פולק פסיכדלי - מאמר ראשון בסדרה
פולק פסיכדלי כשמדברים על תרבות פסיכדלית מתכוונים בדרך כלל לחוויה רב-חושית. צליל וצבע, ריח ומגע –רך ומלטף או עוקץ ובועט – כולם משמשים בערבוביה. מעבר לכל אלה, מרחפת בחלל האוויר – אם בתערוכת צילומים פסיכדלית או בתצוגת אופנה שכזו, ואם במוסיקה – אווירה של יצירת יש מאין. כשמדובר במוסיקת הפולק, שהיא המוסיקה העממית-מסורתית והמקבילה התרבותית למוסיקה הקלאסית מהצד הנמוך של השולחן (או של המלח – בלשון ימי הביניים) הרי שהדבר האחרון שאפשר לומר עליה שהיא יכולה להיות פסיכדלית. שהרי הניסיוניות והחדשנות, ויצירת היש מאין, היא ההיפך הגמור מאופייה השמרני של המוסיקה המסורתית (עממית וקלאסית כאחד). אלא שמוסיקת הרוק, בניסיונות פורצי גבולות במהלך שנות השישים, לעגה לדיכוטומיות הללו. היא נטלה מהבלוז (מוסיקת עם שחורה מהדרום האמריקאי), היא נטלה מהג'אז (שבשנות החמישים כבר נתפס כז'אנר עצמאי ומכובד שהחל לעטות כסות לגיטימית של מוסיקה קלאסית), היא נטלה מהמוסיקה הקלאסית (הפרוגרסיב הבריטי) והיא נטלה גם מהמוסיקה העממית הבריטית והמורשת התרבותית העממית האירופאית. במלים אחרות, אם הייתה יכולה מוסיקת הרוק לבסס את מקצביה ואת השימוש בכלי הנגינה על בסיס הבלוז והג'אז והקלאסי, כך היא הייתה פתוחה לעשות שימוש במוסיקת העם ובכלים העממיים, ובמקצבים העממיים ולהכניסם לתבניות המוכרות של הרוק. מה שמאפיין את המוסיקה העממית הוא בראש וראשונה הכלים האקוסטיים, ובמיוחד כלי המיתר לסוגיהם השונים: הלאוטה, הבאנג'ו, הדולצימר, המנדולינה והגיטרה וממחוזות מרוחקים גם הבוזוקי, העוד, הסיטאר והקוטו. אל אלה אפשר לצרף כלי הקשה מסוגים שונים ומתרבויות שונות (טבלות, דרבוקות, קונגאס וכד'); כלי נשיפה עממיים כמו החלילית ומפוחית הפה ואפילו כלי מקלדת שהושאלו מהחלל האקוסטי של הכנסיות – הצ'מבלו והאורגן. אולם, בעוד הפולק המסורתי השתמש בכלים באופן סטנדרטי, בעיקר כדי ללוות שירה, הצעירים שיצקו אותו אל המימד הפסיכדלי, עשו בהם שימוש חופשי, ברוח הלקוחה מעולם האלתורים של הג'אז והבלוז. הלהקה הבולטת ביותר ביצירה הפולקית-פסיכדלית על פי אמות המידה האלו, היא ללא ספק The Pentangle. כל מי שיאזין למוסיקה של הלהקה הבריטית הזו, לא יוכל שלא לשים לב לדרך יוצאת הדופן בו משלבת הלהקה אימפרוביזציות בלוזיות וג'אזיות עם כלים אקוסטיים, תוך יצירת מבנים מוסיקאליים שאינם מסורתיים כלל וכלל. על-כן קשה להגדיר את הלהקה הזו כלהקת פולק-רוק סטנדרטית (כמו למשל Steeleye Span שעליה נאמר כמה מלים בהמשך). הגיוון המוסיקאלי, הנגינה החופשית היוצאת מתבניות מוסיקאליות סטנדרטיות, השירה המיוחדת של הסולנית Jacquie macshee הופכים את המוסיקה של פנטאנגל למוסיקה פסיכדלית לכל דבר. הרוח החייה מאחורי המוסיקה הזו הם שני הגיטריסטים של הלהקה John renborn ו Bert Jansch. שניהם וירטואוזים בחסד עליון, אך להבדיל מוירטואוזים פסיכדליים כדוגמת הנדריקס, הם אינם מנגנים על גיטרות חשמליות אלא אך ורק על גיטרות (וכלי מיתר נוספים) אקוסטיות, מהם הם מפיקים צלילים בלתי רגילים. לא מדובר רק בקטעי סולו ממושכים (שאינם רבים, יש לציין) אלא באקורדים מורכבים, בדרך כלל מנוגדים זה לזה, היוצרים אווירה מיסטית שמלווה את המוסיקה שלהם, גם כאשר התבנית הבסיסית של השיר היא בלדת פולק, או בלוז סטנדרטית. האלבום המומלץ ביותר של פנטאנגל, שבו ניתן לתפוס את הרוח הפולקית-פסיכדלית הזו הוא האלבום Baskett of light שיצא לאור בשנת 1969 ועליו כבר כתבתי סקירה במקום אחר. בעוד פנטאנגל נצמדה לליריקה העממית הבריטית, העדיף דייב קאזינס, מנהיג ומייסד להקת ה Strawbs להסתמך על כישורי הכתיבה שלו ולהתאים אותם למסורת המוסיקאלית הבריטית – בארוקית ופולקית כאחד. בשונה מפנטאנגל, קאזינס לא בחל כלל בשילוב כלים מוסיקאליים ועיבודים קלאסיים ורוקיסטיים כאחד. כבר באלבום הראשון של הלהקה, שיצא ב 1969, הביא קאזינס שורה של נגנים לאולפן (ביניהם היו John Paul Jones מ Led Zeppelin) ובשיר אחד אף צירף תזמורת ערבית שניגנה במסעדה בקרבת האולפן כדי לבצע את השיר Tell me what you see in me. באלבום הבא, Dragonfly צעדה הלהקה צעד נוסף אל הרוק הפסיכדלי כאשר החלה להשתמש בטכניקות אולפן כדי להעניק לצליל, האקוסטי בייסודו, גוון מעורבל ומעורפל והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בשיר הנושא של האלבום. לאחר האלבום הזה החליט קאזינס להפוך את להקתו ללהקת רוק. הוא צירף את ריק וויקמן כנגן קלידים, את ג'ון פורד על הבאס ואת ריק האדסון על כלי הקשה. הני האחרונים היו חברים קודם לכן בהרכב פסיכדלי בשם Velvet Opera והם הביאו איתם את הסיטאר וכלי ההקשה שהעניקו לסטרובס את מה שהיה צריך כדי להיקרא להקת פולק פסיכדלית. האלבום from the witchwood גם אם יש בו רגעים שכבר נוגעים ברוק-מתקדם, הוא בייסודו אלבום פולק-פסיכדלי. במיוחד אמורים הדברים בשירים שבהם מפליא ריק האדסון בנגינה על סיטאר, ובשני השירים הפותחים את האלבום, A Glimpse of heaven ו Witchwood בהם טווה קאזינס עלילה חלומית כשהוא מלווה בדולצימר, בנג'ו, גיטרות, וכלי הקשה יחד עם הצליל של אורגן הכנסייה שעליו מנגן וויקמן. שמו של האלבום, יער המכשפות, הולם כל-כך את האווירה המיסטית-פסיכדלית שעוטפת אותו ברוב רגעיו. הנה לדוגמא, הבית הראשון מהשיר A glimpse of heaven: The hillside was a patchwork quilt Neatly stitched with tidy hedge And crumbling grey stone wall The trees were bare, but Spring was near To conjure up its endless strings Of green magic handkerchiefs Could you only see what I've seen You would surely know what I mean I think I must have caught a glimpse of heaven. קאזינס טווה כאן, בחוט הזהב המיוחד שלו, חזיון תעתועים פסיכדלי שמורכב מפיסות של טבע ונוף. וכשהשורה האחרונה של הפזמון מושרת בקולותיהם המוכפלים של ארבעה מחברי הלהקה (וויקמן, למזלנו, לא שר) התחושה של המאזין היא שהוא יושב בחלל כנסייה גותית ענקית, האורגן הענק ברקע וקולה של המקהלה עוטף אותו מכל הכיוונים. אך במקום לחוות התגלות אלוהית סטנדרטית, הוא רואה את האלוהים בפרטים הקטנים של חזיון התעתועים של קאזינס. האלבומים הבאים של הלהקה לקחו אותה למקום שאליו הלכו רוב הלהקות שהחלו את דרכן כלהקות פסיכדליות. הצליל הפך להיות יותר חשמלי, יותר עוצמתי ומותאם להופעה מול קהל גדול ולא במועדונים אפופי עשן המריחואנה שבו הם הופיעו בראשית ימיהם הפסיכדליים. סוף פרק א' – המשך יבוא יקי
פולק פסיכדלי כשמדברים על תרבות פסיכדלית מתכוונים בדרך כלל לחוויה רב-חושית. צליל וצבע, ריח ומגע –רך ומלטף או עוקץ ובועט – כולם משמשים בערבוביה. מעבר לכל אלה, מרחפת בחלל האוויר – אם בתערוכת צילומים פסיכדלית או בתצוגת אופנה שכזו, ואם במוסיקה – אווירה של יצירת יש מאין. כשמדובר במוסיקת הפולק, שהיא המוסיקה העממית-מסורתית והמקבילה התרבותית למוסיקה הקלאסית מהצד הנמוך של השולחן (או של המלח – בלשון ימי הביניים) הרי שהדבר האחרון שאפשר לומר עליה שהיא יכולה להיות פסיכדלית. שהרי הניסיוניות והחדשנות, ויצירת היש מאין, היא ההיפך הגמור מאופייה השמרני של המוסיקה המסורתית (עממית וקלאסית כאחד). אלא שמוסיקת הרוק, בניסיונות פורצי גבולות במהלך שנות השישים, לעגה לדיכוטומיות הללו. היא נטלה מהבלוז (מוסיקת עם שחורה מהדרום האמריקאי), היא נטלה מהג'אז (שבשנות החמישים כבר נתפס כז'אנר עצמאי ומכובד שהחל לעטות כסות לגיטימית של מוסיקה קלאסית), היא נטלה מהמוסיקה הקלאסית (הפרוגרסיב הבריטי) והיא נטלה גם מהמוסיקה העממית הבריטית והמורשת התרבותית העממית האירופאית. במלים אחרות, אם הייתה יכולה מוסיקת הרוק לבסס את מקצביה ואת השימוש בכלי הנגינה על בסיס הבלוז והג'אז והקלאסי, כך היא הייתה פתוחה לעשות שימוש במוסיקת העם ובכלים העממיים, ובמקצבים העממיים ולהכניסם לתבניות המוכרות של הרוק. מה שמאפיין את המוסיקה העממית הוא בראש וראשונה הכלים האקוסטיים, ובמיוחד כלי המיתר לסוגיהם השונים: הלאוטה, הבאנג'ו, הדולצימר, המנדולינה והגיטרה וממחוזות מרוחקים גם הבוזוקי, העוד, הסיטאר והקוטו. אל אלה אפשר לצרף כלי הקשה מסוגים שונים ומתרבויות שונות (טבלות, דרבוקות, קונגאס וכד'); כלי נשיפה עממיים כמו החלילית ומפוחית הפה ואפילו כלי מקלדת שהושאלו מהחלל האקוסטי של הכנסיות – הצ'מבלו והאורגן. אולם, בעוד הפולק המסורתי השתמש בכלים באופן סטנדרטי, בעיקר כדי ללוות שירה, הצעירים שיצקו אותו אל המימד הפסיכדלי, עשו בהם שימוש חופשי, ברוח הלקוחה מעולם האלתורים של הג'אז והבלוז. הלהקה הבולטת ביותר ביצירה הפולקית-פסיכדלית על פי אמות המידה האלו, היא ללא ספק The Pentangle. כל מי שיאזין למוסיקה של הלהקה הבריטית הזו, לא יוכל שלא לשים לב לדרך יוצאת הדופן בו משלבת הלהקה אימפרוביזציות בלוזיות וג'אזיות עם כלים אקוסטיים, תוך יצירת מבנים מוסיקאליים שאינם מסורתיים כלל וכלל. על-כן קשה להגדיר את הלהקה הזו כלהקת פולק-רוק סטנדרטית (כמו למשל Steeleye Span שעליה נאמר כמה מלים בהמשך). הגיוון המוסיקאלי, הנגינה החופשית היוצאת מתבניות מוסיקאליות סטנדרטיות, השירה המיוחדת של הסולנית Jacquie macshee הופכים את המוסיקה של פנטאנגל למוסיקה פסיכדלית לכל דבר. הרוח החייה מאחורי המוסיקה הזו הם שני הגיטריסטים של הלהקה John renborn ו Bert Jansch. שניהם וירטואוזים בחסד עליון, אך להבדיל מוירטואוזים פסיכדליים כדוגמת הנדריקס, הם אינם מנגנים על גיטרות חשמליות אלא אך ורק על גיטרות (וכלי מיתר נוספים) אקוסטיות, מהם הם מפיקים צלילים בלתי רגילים. לא מדובר רק בקטעי סולו ממושכים (שאינם רבים, יש לציין) אלא באקורדים מורכבים, בדרך כלל מנוגדים זה לזה, היוצרים אווירה מיסטית שמלווה את המוסיקה שלהם, גם כאשר התבנית הבסיסית של השיר היא בלדת פולק, או בלוז סטנדרטית. האלבום המומלץ ביותר של פנטאנגל, שבו ניתן לתפוס את הרוח הפולקית-פסיכדלית הזו הוא האלבום Baskett of light שיצא לאור בשנת 1969 ועליו כבר כתבתי סקירה במקום אחר. בעוד פנטאנגל נצמדה לליריקה העממית הבריטית, העדיף דייב קאזינס, מנהיג ומייסד להקת ה Strawbs להסתמך על כישורי הכתיבה שלו ולהתאים אותם למסורת המוסיקאלית הבריטית – בארוקית ופולקית כאחד. בשונה מפנטאנגל, קאזינס לא בחל כלל בשילוב כלים מוסיקאליים ועיבודים קלאסיים ורוקיסטיים כאחד. כבר באלבום הראשון של הלהקה, שיצא ב 1969, הביא קאזינס שורה של נגנים לאולפן (ביניהם היו John Paul Jones מ Led Zeppelin) ובשיר אחד אף צירף תזמורת ערבית שניגנה במסעדה בקרבת האולפן כדי לבצע את השיר Tell me what you see in me. באלבום הבא, Dragonfly צעדה הלהקה צעד נוסף אל הרוק הפסיכדלי כאשר החלה להשתמש בטכניקות אולפן כדי להעניק לצליל, האקוסטי בייסודו, גוון מעורבל ומעורפל והדבר בא לידי ביטוי במיוחד בשיר הנושא של האלבום. לאחר האלבום הזה החליט קאזינס להפוך את להקתו ללהקת רוק. הוא צירף את ריק וויקמן כנגן קלידים, את ג'ון פורד על הבאס ואת ריק האדסון על כלי הקשה. הני האחרונים היו חברים קודם לכן בהרכב פסיכדלי בשם Velvet Opera והם הביאו איתם את הסיטאר וכלי ההקשה שהעניקו לסטרובס את מה שהיה צריך כדי להיקרא להקת פולק פסיכדלית. האלבום from the witchwood גם אם יש בו רגעים שכבר נוגעים ברוק-מתקדם, הוא בייסודו אלבום פולק-פסיכדלי. במיוחד אמורים הדברים בשירים שבהם מפליא ריק האדסון בנגינה על סיטאר, ובשני השירים הפותחים את האלבום, A Glimpse of heaven ו Witchwood בהם טווה קאזינס עלילה חלומית כשהוא מלווה בדולצימר, בנג'ו, גיטרות, וכלי הקשה יחד עם הצליל של אורגן הכנסייה שעליו מנגן וויקמן. שמו של האלבום, יער המכשפות, הולם כל-כך את האווירה המיסטית-פסיכדלית שעוטפת אותו ברוב רגעיו. הנה לדוגמא, הבית הראשון מהשיר A glimpse of heaven: The hillside was a patchwork quilt Neatly stitched with tidy hedge And crumbling grey stone wall The trees were bare, but Spring was near To conjure up its endless strings Of green magic handkerchiefs Could you only see what I've seen You would surely know what I mean I think I must have caught a glimpse of heaven. קאזינס טווה כאן, בחוט הזהב המיוחד שלו, חזיון תעתועים פסיכדלי שמורכב מפיסות של טבע ונוף. וכשהשורה האחרונה של הפזמון מושרת בקולותיהם המוכפלים של ארבעה מחברי הלהקה (וויקמן, למזלנו, לא שר) התחושה של המאזין היא שהוא יושב בחלל כנסייה גותית ענקית, האורגן הענק ברקע וקולה של המקהלה עוטף אותו מכל הכיוונים. אך במקום לחוות התגלות אלוהית סטנדרטית, הוא רואה את האלוהים בפרטים הקטנים של חזיון התעתועים של קאזינס. האלבומים הבאים של הלהקה לקחו אותה למקום שאליו הלכו רוב הלהקות שהחלו את דרכן כלהקות פסיכדליות. הצליל הפך להיות יותר חשמלי, יותר עוצמתי ומותאם להופעה מול קהל גדול ולא במועדונים אפופי עשן המריחואנה שבו הם הופיעו בראשית ימיהם הפסיכדליים. סוף פרק א' – המשך יבוא יקי
