פוסט טראומה...
זה מה שאמרה שיש לי הפסיכולוגית הראשונה שלי שהתחלתי השנה.אף פעם לא חשבתי שזה עד כדי כך השפיע עליי,אבל עכשיו זה הרבה יותר ברור לי.היא אמרה לי שאני סובל מחוויה פוסט-טראומתית,אבל לא כזו יחידה ונקודתית(שנובעת מאירוע בודד טראומתי) כמו בהרבה מקרים,אלא יותר כזו שהמשיכה איתי לאורך שנים.הכוונה בעיקר לשנות הילדות שהותירו בי את חותמן,שעיצבו לי "אופי" מסויים וגרמו לי לפתח דפוס מחשבה מאוד שלילי(והרסני אם אפשר לומר),שרק בשנה האחרונה אני עושה את צעדיי הראשונים לשנותו. זה די הפתיע אותי האמת כי אף פעם לא חשבתי על עצמי בתור שכזה (הדחקה? הכחשה? אולי...).אני חי עם הרבה רגשות אשמה עצמיים-איך לא יכולתי לראות? איך לא ניסיתי לשנות?איך לא הכרתי את עצמי?"איך לא" אחרים...אני מבין שזו מחשבה לא בריאה, והאשמה לא נמצאת בי,אבל את מי אני אאשים?... סתם,בהתחלה באמת האשמתי את ההורים שלי,אבל זה די עבר בעקבות התהליך שעברתי עם עצמי בשנה האחרונה.הבנתי שהם סבלו וסובלים יותר ממני.אבל כנראה קשה להשתחרר מתחושת הקורבן,מהתחושה שאתה שילמת את המחיר על הבעיות שלהם. השנה האחרונה שינתה גם את כיוון המחשבה הזה.היא נתנה לי להבין שגם דברים שנתפסים כשלילים יכולים להראות כחיוביים אם תלמד מהם,אם תפתח לך זהות שונה ייחודית ונפרדת ועל ידי כך אולי תתנתק מהעבר,מהטראומה וכדומה.בינתיים כבר הפסקתי את הטיפול הזה-זה נועד להיות טיפול מאוד ארוך וממושך,ולזכותה יאמר שהיא לא הסתירה את זה ממני.ככה באמת פותרים חוויות שמותירות בך דפוסים פוסט טראומתיים.חשוב מאוד לציין גם שהיא בשום צורה לא אמרה לי שזה משהו שצריך להישאר אצלי לתמיד,אבל שזה ייקח הרבה הרבה זמן לפרק כמו שלקח הרבה זמן לבנות. לא הייתה לי את הסבלנות הנדרשת,אני מודה.בשנה האחרונה התעוררתי לחיים והיה קשה לי לחזור לעבר ולדבר כל כך הרבה.אני דווקא בן אדם שאוהב לדבר,אבל אולי גם הרגשתי שמיציתי את החלק הזה.אולי גם לא לכל אחד מתאים "לדבר על זה".בהרגשה הפנימית שלי הרגשתי שמה שהיה חסר לי זה המימד החוויתי,שהיתה חסרה לי ההתנסות בדברים שלא היו לי בכל השנים,היו חסרים לי החיים עצמם בעצם,וזה מה שאני מנסה להשלים עכשיו.זה בוודאי פוגע בי בהתמודדות עם הטראומה לאור התאוריות הפסיכולוגיות הקלאסיות.אבל לא להשקפתי,שאומרת שזה התעורר בעבר בעקבות התנסות שלילית ולכן רק בעזרת סוג של חוויה(חוויות) חיובית ומתקנת בהווה ובעתיד אני אצליח להשתחרר מזה. קשה לי בשלב זה להעריך מי צודק,אני רואה בינתיים הצלחות בגישה שלי אבל גם פספוסים שאולי נובעים מהפסקת הטיפול הזה.לא חד משמעי,והאמת שגם הדיעה שלי לגביי דברי הפסיכולוגית(בהודעת להבה)היא לא חד משמעית.יש בי בהחלט מחשבה שאני לעולם לא אצליח להתגבר על זה,אבל אני מניח שדבר כזה ניתן לדעת רק שאתה באמת מרגיש שזה מאחורייך.כלומר,מי שעוד לא הגיע ל"שם"-יחשוב כמוני,מי שכן(אני מניח שיש גם כאלו)-יחשוב שזה אפשרי,והוא ההוכחה הטובה ביותר לכך(כי זה בעצם מה שחשוב,לא? לא אם מישהו אחר הצליח להשתחרר מזה אלא אם אתה הצלחת בזה...). האמת שיש לי בת דודה,קטנה ממני בשנתיים-שלוש,שעברה דברים לא פשוטים בעצמה,והיא הצליחה לצאת מ"שם"-לפחות כלפי חוץ היא נראית מאושרת,היא נשואה עם שתי ילדות מקסימות,היא עובדת עם ילדים(כמו שאני מתכנן לעבוד) ועוד.למרות שאומרים שהרבה פעמים מה שנראה מבחוץ לא דומה למה שנראה מבפנים,אני נוטה במקרה הזה לסמוך על התחושה שלי לאור כמה שיחות נפש שהיו לנו.ככה לפחות אני קלטתי אותה...ככה שיש לי מישהי במשפחה שבהחלט אפשר לראות שיצאה מהטראומה הזו,ככה נראה לי,ואני מניח שיש עוד כאלו. בסופו של דבר אני גם מסכים עם לקשמי-חלק ניכר מהאחריות הוא שלך ותלוי בך,וזה בעיקר כולל את שינוי הגישה,כשהאמונה בעצמך בלי קשר למה שאחרים אומרים לך היא לדעתי הכלי המרכזי לצאת מ"שם".להבה,בשרשור אחר למטה שאלת אותי אם אני חושב שזה אפשרי,ואני אענה לך כאן שחשבתי על זה ואני באמת לא יודע,אבל זו בהחלט שאיפה להגיע לכמה שפחות השפעה חיצונית על הפנים שלך. רק חשוב להבין שהטלת ספקות בעצמך היא בדיוק חלק מתוצאות "לוואי" של הטראומה,כשאתה מרגיש שבוי בתוך מעגל קסמים/כשפים של חוסר אמונה שקשה מאוד לצאת ממנו,או שצריך המון כוחות(וזמן,כלומר הרבה סבלנות,דבר שלי למשל מאוד חסר),גם מבחוץ הרבה פעמים...אבל פסיכולוגים הם לא קוסמים/מכשפים,הם רק אמורים להראות לך את הדרך שנכונה לדעתם,ולאור נסיונם.הרבה פעמים הם פשוט טועים! ולכן,העבודה העקרית היא של המטופל- לסמוך על ליבו,על האינטואציה שלו ולנסות לפתח תוך כדי את אותה אמונה עצמית ובדרך שלו,ועל יד כך טראומות העבר מתחילות להתעמעם.זו הגישה שלי לעניין הזה לפחות.פחות שינוי בעזרת דיבור ויותר שינוי בעזרת חוייה, התנסות ורגש.
