פגיעה והתנצלות

[רותי 11]

פגיעה והתנצלות

כאשר אנחנו פוגעים במישהו אפילו שלא בכוונה
אנחנו פוצעים אותו בנפשו, ואפילו שאנחנו לאחר
מכן מתנצלים זה יכול לשנות רק את הבנה שלאחר
מכן, ולא את זמן הפגיעה עצמה, "החור" כבר
נעשה ואת זה אי אפשר לשנות.
זה כמו שנתקע מסמרים בלוח עץ ונפצע את הלוח
גם אם לאחר מכן נשלוף את המסמרים ישאר חור
והלוח כבר לא יהיה חלק כמו קודם.
לכן חשוב מאוד להיות שוטרים למה שאנחנו מוציאים
מהפה שלנו, ובעיקר עם הקרובים לנו שהם הכי
חשובים לנו, יש מילים שנשארות מקועקעות לכל
החיים, וההתנצלות לאחר מכן כבר לא באמת עוזרת

 

[kikona126]

יש את השיר ׳הכתם נשאר על הקיר׳

&nbsp
הכתם נשאר על הקיר/דוד אבידן
&nbsp
מישהו ניסה לגרד את הכתם מעל הקיר.
אבל הכתם היה כהה מדי (או להפך- בהיר מדי).
אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.
&nbsp
אז שלחתי את הצבע, שימשח את הקיר בירוק.
אבל הכתם היה בהיר מדי.
ושכרתי את הסייד, שיסייד את הקיר למשעי.
אבל הכתם היה כהה מדי.
אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.
&nbsp
אז לקחתי סכין מטבח וניסיתי לקרצף את הכתם מעל הקיר.
והסכין הייתה חדה עד כאב.
רק אתמול השחיזו אותה.
ובכל זאת...
&nbsp
ואיגרפתי גרזן והלמתי בקיר, אך הפסקתי בעוד מועד.
אינניודע מדוע עלה לפתע על דעתי,
שהקיר עלוליפול, אבל הכתם בכל זאת ישאר.
אם כך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.
&nbsp
וכשהעמידו אותי אל הקיר ביקשתי לעמוד בסמוך לו.
וחיפיתו עליו בחזה רחב (מי יודע:אולי).
וכשהתיזו את גבי, ניגר דם רב, אבל רק מצד הגב.
יורים.
&nbsp
ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם.
מטח יריות שני.
ואני כל כך האמנתי, שהדם יכסה על הכתם.
אם אך ואם כך- הכתם נשאר על הקיר.
&nbsp
&nbsp
השיר מעלה בעצם את ׳גלגול הפגיעה׳ שתתחיל ככתם שנרצה להסיר, אבל לאחר מכן נגן עליו, שלא יפגעו בו שוב, וגם כי זה משרת אותנו... שיר קצר, עם הרבה מעבר למילים/שורות

 

[pynokyo]

לא מבינה גדולה בשירים - אבל השיר מוצא חן בעיני

למרות שלא בטוח שהבנתי את המסר

.
חשבתי לעצמי אם הכתם כל כך כהה, אפשר לצבוע את הקיר בשחור

אין אדם שעובר את החיים האלה בלי שנפגע או פגע - השאלה עד כמה הוא נותן מקום בחייו לפגיעות הללו ועד כמה הוא מאפשר להן להשפיע עליו ועל התנהלותו בחיים.
כמו שאומרים מה שלא הורג אותנו - מחשל אותנו.

 

[kikona126]

כמה שקוראים אותו יותר

הוא יותר מיוחד ומבינים ממנו עוד...
כששמתי אותן כן הבנתי אותו קצת אחרת מבדרך כלל.
זה שיר שלומדים אותו לבגרות בספרות (לפחות הוא חלק מהרשימה)

 

[pynokyo]

בהחלט מרגישים את העוצמה הרגשית בשיר הזה

באומנות כמו באומנות - ככל שמעמיקים בה היא חושפת פנים נוספות.
בזמנו יצא לי לקרוא ולאהוב כמה שירים של נתן זך
וגם שיר אחד או שניים של דוד אבידן - כרגע לא זוכרת, אבל היתה תקופה שזכרתי בעל פה איזשהו בית, זה היה בהשראת ידיד שמאוד אהב את הז'אנר הזה וספרות גבוהה.
אפשר להגיד שלכל אדם בחיי היתה השפעה על ההתפתחות שלי בתחומי החיים השונים.
לשירי נתן זך התחברתי יותר:
"לִפְעָמִים אֲנִי יוֹצֵא מֵהַחֶדֶר וּמְצַלְצֵל לְעַצְמִי.
אֲנִי מִסְתַּכֵּל מִי בָּא וַאֲנִי נִדְהָם:
לֹא יָדַעְתִּי שֶׁכָּל-כָּךְ הַרְבֵּה זְמַן עָמַדְתִּי שָׁם.

מִי שֶׁחִכִּיתִי לוֹ לֹא בָּא, אֲנִי כּוֹתֵב לוֹ
מִכְתָּב. עַכְשָׁו, אֲנִי כּוֹתֵב, שִׁלְהֵי חֹרֶף וְהָאָבִיב
נִכַּר אֶצְלִי אֲפִלּוּ בָּעֲצִיצִים שֶׁעַל הַגַּג.
כְּשֶׁכְּבוֹדוֹ יָבוֹא, אֲנִי מוֹסִיף, אָכִין לוֹ חַג.

בֵּינְתַיִם הָרוּחוֹת עוֹדָן קְרִירוֹת. רַעַשׁ הָעִיר חַם, מַעֲבִיר
מִמֶּנִּי אֶת רַעַשׁ הַיָּם. לַהֲקוֹת זַרְזִירִים בִּצְרִיחוֹת צְרוּדוֹת.
כָּעֵת נִרְדְּמוּ. גּוּשִׁים שְׁחוֹרִים הָעֵצִים. קָרִיר.

אֲנִי רוֹצֶה לוֹמַר לִכְבוֹדוֹ מַשֶּׁהוּ, מַשֶּׁהוּ מְיֻחָד, שֶׁלֹּא אָמַרְתִּי מֵעוֹלָם.
אֲנִי מְחַפֵּשׂ עַל הַשֻּׁלְחָן וְיָדִי נִתְקֶלֶת שׁוּב בַּגַּפְרוּרִים. אֲנִי מַמְשִׁיךְ וְכוֹתֵב.
הוֹלֵךְ סוֹבֵב כָּל זֶה, מָה?! הוֹלֵךְ סוֹבֵב"

 

[pynokyo]

יש בית מתוך שיר של דוד אבידן שאני זוכרת בעל פה עד היום

אם כי עד לפני שחיפשתי כרגע בגוגל הייתי בטוחה שזה שיר של נתן זך
"כל פרידה היא מוות,
ומשהו מטעם המוות יש בכל פרידה.
בילדותי, לפני שנים, דימיתי כי הינה מוות,
עתה בגרתי ואדע:
כל פרידה היא מוות
ומשהו מטעם המוות יש בכל פרידה "

 

[pynokyo]

ראשית האמונה

פרק 2 מתוך סדרה טלויזיונית בערוץ 1 - כשעה
http://www.iba.org.il/program.aspx?scode=2171865

 

[pynokyo]

נכון, מצד שני יש טענה שאומרת שהנפגע בוחר להיפגע

דהיינו, זה לא המילים הנאמרות ע"י האומר אלא המקשיב הנותן משמעות ופרשנות למילים.
נכון מילים עלולות לפגוע ומעשים בוודאי ובוודאי - אבל תלוי באדם אם הוא בוחר להיפגע במובן נפשי/רגשי - כאשר אדם נפגע גופנית או לא בהכרח נפגע גם נפשית.
וכאשר אדם נפגע נפשית לא תמיד רואים את הצלקות על הגוף.
נכון שרצוי להיות קשוב לזולת - אבל אי אפשר לחיות את החיים תוך כדי הליכה על ביצים.
כאשר אנו נפגעים, יש לנו אפשרות לסלוח לברוח.
שתי הדרכים טובות במידה שווה - כל אחד צריך לבחור בדרך שמתאימה לו.
אפשר גם לסלוח וגם לברוח בו- זמנית.
כולנו בני אדם - וכולנו עלולים לטעות, למעוד, להיות במצב רוח רגיש יותר פגיע יותר.
התנצלות מהפה החוצה לא שווה כלום - אלא אם המתנצל יודע שטעה, מבין במה טעה ויודע שלא יחזור על טעותו בעתיד.
אחרת אין שום טעם להתנצלות.
לעומת זאת, יש טעם גדול לסליחה - סליחה במובן של לעבור הלאה ולא לשמור כעסים וטינה בבטן, גם אם הקשר עם אותו בן אדם נותק.
את רגע הפגיעה לא ניתן לתקן - זה לא המתנצל שמתקן, אלא האדם הפגוע הוא המתקן, כלומר מאפשר לפצע שלו להגליד.

 

[elar84]

את צודקת ברמת העקרון

אבל מצד שני אנחנו בני אדם, ולפעמים אנחנו אומרים דברים ואפילו לפעמים בתום לב.
נגיד שאת רוצה להגיד משהו למישהו בשביל לעזור לך וקצת הסתבכת ויצא שהוא נפגע. זה הרי לא היה מכוונה רעה אבל הפגיעה נעשתה.
וגם איפה המקום של לשתף ללבן דברים, כלומר איפה באמת האמצע?

 

[kikona126]

ימימה מדברת על מצב של התבוננות

אם אני זוכרת נכון היא מדברת על זה כתקופה שבה לומדים, שעוברת. או יותר נכון תקופה שלעולם לא עוברת. כל פעולה שלנו צריכה להיות ממקום של התבוננות קודם לכן. התבוננות לא מגיעה ממקום של ריסון אלא ממקום של סקירת הסיטואציה. סקירה נכונה ודיוק, ימנעו את הפגיעה.
&nbsp
עם זאת יש לזכור שאנחנו בני אדם. ומה לעשות אף אחד לא מדוייק. מה שאומר שלכולנו יש נפילות. השאלה היא מה למדנו ממנה.
&nbsp

 

[elar84]

אין על הימימה הזאתי

תודה רבה קיקונה

 

[kikona126]

נכון אין עליה