעזאזל שמישהו יגיד שאתה לא נורמלי. אתה לא חולה, אתה לא פושע, אני לא רואה כאן שום בעיה

זה בסדר לכעוס. אבל מה, אל תשמור את הכעס בפנים. לך לחבוט באיזה שק איגרוף, או לרוץ, או שפשוט תעמוד ותצעק עד שיימאס לך.

 

[resputin]

המממ.

שמע, לפי מה שאני קורא ואתה אומר, באמת יש לך המון דברים קורים בחיים סימולטנית. אני מאוד בעד קביעת מטרות ברורות ולנסות כמה שיותר לעמוד בהן, אבל נשמע לי כאילו המטרה שקבעת לעצמך היא להוסיף עוד שעות ליממה. You're spreading yourself too thin, ומלבד לעייף את עצמך ולהמאיס דברים על עצמך לא רבים הדברים שתשיג, כי גם מה שכן תשיג, זה יהיה בשיניים ולא תוכל להנות מהחוויה שבדבר. לימודים, מבחנים, הדרכה, ריקודים, מוזיקה, חברים, פסיכומטרי, התמיינות לתפקיד מסויים בצבא, חיים באינטרנט ועוד ועוד. המון דברים סימולטנית שחלקם יגמרו כך או אחרת אם זה תפקיד צבאי שדורש ממך מעבר ליומיות (שקול זאת בצורה הזו). מעט מוגזם, לא? תקשיב לעצמך ותן לעצמך לנוח, כי התקופה הזו של סוף יב'-תחילת הצבא היא מבין היפות והשקטות שיהיו לך. באשר לפסיכומטרי, ממרום שנותיי (הלא רב, אבל עדיין), הייתי אומר שמיותר מעט לעשות פסיכומטרי בתיכון, היות וממילא 80% מהאנשים עושים פסיכומטרי שוב בצבא ואפילו אחרי הצבא, כי הציונים ברובם לא מספקים. אולי עכשיו, אחרי שכבר נרשמת לקורס, זה פחות רלוונטי, אבל במידה ואתה לומד באופן עצמאי הייתי מציע לומר להורים שלך שאתה תעשה פסיכומטרי בצבא (דבר מאוד מקובל בחצי שנה האחרונה של השירות). עוד דבר מאוד חשוב, בעיניי, שאולי אנשים לא הכי יסכימו איתו: אחת החוויות הכי מבגרות בחיים זה כשילד מתחיל להבין שההורים שלו, בסופו של דבר, הם רק אנשים. עם יתרונות, עם חסרונות, עם הבנות חיים אחרות ועד כמה שהם מנסים לכפות את דעתם עליו, איפשהו היא תשאר רק בגדר המלצה. אל תפחד מההורים שלך, אל תכעס על ההורים שלך ותשתדל שלא להתעצבן מהם. נורמאלי זה דבר יחסי ומה שהם רואים לנורמאלי אל מול מה שאתה רואה, זה לאו דווקא משיק. אל תנסה לעמוד בכל הציפיות שלהם, כי לאו דווקא תמיד תצליח, אבל תקשיב להם כי אולי הם לפעמים באמת יודעים טוב יותר. לסיכום, תעשה פריוריטיזציה בחייך. קבע מטרות ותנסה להגיע אליהן, גם אם זה אומר לוותר על משהו שאוהבים בדרך, אם בשורה התחתונה זה משתלם לך ותהיה שמח. אחרת מה זה שווה? "I´ll live through you I´ll make you what I never was If you´re the best, then maybe so am I Compared to him compared to her I´m doing this for your own damn good You´ll make up for what I blew What´s the problem ... why are you crying?" (אולי לא כזה קשור, אבל לי זה התנגן כשכתבתי את זה.*) בהצלחה.