עדידושקה12
New member
פוסט פריקה...
בקופת החולים שקרובה לביתי ישנה אחות ממש מקסימה ואמפטית שהקלה על הפחד הראשוני מזריקות הפרוגסטרון. היום היא לא היתה ובמקומה, הזריקה לי אחות שגרמה לי לצאת ממש בוכה. קשה להסביר אבל משהו באופן שבו התייחסה אליי...כאילו אני עוד נתון במחשב.הסברתי לה שאני אחרי לידה שקטה ושתי הפלות ושאני במצב רגיש ועוזר לי שהם נמצאים ליד הבית. חיממתי את האמפולה לפני ההזרקה ונשכבתי במיטה. היא תקעה בי את המחט בצורה כל כך גסה ואת החומר השומני, שצריך להזריק לאט, פשוט הכניסה במהירות. הרגשתי כאב שורף עז ומלמלתי שכואב לי. תגובתה היתה: נו ברור זו זריקה כואבת מאוד. בנוסף אמרה שאסור בשום פנים ואופן שבעלי יזריק לי ביום שבת בגלל שזו זריקה בישבן והיא מורכבת יותר (כשיום לפני האחות המקסימה הרגיעה והדגימה לבעלי איך מזריקים ונתנה לו ערכה להתאמן על תפוז...) וכשציינתי את זה אמרה "עם כל הכבוד את לא רופאה נכון?"... בקיצור, יצאתי משם עם דמעות של עלבון ופתאום הכל עלה לי ופשוט הוצפתי, התערערתי לחלוטין. הבנתי שיש לי זכות לכעוס עליה ושאסרב בתוקף להזריק אצלה גם אם אאלץ לנסוע למקום רחוק יותר. הבנתי שאני כועסת על הבוסית בעבודה שכאילו מגבה אותי בעניין הטיפולים אבל לא באמת. הבנתי שאני מברכת ומלאת הודיה על כל התמיכה הרגשית שאני מקבלת אבל עדיין, יש משהו מאוד בודד באישה שמנסה ונלחמת להגשים את האימהות שלה. ובעיקר הבנתי שאני רועדת מפחד מעוד שיברון לב. הלוואי שהפעם יצליח. הלוואי. לכולנו.
בקופת החולים שקרובה לביתי ישנה אחות ממש מקסימה ואמפטית שהקלה על הפחד הראשוני מזריקות הפרוגסטרון. היום היא לא היתה ובמקומה, הזריקה לי אחות שגרמה לי לצאת ממש בוכה. קשה להסביר אבל משהו באופן שבו התייחסה אליי...כאילו אני עוד נתון במחשב.הסברתי לה שאני אחרי לידה שקטה ושתי הפלות ושאני במצב רגיש ועוזר לי שהם נמצאים ליד הבית. חיממתי את האמפולה לפני ההזרקה ונשכבתי במיטה. היא תקעה בי את המחט בצורה כל כך גסה ואת החומר השומני, שצריך להזריק לאט, פשוט הכניסה במהירות. הרגשתי כאב שורף עז ומלמלתי שכואב לי. תגובתה היתה: נו ברור זו זריקה כואבת מאוד. בנוסף אמרה שאסור בשום פנים ואופן שבעלי יזריק לי ביום שבת בגלל שזו זריקה בישבן והיא מורכבת יותר (כשיום לפני האחות המקסימה הרגיעה והדגימה לבעלי איך מזריקים ונתנה לו ערכה להתאמן על תפוז...) וכשציינתי את זה אמרה "עם כל הכבוד את לא רופאה נכון?"... בקיצור, יצאתי משם עם דמעות של עלבון ופתאום הכל עלה לי ופשוט הוצפתי, התערערתי לחלוטין. הבנתי שיש לי זכות לכעוס עליה ושאסרב בתוקף להזריק אצלה גם אם אאלץ לנסוע למקום רחוק יותר. הבנתי שאני כועסת על הבוסית בעבודה שכאילו מגבה אותי בעניין הטיפולים אבל לא באמת. הבנתי שאני מברכת ומלאת הודיה על כל התמיכה הרגשית שאני מקבלת אבל עדיין, יש משהו מאוד בודד באישה שמנסה ונלחמת להגשים את האימהות שלה. ובעיקר הבנתי שאני רועדת מפחד מעוד שיברון לב. הלוואי שהפעם יצליח. הלוואי. לכולנו.