אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
פוסט טראומה???
- פותח הנושא דולידול
- פורסם בתאריך
גילה זילברמן
New member
הפרעה פוסט טראומטית ../images/Emo63.gif
המאפיין העקרי של הפרעה זו היא הופעתן של סמפטומים ספציפים אחרי חשיפה לארוע קצוני ומלחיץ הכרוך בסכנת חיים או בסכנה של פגיעה רצינית. החשיפה יכולה להיות ישירה, או עקיפה,דרך צפייה באחר שנחשף לארוע כזה או שמיעה על משהו קרוב שנחשף לכזה ארוע). הסמפטומים שמאפיינים את ההפרעה הפוסט טראומטית כוללים: חוויה מחדש של הארוע הטראומטי למשל, דרך פלשבקים וחלומות, עוררות מוגברת והמנעות מגרויים הקשורים בטראומה.
המאפיין העקרי של הפרעה זו היא הופעתן של סמפטומים ספציפים אחרי חשיפה לארוע קצוני ומלחיץ הכרוך בסכנת חיים או בסכנה של פגיעה רצינית. החשיפה יכולה להיות ישירה, או עקיפה,דרך צפייה באחר שנחשף לארוע כזה או שמיעה על משהו קרוב שנחשף לכזה ארוע). הסמפטומים שמאפיינים את ההפרעה הפוסט טראומטית כוללים: חוויה מחדש של הארוע הטראומטי למשל, דרך פלשבקים וחלומות, עוררות מוגברת והמנעות מגרויים הקשורים בטראומה.
דוגמא
הטראומה הקשה ביותר עבורי היתה תאונת הדרכים שעברתי, בעיקר בחלק שבו הראש שלי הוטח בשמשה הקדמית (בגלל חגורת בטיחות לא תקינה) קשה לתאר את ההרגשה, הייתי בטוחה שאני עומדת למות, הכאב בא בהדרגה, בהתחלה זה בכלל לא כאב, הרגשתי מליון דלתות נטרקות לי בראש אחת אחרי השניה ואז התחיל לכאוב וידעתי שאני חיה, ואז הייתי מאוד מאוד עייפה והכאב נעלם. איך זה מתבטא בחיים כיום, שנתיים אחרי - אני מאבדת איפוס בנסיעות, הכל נראה לי קרוב מידי, מהיר מידי, רועש מידי, אני לא נוהגת בעצמי כי אני חוששת שלא אהיה פרופורציולית בתגובות. טסתי פעם אחת מאז, כשהמטוס החל להאיץ היו לי דפיקות לב היסטריות התחלתי לרעוד והסיבה היחידה שלא התחלתי לצרוח היא כי אני מנומסת מידי (קברתי את הראש בכתף של אמשלי ובכיתי בכזה מחנק מניסיון להיות שקטה שהרגשתי שעוד רגע יתפוצץ לי וריד בראש. יש לי טקסי פרידה בראש בכל פעם שאני נוסעת לאנשהו, כל נסיעה פעוטה של 5 דקות היא אופציה לסיום חיי, כל הזמן קיימת הדאגה שלא אספיק להיפרד. כל זה משולב עם העובדה שהתאונה קטעה את לימודיי, שאהבתי כ"כ, לכן כל פעם שאני מתחילה לעשות משהו חדש אני נכנסת לחרדות שמה יקרה אם שוב יקרה איזה אסון ושוב לא אצליח לממש את חיי ושוב אצטרך להתחיל מההתחלה, לפעמים די בחרדות אלה עצמן כדי שלא אעשה שום דבר. הכי בטוח אני מרגישה בבית אבל גם בו יש לי "סרטים" שהגז יגרום לפיצוץ, שמשהו ייפול עליי ואני איפצע ואמות, כל ירידה במדרגות היא "סרט" מחדש של נפילה ושבירת המפרקת. התאונה כאילו הגבירה בי את המודעות שאני בת תמותה, לכן לפעמים אני פשוט מייחלת למות ודי. אני מניחה שזה מה שמבדיל פוסט-טראומתיים מאנשים שעברו או ראו משהו ולא פיתחו תגובות כאלה.
הטראומה הקשה ביותר עבורי היתה תאונת הדרכים שעברתי, בעיקר בחלק שבו הראש שלי הוטח בשמשה הקדמית (בגלל חגורת בטיחות לא תקינה) קשה לתאר את ההרגשה, הייתי בטוחה שאני עומדת למות, הכאב בא בהדרגה, בהתחלה זה בכלל לא כאב, הרגשתי מליון דלתות נטרקות לי בראש אחת אחרי השניה ואז התחיל לכאוב וידעתי שאני חיה, ואז הייתי מאוד מאוד עייפה והכאב נעלם. איך זה מתבטא בחיים כיום, שנתיים אחרי - אני מאבדת איפוס בנסיעות, הכל נראה לי קרוב מידי, מהיר מידי, רועש מידי, אני לא נוהגת בעצמי כי אני חוששת שלא אהיה פרופורציולית בתגובות. טסתי פעם אחת מאז, כשהמטוס החל להאיץ היו לי דפיקות לב היסטריות התחלתי לרעוד והסיבה היחידה שלא התחלתי לצרוח היא כי אני מנומסת מידי (קברתי את הראש בכתף של אמשלי ובכיתי בכזה מחנק מניסיון להיות שקטה שהרגשתי שעוד רגע יתפוצץ לי וריד בראש. יש לי טקסי פרידה בראש בכל פעם שאני נוסעת לאנשהו, כל נסיעה פעוטה של 5 דקות היא אופציה לסיום חיי, כל הזמן קיימת הדאגה שלא אספיק להיפרד. כל זה משולב עם העובדה שהתאונה קטעה את לימודיי, שאהבתי כ"כ, לכן כל פעם שאני מתחילה לעשות משהו חדש אני נכנסת לחרדות שמה יקרה אם שוב יקרה איזה אסון ושוב לא אצליח לממש את חיי ושוב אצטרך להתחיל מההתחלה, לפעמים די בחרדות אלה עצמן כדי שלא אעשה שום דבר. הכי בטוח אני מרגישה בבית אבל גם בו יש לי "סרטים" שהגז יגרום לפיצוץ, שמשהו ייפול עליי ואני איפצע ואמות, כל ירידה במדרגות היא "סרט" מחדש של נפילה ושבירת המפרקת. התאונה כאילו הגבירה בי את המודעות שאני בת תמותה, לכן לפעמים אני פשוט מייחלת למות ודי. אני מניחה שזה מה שמבדיל פוסט-טראומתיים מאנשים שעברו או ראו משהו ולא פיתחו תגובות כאלה.
היי ../images/Emo142.gif
אני מטופלת בסרוקסט, שהשפעתו הולכת ודועכת בקרוב - ברגע שקצת יתפנה לי זמן (בין 2 עבודות ולימודים) אני אפסיק להתחמק מזה ואגש לפסיכיאטר בינתיים להקלה יש לי כל מיני טקסונים קטנים, ראשית אני לוקחת לטובתי את הזיכרון של כאב המכה, למעשה הכאב יותר מאיים עליי מהמוות, ואני זוכרת לגוף שכשהכאב היה עז מידי משהו קרה והוא נעלם, כלומר - אם יקרה שוב שיכאב לי הגוף ידע לטשטש את זה - ואגב זה קרה שוב, לפני 4 חודשים בערך נחת לי מחסום רכבים על הראש (מילא חרדות אבל אני באמת תאונה מהלכת...) זה כאב לכמה רגעים ונעלם מאוחר יותר הכאב חזר אבל כזה שניתן לאלחש. זה אולי נשמע לא נורמלי אבל כל עוד אני מאמינה שאני מסוגלת להתמודד עם כאב, אני מצליחה להמשיך את היום קדימה. לגבי ההתקעויות שלי מלהתחיל דברים הרבה ממה שגילה כתבה על לעלמה שלא מצליחה לסיים דברים אני מיישמת על עצמי, לא תמיד בהצלחה אבל לפחות מנסה.... בכל מקרה, אני חושבת שעזרה פסיכולוגית תהיה קצת בעייתית כאן כי מה כבר אפשר לומר לבחורה שנקעה לפחות 25 פעמים את הקרסול (ירידה מהאוטובוס, סתם מדרגה, ועוד) שברה צלע במשחקייה לילדים בעת נשיאת קוביית ספוג (אל תשאלי....) עברה תאונת דרכים שאם החגורה היתה תקינה היתה יוצאת מזה בלא פגע (כמו הנהגת למשל) ונחת לה מחסום רכבים ישר על הראש. (אני פה כבר צוחקת, שזה גם סוג של קבלת הדברים) צריך אם כך לראות כל יום לעצמו, כל יום שעבר בלי פגע הוא מבורך.
אני מטופלת בסרוקסט, שהשפעתו הולכת ודועכת בקרוב - ברגע שקצת יתפנה לי זמן (בין 2 עבודות ולימודים) אני אפסיק להתחמק מזה ואגש לפסיכיאטר בינתיים להקלה יש לי כל מיני טקסונים קטנים, ראשית אני לוקחת לטובתי את הזיכרון של כאב המכה, למעשה הכאב יותר מאיים עליי מהמוות, ואני זוכרת לגוף שכשהכאב היה עז מידי משהו קרה והוא נעלם, כלומר - אם יקרה שוב שיכאב לי הגוף ידע לטשטש את זה - ואגב זה קרה שוב, לפני 4 חודשים בערך נחת לי מחסום רכבים על הראש (מילא חרדות אבל אני באמת תאונה מהלכת...) זה כאב לכמה רגעים ונעלם מאוחר יותר הכאב חזר אבל כזה שניתן לאלחש. זה אולי נשמע לא נורמלי אבל כל עוד אני מאמינה שאני מסוגלת להתמודד עם כאב, אני מצליחה להמשיך את היום קדימה. לגבי ההתקעויות שלי מלהתחיל דברים הרבה ממה שגילה כתבה על לעלמה שלא מצליחה לסיים דברים אני מיישמת על עצמי, לא תמיד בהצלחה אבל לפחות מנסה.... בכל מקרה, אני חושבת שעזרה פסיכולוגית תהיה קצת בעייתית כאן כי מה כבר אפשר לומר לבחורה שנקעה לפחות 25 פעמים את הקרסול (ירידה מהאוטובוס, סתם מדרגה, ועוד) שברה צלע במשחקייה לילדים בעת נשיאת קוביית ספוג (אל תשאלי....) עברה תאונת דרכים שאם החגורה היתה תקינה היתה יוצאת מזה בלא פגע (כמו הנהגת למשל) ונחת לה מחסום רכבים ישר על הראש. (אני פה כבר צוחקת, שזה גם סוג של קבלת הדברים) צריך אם כך לראות כל יום לעצמו, כל יום שעבר בלי פגע הוא מבורך.
לא ייאמן .....
כתומית יקרה אני קוראת את מה שכתבת וכולי צמרמורות.... גם אני עברתי תאונת דרכים לפני כשנה...כל התסמינים שרשמת,כאילו אני רשמתי כל נסיעה אני בלחץ שזה לא ייאמן אני מלחיצה גם את בעלי אפילו אם הוא נוסע על 60 50 זה תמיד ניראה לי מהר מדיי לא מסוגלת להינות מהחיים כמו פעם תמיד אני בוכה לא צריכה להיות סיבה מיוחדת לבכי , מספיק לי להיזכר איך ראינו את הרכב נוסע לעברינו ולא ניתן לעשות כלום אלא לחכות להתנגשות החיים שלי מאז התאונה נהרסו לי לגמרי, היתחתנתי כמה חודשים לפני התאונה וזה כי החלטנו שזהו הגיע הזמן להקים משפחה אבל מי בכלל חושב עכשיו על ילדים, דבר שהכי רציתי בחיים אבל מה אני צריכה להוסיף לי חרדות... פעם הייתי נהנית מנסיעות מסתכלת על הנוף שמה רגליים למעלה ונהנית.... היום אני אפילו לא שמה יד על החלון כדי שאם תהייה תאונה לפחות היד תינצל מחשבות מטורפות ממש.....אני מטופלת אצל פסיכולוגית....והיא חושבת שאני חייה בהכחשה........נו מה...
כתומית יקרה אני קוראת את מה שכתבת וכולי צמרמורות.... גם אני עברתי תאונת דרכים לפני כשנה...כל התסמינים שרשמת,כאילו אני רשמתי כל נסיעה אני בלחץ שזה לא ייאמן אני מלחיצה גם את בעלי אפילו אם הוא נוסע על 60 50 זה תמיד ניראה לי מהר מדיי לא מסוגלת להינות מהחיים כמו פעם תמיד אני בוכה לא צריכה להיות סיבה מיוחדת לבכי , מספיק לי להיזכר איך ראינו את הרכב נוסע לעברינו ולא ניתן לעשות כלום אלא לחכות להתנגשות החיים שלי מאז התאונה נהרסו לי לגמרי, היתחתנתי כמה חודשים לפני התאונה וזה כי החלטנו שזהו הגיע הזמן להקים משפחה אבל מי בכלל חושב עכשיו על ילדים, דבר שהכי רציתי בחיים אבל מה אני צריכה להוסיף לי חרדות... פעם הייתי נהנית מנסיעות מסתכלת על הנוף שמה רגליים למעלה ונהנית.... היום אני אפילו לא שמה יד על החלון כדי שאם תהייה תאונה לפחות היד תינצל מחשבות מטורפות ממש.....אני מטופלת אצל פסיכולוגית....והיא חושבת שאני חייה בהכחשה........נו מה...
גילה זילברמן
New member
../images/Emo63.gif
כדי שההפרעה תענה על הקריטריונים לאבחון פסכאטרי כהפרעה פוסט טראומטית, הסמפטומים צריכים להיות מספיק חזקים כדי לגרום למצוקה רבה או לפגיעה רצינית בתפקוד.
כדי שההפרעה תענה על הקריטריונים לאבחון פסכאטרי כהפרעה פוסט טראומטית, הסמפטומים צריכים להיות מספיק חזקים כדי לגרום למצוקה רבה או לפגיעה רצינית בתפקוד.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.