פוחדת שוב

ADINA1952

New member
פוחדת שוב

היום גיליתי את הפורום שלכם, יותר נכון חיפשתי מישהו,או משהו לשתף אותו בפחדים שלי. הסיפור שלי הוא כזה,איבדתי בת בגיל 19.לפני 13 שנים,מהמחלה הארורה סרטן, מחלה שמתקשרת ישר למוות,הפחד הורג. היום לצערי אבי עבר בדיקת גאסטרוקופיה,וגילו לו את המחלה הארורה, שקשה לי אפילו לבטא את שמה, לקחו לו ביופסיה,ושלחו דחוף,אחיותי ואני קיבלנו זאת מאוד קשה, כמעט בטוח שיצטרך לעבור ניתוח,אבי חולה לב ,חולה שעבר התקף לב מאוד קשה,שבקושי יצא מזה,ניצח במחלה הזו,ובאה המחלה הארורה ותוקפה, אני כותבת ובוכה ,כי אני מאוד פוחדת,אני רועדת מפחד,אין בי כוחות לעבור את הקטע הזה שוכ, יש לי הורים שאני מתה עליהם,אוהבת אותם,ולא מסוגלת לדמיין את אבי סובל או מתייסר בכאבי תופת,כי אני עברתי זאת עם ביתי זכרונה לברכה ,ואני יודעת את התוצאות, אני יודעת שאפשר גם להחלים מהמחלה,כי ביתי שניפטרה היתה תאומה,יש לה תאומה בגיל 31,שקיבלה את המחלה בגיל ארבע וחצי,ברוך השם הודות לטיפולים הריפואיים והכימוטרפיה,הבריאה, חברתי הכי טובה ניפטרה מסרטן בגיל 45, אז אולי מישהו יכול להגיד לי איך אני יכולה להתמודד,האם עליי ליטול שוב כדורי הרגעה, אין לי כוחות נפשיים לעבור זאת שוב,קיבלתי כאבי בטן חזקים מהפחד, אנא מכם יעצו לי מה לעשות,אין לי כוח, תודה
 

ליMור

New member
היי עדינה,,,

ובכן,, קראתי את ההודעה שלך ובעצם מצאתי את עצמי גם אבא שלי חולה אבא שלי חולה מאד לאבא שלי ולי יש קשר מיוחד מאז ומתמיד ועבורי המחלה שלו היתה ,, שבירת כל המוסכמויות כי הוא היה עבורי ועדיין דמות חזקה אלוהית דמות שראויה להערצה פשוט אדם עם נוכחות ולפני 4 שנים הוא הוא חלה לראשונה היה לו בחלחולת לאחר טיפולים מאד קשים 7 שבועות רצופים של הקרנות מתוכם גם כימוטרפיה ניתוח קשה ואז חצי של כימוטרפיה הוא החלים נשאר עם תוצאות המחלה ולמד לחיות איתם מצא את עצמו התחיל ללמוד תורה הולך לישיבה לומד פיוטים מצא לעצמו מיני תחביבים ועד שכל הטוב הזה חזר לחיו לפני כחודש וחצי זה היכה בו שוב גילינו שחזר לו בשתי הריאות ברקטום ובשופכנים ובמילים אחרות מצבו גרוע בהתחלה חשבתי שהאדמה נופלת תחתיי שהשמיים משחירים ולא יהיה יותר אור יום לא ידעתי איך ומה והיום כל יום שעובר נושא עימו את הההתמודדות הקשה איתו הטיפולים המראות אפילו רק לשמוע את ההתמרמרות,, לכן יקירתי כל מה שאני בעצם אומרת לך תני לימים ולזמן לעשות את שלהם ממילא אין ברירה אחרת לברוח אין לאן ומה אאחל,, שיעבור הכל בשלום ועם מה שפחות סבל,,, אמן !
 

רז1949

New member
תמיכה וחיבוק../images/Emo24.gif

הפניה שלך נרגשת ומרגשת , לדעתי עשית נכון שנתת ביטוי להרגשתך באמצעות פורום זה , טוב לדעת שיש כתף תומכת ויד מלטפת . החששות והפחדים טבעיים , אבל אני בוחר למקד את הפוקוס בקטע של דברייך המעיד על אפשרות החלמה , ואם כך הייתי מבקש ממך שלא להתייאש . אני לכשעצמי הצטרפתי לפורום רק אתמול וחש עצמי במסגרת משפחתית . הסיטואציה לא פשוטה ובעיקר העקבות של הטראגדיה שפקדה אותך בעבר ,כולנו בפורום מצויים בסירה אחת , נתמוך ,נחבק ונסייע במידת האפשר . אנא ממך , גלי לפחות אופטימיות זהירה ,שתפי אותנו במחשבות ,במתרחש , ואל תדלגי גם על התפתחויות חיוביות שעוד נקווה ונאחל להם .
 

ADINA1952

New member
תודה לכם

תודה לכם על העידוד, שואבת כוחות ממילים חמות של אנשים טובים, כואב לי הלב לראות את אבא שלי בוכה, רואים עליו את הפחד בעיניים, הסתרנו את הידיעה מפניו,כי לדעתי מנסיון עם ביתי ז"ל,עדיף להם לא לדעת, אבל אבא שלי אדם דיי חכם להבין,ועוד לפני הבדיקה ידע להגיד שהוא חושש מהמחלה, אני לא מסוגלת אפילו לבטא את שמה של המחלה, מחר אנחנו מתייעצים עם עוד רופא לפני שמחליטים לנתח אותו,ואני מקווה שבפיו יהיו בשורות טובות יותר. שיהיה לנו לילה טוב,ושמישמע רק בשורות טובות,מאחלת החלמה מהירה לכל החולים, ומי יתן ותימצא כבר תרופה למחלה הארורה, לילה טוב
 

rubber duck

New member
לא להסתיר

ולהתמודד להסתיר את המחלה = לא להודות שיש בעיה נכון שמדובר במחלה קשה ולא נעימה מאידך ניתן להחלים ההתמודדות היא יומיומית כמו שכתבה לימור כל אחד מאנשים הקרובים מתמודד אחרת לחלק קשה יותר לאחרים קל יותר לרוב דווקא החולה שמתמודד על המחלה ישירות סובל פחות מבחינה נפשית מאחר והוא זה שמתודד עם הקטע הפיזי מעבר לכך ברוכה הבאה לפורום זה המקום לפתוח בו את הלב לדבר להוציא לשפוך והכי חשוב להתחזק שרון
 

אביתר27

New member
לקחת נשימה עמוקה – ולהתמודד

כי אין ברירה אחרת. יקח יום יומיים שבוע – חודש עד שקולטים את משמעות הדברים אבל גם במצב הכי גרוע בדר"כ יותר קל להתמודד כשיודעים מול מה בדיוק מתמודדים… אולי אם הוא יידע מה זה הוא יוכל לגייס את הכוחות הנדרשים, גם אם לך כרגע נראה שלא. את המידע צריך לתת לו בהתאם למה שהוא רוצה לדעת ולהבין, אם הוא משדר שהוא לא רוצה להיכנס לפרטים אז לא צריך, אבל להסתיר מראש זה לא הוגן כלפיו גם לא כלפיכם. אם קשה לכם להגיד לו ,אז כמו שאמרו, להתייעץ עם הצוות המקצועי במקום לגבי מי יספר לו? מתי? וכו' ולזכור כל מקרה לגופו כל אחד מתמודד אחרת, מגיב אחרת פיזית ונפשית, ומה שהיה עם בתך ז"ל לא חיב לחזור על עצמו, יתכן שיש היום תרופות וטיפולים חדשים ממה שהיה לפני 13 שנה, יתכן שזה סוג שיודעים איך להתמודד ולטפל יותר טוב, יתכן שהיו אז סיבוכים שלא מחייבים שיהיו. בקיצור זה קשה, אבל כרגע חשוב לך ולאביך שתפרידי ותתייחסי לזה כאל מחלה אחרת וחדשה. ואולי תוציאו לאור את היומן שבתך כתבה כספר זיכרון? זה יפה ואישי ונוגע ללב
 
עדינההההה תפנו לפסיכולוגית/פסיכולוג

של המחלקה האונקולוגית בבית החולים או לעובדת סוציאלית הם מאוד עוזרים. יעזרו לך להחליט כיצד לנהוג באביך. לפעמים אובדן קודם מעצים את ההתמודדות החדשה ועזרה מקצועית ממש נחוצה. גילית כבר כמו כולנו כאן את ערך החיים ואיתם את ערך איכות החיים שהוא לא פחות חשוב ולפעמים יותר חשוב מאורך החיים.
 

ADINA1952

New member
מביאה את סיפורה של ביתי ז"ל

כשביתי זכרונה לברכה ידעה על מחלתה, החלה לכתוב יומן,רצתה להקריא לילדיה כשתלד את סיפור חייה הכואב, אך לצערי לא זכתה להינשא,לכן הרשו לי לפחות לפרסם את דבריה ברבים. יום א 20.8.89 יש לי סיפור שהייתי רוצה לספר למישהו,אבל בעצם גם בא לי לכתוב את זה. בא לי פשוט לשפוך הכל על הנייר,הסיפור שלי הוא כזה. הוא התחיל עוד מזמן,עוד כשהייתי נערה צעירה,היו לי פה ושם כאבים,אבל בכלל לא משמעותיים,כשכאב לי היו לי פחדים,אבל היצר הטוב התגבר עליהם,כן פשוט התגבר כך שהתעלמתי מהכאבים,והמשכתי לחיות חיים רגילים.השיא היה בדיוק שבוע לאחר יום הולדתי ה 18 כן, יום הולדת כמובן לא חגגתי בגלל כרבים איומים ונוראים בכל גופי,והיום הזה היגיע נכנסתי לבית חולים,התאשפזתי בפנימית ב בבית חולים "כרמל"כמובן מבלי לדעת כלל מה יש לי,טוב,הייתי בטוחה שתוך כמה ימים אחזור הביתה כמו בפעמים הקודמות שהיגעתי לחדר מיון,ומשם שוב נישלחתי בדעת הרופאים שאין לי שום דבר,את פשוט לחוצה מבחינות הבגרות,כן, זה מה שהם אמרו לי הרופאים מבית החולים,"אין לך כלום",טוב הרגעתי את עצמי אז הכל בסדר,את בריאה וזה בעצם מה שחשוב,אבל כששכבתי בבית החולים בעצם לא דיברו כלל על ללכת הביתה,וכמובן,שאני מרותקת למיטה ולא זזה ממנה וזועקת מכאב,שבוע שלם עבר ולא תיארתי לי את המצב,ועוד שבוע עבר וכבר התחלתי לחשוד שהמצב גרוע יותר ממה שהוא ניראה. עברו שלושה שבועות ונכנסתי בפעם הראשונה לחדר ניתוחים.הפחד היה נורא,רעדתי כולי "תירגעי"אמרו לי,זה בסך הכל משהו קטן ניתוח ברגל על מנת לבדוק חתיכה מן השריר,אולי זו דלקת שרירים,הרופאים עצמם חשדו ולא ידעו,חלקם אף חשדו שהכל הצגה, עבר עלי קשה הסבל הזה,בינתיים הכל היה פיזית,והזמן עבר מהר,אבל בעצם הקושי החל אחרי ארבעה שבועות,כשעשו לי סיטי כלומר בודקים את הגוף באמצעות סורק,כן,ואז גילו לי את "הגוש" הייתי מוכנה כבר למשהו גדול,אבל ניסיתי להרגיע את עצמי "זה שום דבר איריס"ואז בישרו בשורה נוספת עוד ניתוח אוי ואבוי למה שהירגשתי,זה היה קשה,ניכנסתי לפחדים איומים,ולא ידעתי איך לצאת מהם, את הניתוח השני עברתי בבית חולים רמבם,במקום לא הכי סימפטי,ליד בית החזה, לאחר הניתוח הפחד גבר על הכאב, בעצם דברים רבים קרו מסביבי,החלו טיפולים כימוטרפים, הטיפול הראשון התבצע ,הייתי כואבת פיזית ונפשית,אבל הוא עבר וניגמר ויצאתי מבית החולים בצורה לא הכי נעימה והיגעתי הביתה בכסא גלגלים, אבל העיקר הייתי בבית, זהו רק חלק מהיומן אותו כתבה ביתי זכרונה לברכה
 

ranvdb

New member
בן כמה אביך ?

דעתי שכמה שזה לא נשמע רלוונטי את בת בערך 50+ (לפי השם והגיל של ביתך) אביך בן 70+ שווה להמתין לתשובות הרופאים יתכן והגישה תהיה שונה מהגישה לטיפול בילדה בת 19 ואיכות החיים תישמר. להתמודד - לחיות כל יום בפני עצמו ולטפל במחר כשהוא יגיע. להיות חזקה
יש לך ילדים שאת חשובה להם כמו שאביך חשוב לך ולא משנה מה הגיל שלהם
 

ADINA1952

New member
תודה

תודה על החיזוק, לדעתי בכל גיל זה כואב ,גם אם אבי בגיל 82,גדלתיבבית מאוד מלוכד וחם, הורי אנשים מאוד חמים,גדלנו חמישה ילדים בבית הורי,ומעולם לא חש אף אחד באיזשהו אהבה יתרה אחד על השני ,היינו שווים והאהבה התחלקה שווה בשווה, זה מה שגם גורם לנו האחים להיות אחד בנפש של השני,מגובשים אוהבים ומאוחדים, וכל זאת אני זוקפת לזכותם של הורי,צוואתו אותה הוא מנגן יום ולילה בפנינו שהוא רוצה למות בדיעה שאנחנו נישאר תמיד אוהבים ומגובשים,ולהיות כולם למען אחד וההיפך,אז איך אפשר לחיות עם הידיעה המפחידה, קשה לי אפילו לדמיין חלילה רגע שאצטרך לאבד אותו,או את אימי, כשביתי ניפטרה ,לא היצלחתי לעולם לקבל את רוע הגזירה,ולא רוצה לקבל, לא פעם עלו במוחי רעיונות התאבדות,ומה שהחזיק אותי לא לעשות זאת, זו הידיעה איך הורי יוכלו להתמודד עם אובדני,חשבתי עליהם,ריחמתי עליהם לא יכולתי לגרום להם סבל,סבל אותו אני חיה וסובלת יום יום,ושעה שעה, אני מנסה לעבוד על עצמי,ולומר שזו דרכו של העולם,וכל אחד יגיע יומו, אבל בכל זאת כאבי הבטן מהפחד לא עוזבים אותי, שתהיה לנו שבת שלום
 

ranvdb

New member
כן זה כואב בכל גיל

ולא התכוונתי לשום דבר נוסף מעבר להרגשה שאולי הטיפולים שיוצעו לא יכוונו לרפואה מהמחלה אלא שמירה הקפאת המצב כפי שהוא כיום הגישה שונה ותדירות הטיפולים שונה איכות החיים טובה יותר אני מאחל לכם רק אהבה בריאות ואריכות חיים
 

ליבנית

New member
היי חזקה

ראשית אני מאחלת לאביך שלא יסבול... ולך שתתגברי על הפחד נראה לי שהחוויה הקשה שעברת לפני 13 שנה קשה יותר והנה המשכת לתפקד ולהחזיק מעמד עשי זאת עבור שאר משפחתך
 
למעלה