פוסט מעולה על דכאון בפייסבוק
פעם מזמן היה לי דיכאון. לא כזה של אוי, איזה באסה לי, אלא מהסוג הקליני הזה שמתים ממנו לפעמים. כמו שקרה לרובין וויליאמס. ולכן, חשוב לי להגיד שחלק ניכר מהדיון סביב מחלות נפש ובעיקר דיכאון הם מעוותים.
מחלת נפש היא לא אויב אכזר ש"נלחמים" בו. היא לא משהו שאם רק נרצה מספיק, נראה את הקשת בענן בחוץ ונוכל למחלה הזו.
מי שיש לו דיכאון, לא מרגיש גל עצבות נוראית ששוטפת כל דבר, ושרק צריך למצוא איזה דבר משמח כדי לגרום לו לחייך קצת. גם מיליון חתולים חמדמדים לא יסייעו כאן.
דיכאון זה להפסיק להרגיש בכלל. לא להרגיש עצב, שמחה, חרדה.
כלום. אתה בתוך בועה שחורה שחדרה לכל אחד מנימי גופך ולא משאירה לך מנוח. העולם עובר לידייך, ואתה לא שם.
למי שיש דיכאון המחשבה של לקום לרגע מהמיטה נראית מאתגרת יותר מהמחשבה של רובנו לגבי ריצת מרתון.
אתה מתבונן על הכל, וחושב כמה הכל טפל וחסר היגיון. ומעוות. וכמה נחמד היה אם אפשר היה פשוט למחוק אותך מהמשוואה הזו. בעצם, ככה עדיף לכולם. כמו פלסטר שמורידים, בהתחלה זה יכאב אולי, אבל בהמשך, זה יהיה עדיף לכולם.
ולפעמים, הדרך היחידה שנשארת לך כדי להרגיש משהו, היא לקחת סכין ולחתוך. הדם זולג, החתך שורף, וזה מרגיע - וכואב. או שנוהגים פתאום באוטו ואז חושבים: אם רק נאיץ קצת, ונסטה מהר - זהו, זה ייגמר, ואף אחד לא יידע.
ולא, זה לא עוזר כשאנשים מנסים להגיד לך - אבל תראה כמה מזל יש לך. תראה איזה יופי לך סה"כ. להיפך, זה רק גורם לך להרגיש יותר אשם.
אז כן, היה לי דיכאון, ומה שאני רוצה להגיד זה: זה לא מצחיק. לא נלחמים בדיכאון, זה לא מצב רוח, וזה לא בעיה של עצלנות או כח רצון. זאת מחלה. נקודה. להגיד "שנלחמים" במחלה הזו, זה מזיק. כי זה יוצר תחושה שיש כאלה שנחלמו מספיק חזק ויכלו לה, ויש כאלה שהם חלשים יותר, או מוצלחים פחות, ונכשלו. וזו תפיסה שמסכנת חיים.
דיכאון זה לא משחק ילדים: יש למשהו שאתם מכירים דיכאון? תפסיקו לנסות לעודד אותו, תפסיקו לחשוב שאם רק תמצאו את המילים הנכונות, הכל יסתדר. קחו אותו לרופא מוסמך - פסיכולוג או פסיכיאטר. המחלה הזו היא הרבה יותר ממה שאתם יכולים להתמודד איתה, גם אם אתם נורא רוצים ונורא מוכשרים ואכפתיים. לא הייתם מציעים לאדם עם דלקת ריאות להפסיק לקטר, לנשום עמוק, ופשוט להתגבר על זה, נכון?
https://www.facebook.com/gaya.polat/posts/10152320447411169
קראו ושתפו
פעם מזמן היה לי דיכאון. לא כזה של אוי, איזה באסה לי, אלא מהסוג הקליני הזה שמתים ממנו לפעמים. כמו שקרה לרובין וויליאמס. ולכן, חשוב לי להגיד שחלק ניכר מהדיון סביב מחלות נפש ובעיקר דיכאון הם מעוותים.
מחלת נפש היא לא אויב אכזר ש"נלחמים" בו. היא לא משהו שאם רק נרצה מספיק, נראה את הקשת בענן בחוץ ונוכל למחלה הזו.
מי שיש לו דיכאון, לא מרגיש גל עצבות נוראית ששוטפת כל דבר, ושרק צריך למצוא איזה דבר משמח כדי לגרום לו לחייך קצת. גם מיליון חתולים חמדמדים לא יסייעו כאן.
דיכאון זה להפסיק להרגיש בכלל. לא להרגיש עצב, שמחה, חרדה.
כלום. אתה בתוך בועה שחורה שחדרה לכל אחד מנימי גופך ולא משאירה לך מנוח. העולם עובר לידייך, ואתה לא שם.
למי שיש דיכאון המחשבה של לקום לרגע מהמיטה נראית מאתגרת יותר מהמחשבה של רובנו לגבי ריצת מרתון.
אתה מתבונן על הכל, וחושב כמה הכל טפל וחסר היגיון. ומעוות. וכמה נחמד היה אם אפשר היה פשוט למחוק אותך מהמשוואה הזו. בעצם, ככה עדיף לכולם. כמו פלסטר שמורידים, בהתחלה זה יכאב אולי, אבל בהמשך, זה יהיה עדיף לכולם.
ולפעמים, הדרך היחידה שנשארת לך כדי להרגיש משהו, היא לקחת סכין ולחתוך. הדם זולג, החתך שורף, וזה מרגיע - וכואב. או שנוהגים פתאום באוטו ואז חושבים: אם רק נאיץ קצת, ונסטה מהר - זהו, זה ייגמר, ואף אחד לא יידע.
ולא, זה לא עוזר כשאנשים מנסים להגיד לך - אבל תראה כמה מזל יש לך. תראה איזה יופי לך סה"כ. להיפך, זה רק גורם לך להרגיש יותר אשם.
אז כן, היה לי דיכאון, ומה שאני רוצה להגיד זה: זה לא מצחיק. לא נלחמים בדיכאון, זה לא מצב רוח, וזה לא בעיה של עצלנות או כח רצון. זאת מחלה. נקודה. להגיד "שנלחמים" במחלה הזו, זה מזיק. כי זה יוצר תחושה שיש כאלה שנחלמו מספיק חזק ויכלו לה, ויש כאלה שהם חלשים יותר, או מוצלחים פחות, ונכשלו. וזו תפיסה שמסכנת חיים.
דיכאון זה לא משחק ילדים: יש למשהו שאתם מכירים דיכאון? תפסיקו לנסות לעודד אותו, תפסיקו לחשוב שאם רק תמצאו את המילים הנכונות, הכל יסתדר. קחו אותו לרופא מוסמך - פסיכולוג או פסיכיאטר. המחלה הזו היא הרבה יותר ממה שאתם יכולים להתמודד איתה, גם אם אתם נורא רוצים ונורא מוכשרים ואכפתיים. לא הייתם מציעים לאדם עם דלקת ריאות להפסיק לקטר, לנשום עמוק, ופשוט להתגבר על זה, נכון?
https://www.facebook.com/gaya.polat/posts/10152320447411169
קראו ושתפו
