כולם אוהבים את ישראל
New member
פגשתי את שאהבה נפשי מזמן../images/Emo14.gif
היום זה קרה , פגשתי אותה מישהי שאהבתי בסתר ליבי לפני 10 שנים , כן כן בכיתה י"א י"ב משהו כזה היום אנחנו כבר עולמות שונים כל כך עצוב לי שאני איתה לא בקשר וחשבתי עליה הרבה עדיין במשך השנים אז היו לי עדיין כמו היום רגשי נחיתות והרגשה של חוסר שיוון ותמיד : אני לא אצליח בטח מישהו אחר יהיה איתה, אבל היו לנו אז יחסים דיי טובים בכיתה,,,, ראיתי בה נערה יפה, ומתוקה וכך מסתבר אני מרגיש כך עד היום אבל היום פגשתי אותה לכמה דקות , היא מדדה עגילים אמרתי לה שלום ומה נשמע ומה חדש, אבל רוב השיחה היא הייתה עסוקה בעגילים, מצד אחד שמחתי לראות אותה מצד שני הכאיב לי הדבר , בגלל הרגשת הפיספוס הפיספוס של החיים שלי בקיצר , למרות שכרגע אני ניראה יותר טוב אולי מבעבר, אני חושב, יותר מטוםח מפעם , אני מרגיש שאיין לי סיכוי וזה למה ? כי לכולם כבר יש רקורד עשיר בחיים שלהם , עשו כל מיני דברים עם עצמם היא בעצמה כבר לומדת שנתיים משהו שקשור לרפואה , אני לא אכתוב כי זה לא פייר,,,, פחדתי שהיא תשאל מה אני בנתיים עשיתי, למדתי איין לי מה להגיד הייתי בהוסטל למופרעים , זהו,,,,ככה מסתכמים החיים הדפוקים שלי מגיל 21 עד היום אני יודע שאני הולך הרבה מאחור בהרבה מבני גילי, דורי ,,,,, ואני יודע שכל מה שיכלתי לתת לה זה הקשבה והבנה אבל אולי היא בכלל לא צריכה את זה היא בכלל לא מתסובכת כמוני שצריך את זה כל הזמן כל יום , אני ממלמל לפעמים בבכי: מה אני אשם שקרה לי משבר ענק בדיוק בגיל שהייתי צריך להמשיך את מסלול החיים שלי בגיל 21 מה אני אשם ולמה זה מגיע לי,,,, טוב אני הכרתי את ההורים שלה, אני יודע שהם הורים טובים ותומכים שיהיה לה באמת לבריאות פשוט שאני חושב על זה שאני כבר חי 7 שנים בלי תמיכה אמיתית משפחתית וזה שורש של כאב אצלי, פשוט אחת מהשורשים של הכאב והקושי רציתי להגיד לה: אני יכול להישאר איתך בקשר? אל כמו אז כמו לפני 10 שנים התביישתי , פחדתי מאוד חיכיתי שזה יבוא ממנה אבל זה לא קרה, נפרדנו לשלום , אז הייתי הססן מדיי , היום אני עדיין הססן מדיי בגלל זה אני הולך כמו צב בקצב של החיים כאב לי שלא הצלחתי ליצור איתה קשר כי אני רוצה להיות איתה קצת מה שלא יהיה, לא משנה איזה ביקור, עצוב, שוב עצוב לי היום, חבל חיים פעם אחת חיים כל כך קצרים המוות משיג את כולם ולא הספקתי כלום
היום זה קרה , פגשתי אותה מישהי שאהבתי בסתר ליבי לפני 10 שנים , כן כן בכיתה י"א י"ב משהו כזה היום אנחנו כבר עולמות שונים כל כך עצוב לי שאני איתה לא בקשר וחשבתי עליה הרבה עדיין במשך השנים אז היו לי עדיין כמו היום רגשי נחיתות והרגשה של חוסר שיוון ותמיד : אני לא אצליח בטח מישהו אחר יהיה איתה, אבל היו לנו אז יחסים דיי טובים בכיתה,,,, ראיתי בה נערה יפה, ומתוקה וכך מסתבר אני מרגיש כך עד היום אבל היום פגשתי אותה לכמה דקות , היא מדדה עגילים אמרתי לה שלום ומה נשמע ומה חדש, אבל רוב השיחה היא הייתה עסוקה בעגילים, מצד אחד שמחתי לראות אותה מצד שני הכאיב לי הדבר , בגלל הרגשת הפיספוס הפיספוס של החיים שלי בקיצר , למרות שכרגע אני ניראה יותר טוב אולי מבעבר, אני חושב, יותר מטוםח מפעם , אני מרגיש שאיין לי סיכוי וזה למה ? כי לכולם כבר יש רקורד עשיר בחיים שלהם , עשו כל מיני דברים עם עצמם היא בעצמה כבר לומדת שנתיים משהו שקשור לרפואה , אני לא אכתוב כי זה לא פייר,,,, פחדתי שהיא תשאל מה אני בנתיים עשיתי, למדתי איין לי מה להגיד הייתי בהוסטל למופרעים , זהו,,,,ככה מסתכמים החיים הדפוקים שלי מגיל 21 עד היום אני יודע שאני הולך הרבה מאחור בהרבה מבני גילי, דורי ,,,,, ואני יודע שכל מה שיכלתי לתת לה זה הקשבה והבנה אבל אולי היא בכלל לא צריכה את זה היא בכלל לא מתסובכת כמוני שצריך את זה כל הזמן כל יום , אני ממלמל לפעמים בבכי: מה אני אשם שקרה לי משבר ענק בדיוק בגיל שהייתי צריך להמשיך את מסלול החיים שלי בגיל 21 מה אני אשם ולמה זה מגיע לי,,,, טוב אני הכרתי את ההורים שלה, אני יודע שהם הורים טובים ותומכים שיהיה לה באמת לבריאות פשוט שאני חושב על זה שאני כבר חי 7 שנים בלי תמיכה אמיתית משפחתית וזה שורש של כאב אצלי, פשוט אחת מהשורשים של הכאב והקושי רציתי להגיד לה: אני יכול להישאר איתך בקשר? אל כמו אז כמו לפני 10 שנים התביישתי , פחדתי מאוד חיכיתי שזה יבוא ממנה אבל זה לא קרה, נפרדנו לשלום , אז הייתי הססן מדיי , היום אני עדיין הססן מדיי בגלל זה אני הולך כמו צב בקצב של החיים כאב לי שלא הצלחתי ליצור איתה קשר כי אני רוצה להיות איתה קצת מה שלא יהיה, לא משנה איזה ביקור, עצוב, שוב עצוב לי היום, חבל חיים פעם אחת חיים כל כך קצרים המוות משיג את כולם ולא הספקתי כלום