סיפוק, וגם קצת הנאה מתחושות חופש ופוטנציה מול אימפוטנציה
מודה שאף פעם לא התחברתי לקריאות של רוב הקולגות על הנאה מרכיבה על אופני כביש, ברכיבת כביש אני רוב הזמן סובל מהמאמץ. הדבר שמניע אותי בעיסוק הזה הוא הרצון לבצע מסלולים באורך כזה שמעטים מסוגלים או או רוצים לעמוד בו והכי הכי הוא להגיע למהירויות שמעטים מסוגלים להן. מכיוון שנתוני הפתיחה שלי מכתחילה היו די נמוכים אני ממש מאושר כשאני מצליח להחזיק עם רוכבים חזקים, לעקוף רכבים במישור או לא להוות מטרד לרכבים בירידות מחוץ לעיר(קומים בסטרבה זה נושא בפני עצמו - תחרויות אלטרנטיביות שמאפשרות גם לרוכבים בינוניים לקבל קצת רגעי תהילה). הנאה מרכיבה היתה לי כשנהגתי לטייל עם אופני שטח אבל ההנאה הייתה בעיקר מהטיול. עם אופני כביש אני מתאמן או עסוק בנסיון לשבור שיאים אישיים, להגיע להישגים ספורטיביים. סיפוק שלא הגיע אף פעם לרמה של ה"קליק" הגדול שאני חש כשאני מצליח לצלם תמונה טוב או לכתוב קטע טקסט אבל ביום לפני התאונה כשהגעתי ל 64 קמ"ש במישור על ציפי זקנתי היה קרוב. אם מבלבלים בין סיפוק להנאה אז פוטנציה מול אימפוטנציה היא הנאה. גלידת שוקולד בקיץ זו הנאה, נשיקה מאהובה אבל לרכב בכביש 38 ב 34 מעלות?