פומו ותודעה

פוגטיב

New member
פומו ותודעה

הרי הפומו מדבר על תחושת איבוד המשמעות, לרבות משמעות החיים. מה מקום ערכי המוסר והעבודה בפוסטמודרניזם. האם יש נדבך בפומו שיש בו מן הביקורת על עצם התופעה אותה הוא מתאר או שמא יש בו רק ייאוש ותסכול ודיכאון תמידי של הוגיה ומתאריה. בכלל האם לפומו יש תודעה אקטיבית כלפי המתרחש בעולם במישור של מרד בתופעת ההתמוטטות וההתפרקות ומנגד בתופעת הגלובליזציה.
 
אקטיוויזם פוסטי, משמעות פוסטית

קודם כל, מי אמר שאיבוד תחושת המשמעות היא בהכרח דבר מדכא? אולי החיים ללא משמעות הם חיים מלאי עוצמה וחופש? אבל כמובן שאני מבין למה הכוונה בשאלה, ואנסה להתייחס - קודם כל, אתייחס לניטשה כסוג של סנדק של הפוסט. אין ספק כי ההתמודדות שלו עם קריסת מונח האמת הינה התמודדות מעמיקה ומאתגרת. ולגבי היום - כמובן שענף הדקונסטרוקציה הוא רק חלק ממה שמרכיב את המחשבה הפוסטית. אם תקרא את מאמרי המופיע במדור המאמרים בפורום, מבין כי לטענתי עברנו מפוסט-מודרניזם מוקדם לפוסט מודרניזם גבוה, כלאמר פוסט שבונה על משבר המשמעות משהו חדש, חיובי, חיוני, ואקטיבי. קיימים בשטח דוגמאות ופתרונות שונים למשבר הנראטיב המערבי, דוגמה בה השתמשתי כבר היא התנועה נגד גלובליזציה, שהיא אולי תנועת ההתנגדות החשובה ביותר מאז הסיקסטיז, ושפועלת על בסיס פוסטי - כלאמר ללא אידיאולוגיה אחת המאחדת אותה, וזאת מתוך הכרה ומודעות לעידן בן אנו חיים. גם הקולנוע הפוסט מודרניסטי הוא לדעתי קורן ממשמעות, עוצמה ואף חיוביות. באורח כמעט אבסורדי (לא לדעתי), השחרור מכבלי הנראטיב מולידה אמנות רעננה וחדשנית. אציין את לינץ´ ואת ז´אן-פייר ז´נה. ובתחום האמנות את מתיו בארני. מבחינת הוגים פוסטיים, אציין את חזון הריזום ואלף המישורים של דלז וגואטרי כהתמודדות חדשה עם משמעות, מוסר, ואקטיביות, כמו גם את ספרם אנטי-אדיפוס. גם ליוטאר די פוזיטיבי בסופו של דבר. האמת הא שלדעתי גם פוקו עם הדרך בה הוא חושף את מנגנוני הכח שמאחורי מערכות ידע ומוסר.
 

פוגטיב

New member
תודה

לדבריך, הפומו הוא אופטימי באופן בלתי ראציונאלי וריאליסטי ובכך הוא מבטל את עצמו- שהרי המטרות האידיאולוגיות הגלויות או הנסתרות, אם יותר לי לקרוא להן כך, של הפומו, יגשימו את עצמן אם הן ידבקו לקיצוניות האפרורית והפסימית- ככל תנועה פוליטית\פילוסופית בעלת אופי מרדני, ולאו, אותן תפישות יהפכו להגות ליצנית שתושם ללעג ולקלס (על עצם היותן דביקות ומיושנות). או שמא אותה אופטימיות שאתה מתאר היא רק בעירבון מוגבל ובגדר ציניות. ומה יותר אופייני לציניות מאשר פסיביות ודגירה על ביצים מעופשות. יש לי תחושה שאותה אופטימיות ורעננות שאתה מתאר מציינת לא התחלה של פומו מסוג חדש, אלא את ריקבונו, הייאוש והמרירות של הפומו. מבחינתי העולם הולך ומדרדר אל עבר תהום, הפומויים התייאשו בשנות ה-90 מהכל, כולל עצמם ורק רעננות צינית הפכה להיות נשקם האחרון.
 

nooriko

New member
פוגטיב. אתה בוחן את הסוגיה בפילטר

קונטרסטי מדי. אני בכלל לא פומואית. אבל. אני לא בטוחה שהפשרנות שאתה מציע היא נכונה. מה שכן - היא רגשית מאוד. אתה כל כך צעיר ונשמע כל כך בוגר ומתוחכם. מעניין
 
כאילו, מה?!?

במה שאני דיברתי עליו לא היתה שום כפילות ושום התחכמות. הפוסט הינו מגוון בזרמיו, חלק פסימיים, חלק אדישים, חלק אופטימיים ואקטיביים. טווח הרגשות האנושי מובע כרגיל דרך ההגות הרלוונטית לזמן. זה משהו שלא השתנה. גם במודרניזם זה היה ככה, גם בשטייטל כך היה, וגם בממלכת אשור. חוץ מזה, גישתך פשטנית - גם ציניות, דיכאון ופסימיות יכולים להיות כח יצירתי מפעיל. ראה הדקדנטים מסוף המאה ה-19, ראה זרמים מסויימים באייטיז. מצד שני אופטימיות יכולה להיות בסיס לאדישות שביעה ומדושנת.
 

פוגטיב

New member
ברור

אז מה בעצם מייחד את הפוסט מודרניזם. איבוד המשמעות כבר החל מזמן, זה פאסה. הפסימיות הגיעה לשיא בימי שופנאוור שדיבר על סוף העולם. אז מה בעצם חדש. אותה הגברת בשינוי אדרת. מה מיחד את הפומו מכל תנועה ביקורתית אחרת. מה אתם יודעים שהם לא ידעו. לא התכוונתי להציג את הציניות כאדישות מבחינת חוסר ההשפעה שלה, אלא כסימן לדלדול המשמעות שלכם כתנועה "... מודרנית". כלי העברת המסרים נשארו ויישארו דומים. אז מה בעצם מייחד אתכם? מיקומכם הכרונולוגי בהסטוריה האנושית?
 
נכון...

...לא מייחד אותנו הרבה. ההתמודדות עם הנושאים עליהם אנו דנים מקושרת לתנאים המיוחדים של ההווה (טכנולוגיה, תקשורת-המונים, קפיטליזם, יאדה יאדה). הנסיון לחיות באופן פוזיטיבי, אופטימי וחופשי על בסיס היעדר אמת הוא אלוי חדש, לפחות בתכנים. ניטשה התחיל עם זה, הפוסט מפתח את זה. הפוסט גם לא שורף גשרים, אלא להיפך, שש להשתמש בכל מה שהוא מוצא בעבר שלא מוצה, לא נחשב, נחקר עד תומו, לא הוגשם באורח מעמיק דיו, או בפשטות לא נחווה על ידינו, באופן ספציפי, כאן ועכשיו.
 

neoM

New member
החיאה

ככה קוראים בחקר הספרות לתופעה שבה משורר/סופר שלא בדיוק זכה להכרה רצינית בחייו מתגלה לאחר מותו והופך לדמות משמעותית יאדה יאדה... עד כדי כך מוצלחים חוקרים אלה, שהם מצליחים גם להראות את השפעותיו על יוצרים, שבחייהם לא קראו ולו פסיק מיצירתו, אפילו לא שמעו על קיומו... יש משהו בעייתי מאוד בדרך בה אתה מציג את הדברים. במובן מסויים דבריך מזכירים לי את פעילות השימור של המנזרים בימי הביניים של טקסטים קדומים ע"י העתקתם באופן שיטתי פעם אחר פעם, כך שכאשר הכנסייה או האינטלקטואלים שלה זכו באיזו "הארה" או עסקו במלחמות פנימיות , תמיד מצאו את הבסיס - הקישור לעבר או לטקסט מסויים. כן, אני יודע שאני מתמצת באופן קיצוני את "שם הוורד" של אחד מגדולי ההודים הפומו-ים, אקו.אבל, דבריך הופכים את הפומו לאיזו ספריית-ענק (אפשטיין, בורחאס), ואת הפומו-יסטים לספרים ולמקדמי שיווק של רעיונות.
 

neoM

New member
תיקון -

"אבל, דבריך הופכים את הפומו לאיזו ספריית-ענק (אפשטיין, בורחאס), ואת הפומו-יסטים לספרים ולמקדמי שיווק של רעיונות" - התיקון - אבל, דבריך הופכים את הפומו לאיזו ספריית-ענק (אפשטיין, בורחאס), ואת הפומו-יסטים לספרנים ולמקדמי שיווק של רעיונות
 

אלי 00

New member
אני אוהב את שכתבת, מציע תיקון

ספרנים. דווקא לא מקדמי שיווק של רעיונות. אלא אנשי עסקים שמכל סיטואצייה יפיקו הרעיון המתאים לקידום הביזנס שלהם. ולכן דווקא הספרנים זה מוצלח. תאמר להם אהבה, יביאו לך את טולסטוי, תאמר להם מלחמה, יביאו לך את טולסטוי. תאמר קינאה, יביאו לך את טולסטוי - תמיד הם יוצאים גדולים. (אמרת גדולים? קח, תקרא את טולסטוי).
 

nooriko

New member
מה ´תה רוצה מטולסטוי

דווקא טולסטוי. משהו, או בכלל, בתופעה הזאת שנקראת פוסטמודרניזם נראה בעיני לגמרי חסר תכלית - הציטוטים הבלתי נגמרים מראי המקומות הבלתי נדלים, זה אמר ככה וזה סחה, רק להדביק ולומר דברים בשם אומרם; הפוסט´ הוא - חבורות הספרנים, זורקי השמות, ארכיברִיזם, הארכיונאים. כלומר - הכל כבר נכתב ונאמר, נותר רק להדביק את "הממציא", המגדיר, לתופעה למגמה לתנועה לאבחנה להבדלה ל---מה שאתה רק רוצה: מדובר במגדיר תופעות של המין האנושי, לקסיקון - זהו הפוסטמודרניזם. מדביקי התוויות של המאה החדשה ומה שחסר לי הוא רגש האחריות, אפילו השליחות, האיכפתיות, האמפטיה
 

אלי 00

New member
סתם יצא לי טולסטוי (מי זה טולסטוי?)

הפרגמנטצייה היא מהותית בפומו - כנראה כמשקל נגד למימימליזם של המודרניזם. כמו שהברוק לעומת הרינסנס והרוקוקו לעומת הברוק הרומנטיקה אל מול הנאוקלסיקה והמודרניסם אל מול הרומנטיקה כולן תנודות בין הפרגמנטי למונומנטלי. "רגש האחריות, אפילו השליחות, האיכפתיות, האמפטיה" לא נראות לי שייכות לעניין. כל התנועות התרבותיות יכלו להכיל אמפטיה ואיכפתיות ויכלו שלא להכילן. כך גם הפומו. ואבי פיטשון, נגע בנקודה חשובה זו בהקשר לפומו. עניין השליחות, פחות מובהק לי - על פניו נראה שהפומו בז לשליחות. אבל, כשמיסתכלים על ההתנהגות, אני לא משוכנע שאכן זה כך. אלה אם מסננים מהפומו את הפונדמנטליזם, הבודהיזם, האלטרנטיביות, הירוקים וכד´. גם מה שאני מניח שנסכים עליו - הציניות והניהיליזם של העולם הצפון מערבי (היאפיות והקפיטליזם המאוחר), יש בה יסוד אידאולוגי סמוי - כלומר על שליחותיות.
 

nooriko

New member
כתבתי את זה בחצי חיוך

לא שקראתי קריאה הוא אנשים טובים מה עם קצת אמפטיה. אם כי אפשר להגיד, שאם הפוסט´ מכוון לאדישות ומביע יאוש, אזי אין בו שליחות אלא קבלה פאסיבית של חוסר אונים ואין ברירה. משהו כמו ´המערכת שוחקת וחזקה מדי עבור הפרט בתוך המכונה הו הו..´ כלומר. הוא מבטא מצב בלי להתנגד לו מחד ובלי לחיות אותו עד תום מאידך, ובמידה שווה. ומפרק אותו. עד דק. יש בזה בסופו של דבר שיתוף פעולה עם הקיים גם שהוא רע מובהק. תוך התנדנדות חסרת אחריות בין שתי נקודות המבט. זו הזרה ללא תמורה. לדעתי. אם אני מתייחסת לקסטל בלום למשל, אני לא מוצאת את המספר מתבונן ממרחק פרספקטיבי נאות שיש בו עמדה ברורה כלפי המציאות המתוארת. היא נמצאת ולא נמצאת .. לוקחת חלק ולא לוקחת חלק, ולקינוח לא מציבה אמירה חדה על המתואר; אין שם מה שנקרא ´קומנט´ מוסרי מחודד לגבי האירועים. אם נניח ניקח את איאן מקיואן בספר ´אהבה עיקשת´ או ´כלבים שחורים´ למשל והוא סופר של כאן ועכשיו - יש לו עמדה לעזאזל! ומרחק התבוננות מדויק. אבל בגדול ובאמת, אני לא יודעת אם אני יכולה לעשות הכללה של מה זה פוסט´. יש לי רק תחושות. בסופו של דבר - אין כזה דבר. כנראה. כנראה לי :))
 

nooriko

New member
תיקון צריך להיות

הו אנשים טובים מה עם קצת אמפטיה ..נפלה האלף ..
 

אלי 00

New member
הו אנשים טובים מה עם קצת אמפטיה

תיקון צריך להיות. אני מסתכל פומואית על הביטויים האלה - "הו אנשים טובים מה עם קצת אמפטיה" - "תיקון צריך להיות" זו דוגמא לאמפטייה פומואית. אמפטייה פומואית שלך, נוריקו. קריאה אמפטית שלי, אמפטייה פומואית שלי. מי אמר שבפומו אין אמפטייה?
 

nooriko

New member
אף אחד. סתם מקשקשת

באמת. אין לי מספיק ידע כדי לקבוע דבר כזה. זו תחושה. המבע הפוסט מודרניסטי האטום. זה מין דימוי שמתרוצץ בתוכי. כי הפוסט מפרק את ההויה לפרטים ואין בו הו הו אין בו הכלה. הו אנשים טובים מה עם קצת אמפטיה יותר כוללת יותר רחבה ופחות פארטיקולרית ברררר.. איזה מילים שאלוהים ישמור זה סתם דיבור חסר אחריות מרוב עייפות לא התכוונתי ברצינות באמת האמת שוחקת אותי סתם סתם לילה טוב אלי, לפעמים אני סתם כותבת כדי לפרק עודפים (בשביל זה יש פורומים) ואתה תגיד ש...
 
ספרנים,ג´אגלרים, מעלים באוב ועוד

אותי מעניין מה שאני מכנה רטרו-אקטיביזם, שזה שימוש אקטיבי בתכנים, רעיונות, תנועות, תורות, ידע מהעבר. כלאמר, לא רק שימור, לא רק פרשנות, אלא בניית מגדלים חדשים מחומרים קיימים (לא רק! הפוסט כבר הוליד דברים חדשים לגמרי - לפעמים קשה לראות זאת כי הם אינם חדשים במובן של נראטיב חדש, אמת חדשה וכו´. יותר במובן של פרספקטיבה רחבה יותר, עולם סמלי עשיר יותר להתייחסות לתופעות מוכרות, החלת דיסיפלינות משדה אחד על שדה אחר בגמישות גדולה יותר וכו´). מעניין אותי לראות איך משהו כזה מתבטא באופן יצירתי בתרבות עכשווית. דוגמה: סטריאולאב (STEREOLAB), הרכב המשתמש בכלים אלקטרוניים אנאלוגיים (מוגים, פארפיסות וכד´) ליצירת מוסיקת פופ-מסטיק פסיכדלי המשמשת רקע לטקסטים עם טעם וריח של אוטופיזם מודרניסטי, פאריס 68 וכד´. הקפיצה מנוסטלגיה לרטרו-אקטיביזם נעוצה בשני מוקדים - 1)התערבות אקספרימנטלית במבנה הקטעים הפופי, באמצעים כמו חזרה מונוטונית, כך שהפופ מחזיק בתוכו אוואנגרד, שילוב שהוא חדש לכשעצמו 2)הטקסטים מצלצלים סיקסטיז, אבל מתייחסים למציאות העכשווית. הערה אחרונה - אני יודע על מה אתם מדברים כשאתם מדברים על שיווק וביזנס, וזה נכון, אבל אני מן הסתם מתמקד במקומות בהן התרבות הפוסטית איננה צינית או קפיטליסטית גרידא, אלא יצירתית ומעוררת השראה.
 
למעלה