בדיוק ככה, אובדן זהות. אני לא מכיר את עצמי יותר חיצונית. לצערי המחשבות האלה לא עוזבות אותי ואני מרגיש שאני מתקרב כל יום לקצה. שפכתי על עצמי מים רותחים שבוע שעבר וכל יד שמאל שלי היא כוויה אחת גדולה . הכאב הפיסי עזר להקל את המצוקה הנפשית. היום שברתי חצי מהקיר שלי בחדר וכמה צלחות. נחתכתי על הדרך אבל לא נורא. התסכול וחוסר האונים שאני תקוע עם המחלה הזו ושום דבר לא עוזר לעצור את זה דוחקים אותי אל עבר הפתרון הזה של התאבדות. תודה על הרצון הטוב, זה בהחלט מוערך אך לצערי אין דרך לעזור לי. הדבר היחידי שיכול לעזור זה שזה ייעצר.
לא יקירי, בבקשה!!!
כל כך עצוב לי לקרוא אותך.
חשבתי עליך.
חשבתי לכתוב לך אישית, אבל אני לא מספיק חזקה כדי לתמוך בך באישי.
אני אספר לך על אחד מצמתי ההתאבדות שלי:
אם לא אצליח להיות אימא, אמרתי, החיים לא שווים, אני לא רוצה לחיות.
היו לי עוד כמה צמתים כאלה בחיים.
אני לא אימא, ואני חיה, והכאב גדול מאוד, גדול עד כדי כך שאני כמעט אפפעם לא מדברת עליו.
הפעם, לכבודך, הוצאתי אותו מהארון.
אני מבינה שזאת מכה איומה!!!
שזה אובדן זהות נוראי!!!
ובתוך כל הדבר הנורא הזה, הכמעט(***) בלתי נסבל הזה, זה שמרגיש לך בלתי נסבל, טמונה האפשרות לגלות מי אתה באמת.
באמת באמת.
מתחת לנראה כך או נראה אחרת.
מתחת לכל תיוג של החברה.
החיים לא יכולים להיות על תנאי, אני אומרת כל פעם
וכל פעם מחדש שמה אותם על תנאי
וכל פעם מחדש משחררת.
אי אפשר.
כל כך הרבה לא תלוי בנו.
החיים כל כך אכזריים וקשים,
והקושי והאכזריות שלהם יכולים לשבור אותנו
ושוברים
-אותי החיים שברו -
אבל ביחד עם זה, אנחנו יכולים להתחזק, למצוא את עצמנו בתוך כל החרה.
זה אולי נשמע כמו קלישאה, אבל אני ממש מדברת מעצמי.
איבדתי כמעט כל מה שהיה לי בחיים, איבדתי המון - את משפחת הבסיס שלי, וכסף ורכוש, ומטפלת שליוותה אותי 22 שנים, ומי שאני הייתי כשהיא ליוותה אותי ובעצם פגעה בי אנושות
ולקראת גיל שישים, כשהייתי על סף התאבדות, גיל 55 ככה, נאחזתי בחיים בכל הכוח
נגד כל היגיון, כי אפילו תקווה כבר לא נשארה לי
והפורום הזה הוא אחד העוגנים שבהם נאחזתי
ויכול להיות גם עוגן בשבילך.
אני שומעת את הכאב הנוראי את הסבל הנוראי ולבי יוצא אליך.
אתה יותר מזה.
תזכור שאתה יותר מזה.
תיאחז בחיים.
ללא תנאי.
אמן!!!!וכתוב כאן.....
