ToryMaster
New member
פה מרגישה מספיק פתוחה
שלא ישפטו אותי תרדמה קטע שכתבתי עכשיו, תיאור של משהו שקרה לי אצל החבר גוף רוטט מונח על המיטה. במבט ראשון, הייתם חושבים כי זו גופה, גופה מתה, אך לא, אם תסתכלו שוב, תתבוננו היטב, תראו מבעד לשמיכות ולסבך האנרגיות המקיפות אותה, כי הגוף חי ונושם, גוף של אישה צעירה. אישה לכודה. חוש הזמן אבד כבר מזמן, ביחד עם השליטה בגופה היא. כמה זמן שכבה כך, רועדת כולה, נושמת אך בקושי, נשימות שטוחות, מהירות, עיניה מתגלגלות ללא שליטה, איש לא ידע. בין גלגול לגלגול של עיניה, היא מצליחה להתמקד על פנים עדינות שמולה, פנים אהובות, פנים שאך במצב הזה, מצב חסר שליטה, חסר יכולת מחשבה, עוררו עמוק בליבה, בנפשה, רגש שלא חשה זה שנים, ליבו אש בתוכה, אש שכמעט וכבתה כבר מזמן. מלמולים חוזרים ונשנים נשמעו באוזניה "די, די, מספיק" שאלות חוזרות ונשנות שלא יכלה להגיב עליהן "את בסדר? את בהכרה?" היא מנסה לפתוח את פיה, לגרום לקולה לבקוע החוצה, אך שום צליל לא בוקע. היא מנסה להניע את ראשה, רגליה, ידה, אך דבר לא קורה. וכמו בסרטים, חרדה אוחזת בה, ומחשבות מטורפות רצות במוחה. והוא ממשיך למלמל, ובין לבין, הוא גם מוסיף התנצלויות "אני מצטער שהעמסתי עלייך, בבקשה, די" ועיניו מלאות כאב, ומצחו חרוש קמטי דאגה, ופניו מביעות אשמה. הוא יודע, וגם היא, זו אשמתו, ואיש לא יוכל לשנות את העובדה המרה. והיא, נשמה לכודה בתוך גוף אשר לא מגיב לפקודות מוחה. מנסה לדבר ולא מצליחה. הוא מרים את ידה כדי לגרום לה לחבקו, אולי בשביל להיטיב תנוחתו, מי יודע? ידה נופלת, ללא שליטה, היא כבר הפסיקה לנסות, היא מפוחדת כולה. והוא מביא לה מים, אך היא אינה מסוגלת לשבת, הוא מושיב אותה, משעין אותה על חזהו, פותח את כף ידה ומניח בתוכה את הכוס, מאגרף את ידה בחזרה סביב הכוס. והיא, במאמץ על אנושי כמעט, מצליחה להרים את ידה אל שפתיה, מסליחה ללגום מעט מים, טיפה אחר טיפה, לא מסוגלת לפתוח את שפתיה כמעט. הכוס ירוקה, ירוקה בהירה ושקופה למחצה. נצנצים מפוזרים עליה באקראיות. היא מוצאת את עצמה מביטה בכוס, מהופנטת, מרותקת לסידור הבלתי מסוים של הנצנצים, למשחק האור של המנורה עליהם. מודעת למתרחש סביבה, איך אינה מסוגלת לזוז, שוב היא שרועה על צידה, מסובכת בשמיכה. והיא עדיין מפחדת. פחד בלתי ניתן לתיאור במילים. פחד שאיש לא יוכל להבין ואיש לא יוכל להפחית. והיא מבינה, זהו אינו התקף חרדה רגיל. ומחשבות ושאלות ממלאות את מוחה. 'ככה מרגיש אדם בתרדמת? רואה, מרגיש, מודע, חושב, אבל לא מסוגל לנוע? להביע?' והיא מפחדת, חוששת מפני המוות הקרב. רוצה להרגיע אותו, להגיד לו שהכול יהיה בסדר, אך לא מצליחה, לא מסוגלת, לא פיזית, ולא נפשית. והיא פותחת פיה מעט, ומקרבת שפתיה אליו, כמבקשת נשיקה, והוא נושק לה, בעדינות, בזהירות, כמו הייתה עשויה מאבק, ונגיעה לא עדינה תפורר אותה לרסיסים. והוא שואל אם היא רוצה לישון, ובמאמץ על אנושי היא מהנהנת. הוא מכבה את האור, ושב אליה, עוטף אותה בזרועותיו, מחמם את גופה הקפוא. והיא עוצמת עיניה, ושוקעת אט אט בתוך החושך האינסופי, חושך, ממנו היא יודעת, היא כבר לא תתעורר. אחרי שהוא ניסה לשכנע אותי לעשות משהו, אין ל ימשוג מה. זה מה שקרה.
שלא ישפטו אותי תרדמה קטע שכתבתי עכשיו, תיאור של משהו שקרה לי אצל החבר גוף רוטט מונח על המיטה. במבט ראשון, הייתם חושבים כי זו גופה, גופה מתה, אך לא, אם תסתכלו שוב, תתבוננו היטב, תראו מבעד לשמיכות ולסבך האנרגיות המקיפות אותה, כי הגוף חי ונושם, גוף של אישה צעירה. אישה לכודה. חוש הזמן אבד כבר מזמן, ביחד עם השליטה בגופה היא. כמה זמן שכבה כך, רועדת כולה, נושמת אך בקושי, נשימות שטוחות, מהירות, עיניה מתגלגלות ללא שליטה, איש לא ידע. בין גלגול לגלגול של עיניה, היא מצליחה להתמקד על פנים עדינות שמולה, פנים אהובות, פנים שאך במצב הזה, מצב חסר שליטה, חסר יכולת מחשבה, עוררו עמוק בליבה, בנפשה, רגש שלא חשה זה שנים, ליבו אש בתוכה, אש שכמעט וכבתה כבר מזמן. מלמולים חוזרים ונשנים נשמעו באוזניה "די, די, מספיק" שאלות חוזרות ונשנות שלא יכלה להגיב עליהן "את בסדר? את בהכרה?" היא מנסה לפתוח את פיה, לגרום לקולה לבקוע החוצה, אך שום צליל לא בוקע. היא מנסה להניע את ראשה, רגליה, ידה, אך דבר לא קורה. וכמו בסרטים, חרדה אוחזת בה, ומחשבות מטורפות רצות במוחה. והוא ממשיך למלמל, ובין לבין, הוא גם מוסיף התנצלויות "אני מצטער שהעמסתי עלייך, בבקשה, די" ועיניו מלאות כאב, ומצחו חרוש קמטי דאגה, ופניו מביעות אשמה. הוא יודע, וגם היא, זו אשמתו, ואיש לא יוכל לשנות את העובדה המרה. והיא, נשמה לכודה בתוך גוף אשר לא מגיב לפקודות מוחה. מנסה לדבר ולא מצליחה. הוא מרים את ידה כדי לגרום לה לחבקו, אולי בשביל להיטיב תנוחתו, מי יודע? ידה נופלת, ללא שליטה, היא כבר הפסיקה לנסות, היא מפוחדת כולה. והוא מביא לה מים, אך היא אינה מסוגלת לשבת, הוא מושיב אותה, משעין אותה על חזהו, פותח את כף ידה ומניח בתוכה את הכוס, מאגרף את ידה בחזרה סביב הכוס. והיא, במאמץ על אנושי כמעט, מצליחה להרים את ידה אל שפתיה, מסליחה ללגום מעט מים, טיפה אחר טיפה, לא מסוגלת לפתוח את שפתיה כמעט. הכוס ירוקה, ירוקה בהירה ושקופה למחצה. נצנצים מפוזרים עליה באקראיות. היא מוצאת את עצמה מביטה בכוס, מהופנטת, מרותקת לסידור הבלתי מסוים של הנצנצים, למשחק האור של המנורה עליהם. מודעת למתרחש סביבה, איך אינה מסוגלת לזוז, שוב היא שרועה על צידה, מסובכת בשמיכה. והיא עדיין מפחדת. פחד בלתי ניתן לתיאור במילים. פחד שאיש לא יוכל להבין ואיש לא יוכל להפחית. והיא מבינה, זהו אינו התקף חרדה רגיל. ומחשבות ושאלות ממלאות את מוחה. 'ככה מרגיש אדם בתרדמת? רואה, מרגיש, מודע, חושב, אבל לא מסוגל לנוע? להביע?' והיא מפחדת, חוששת מפני המוות הקרב. רוצה להרגיע אותו, להגיד לו שהכול יהיה בסדר, אך לא מצליחה, לא מסוגלת, לא פיזית, ולא נפשית. והיא פותחת פיה מעט, ומקרבת שפתיה אליו, כמבקשת נשיקה, והוא נושק לה, בעדינות, בזהירות, כמו הייתה עשויה מאבק, ונגיעה לא עדינה תפורר אותה לרסיסים. והוא שואל אם היא רוצה לישון, ובמאמץ על אנושי היא מהנהנת. הוא מכבה את האור, ושב אליה, עוטף אותה בזרועותיו, מחמם את גופה הקפוא. והיא עוצמת עיניה, ושוקעת אט אט בתוך החושך האינסופי, חושך, ממנו היא יודעת, היא כבר לא תתעורר. אחרי שהוא ניסה לשכנע אותי לעשות משהו, אין ל ימשוג מה. זה מה שקרה.
