כולם מתחבקים פה. ככה זה היום. חלק מהפרוטוקול. פעם רק חברים התחבקו. אבל עשרים שנה חלפו, ואת החברויות ההן השאיר הרחק מאחוריו. דברים רבים השתנו, אחרים נותרו בדיוק אותו דבר. נערות מפציעות בזו אחר זו מתוך גופיהן הבשלים, מחמיאות לו על התלתלים, מתפעלות מאיך שהזמן לא נגע בו. רבות מהן מופתעות לשמוע על נישואיו, על התאומים ועל זה שבדרך. אחרות מאוכזבות. חלקן היו חברות שלו בזמן זה או אחר, מקצתן העניקו לו את בתוליהן. הוא מוצא לעצמו מפלט מאחורי חומה של ציניות, אין לו שום עניין לפגוש את הנער שהיה.
פינת הכיבוד עלובה. צריך להתאמץ כדי לקרוא למשקה שבכוס הנייר הזו קפה, ואלמלא בקי, שגדלה בתרבות שלא מתירה לזרוק הזמנה לכנס מחזור, היה עכשיו בבית, שותה את הדבר האמיתי. ייתכן שאלמלא הצטרף לקבוצה 'מחזור כ"ז נפגשים' עוד היה מצליח לפטור את עצמו מהעניין, אך מרגע שראה את התואר ד"ר ליד השם דני דבורין, לא רצה להתחמק יותר. הצורך לדחוף את האקזיט לפרצוף של הג'ינג'י שקיבל יותר ממנו בכל מבחן, גבר על הכל.
עיניו סורקות הלוך ושוב את אולם הספורט, מחפשות את בלורית הנחושת. האולם נראה פחות או יותר אותו דבר, עם סולמות העץ על הקיר והסלים שתלויים מהתקרה. התאורה הוחלפה. את מקום פעמוני ההלוגן הגדולים תופסים מערכי לד מלבניים. אורם הקר שוטף שורות של כסאות כתר לבנים. הוא נזכר במאבקים שטופי הזיעה שעברו עליו במגרש הזה וסדק ניבע בחומה בה הקיף את עצמו.
