אנירקשאלונת
New member
פורומים שנראה שנפתחו רק בשבילי
התלבטתי אם לכתוב והחלטתי שכן, אין לי תהיות אלא רק רצון לחלוק את הסיפור האישי ואולי לשמוע מאחרים
כיום מאוד מאוד קונפורמיסטית כלפי חוץ- משפחה, זוגיות, ילדים, עבודה מכובדת, תארים, יחסי שכנות, ידידים (בכוונה אינני כותבת "חברים"), דה הול שבנג מה שנקרא. באמצע שנות ה- 30 לחיי. החיים ממש לא רעים, אפילו טובים.
כל זאת לאחר ילדות מאוד לא קלה, נערות לא קלה, תחילת העשור ה- 20 לחיי קשה אפילו.
הייתי ילדה מתוקה וביישנית, טובה ותמימה מאוד. הסדק החל באב נוקשה, מרוחק ומכה. המשיך בהתעללות מינית מידי בנה של מטפלת שהיתה מופקדת עליי בשעות אחה"צ בשנות בית הספר המוקדמות. התחלתי לפתח הפרעות חרדה ובכי ללא שליטה בכל מיני סיטואציות, מה שגרם גם לילדי בית הספר להחרים אותי. בשלב זה הייתי "רגילה" אך מוחרמת. השוני שלי היה בקשיים הרגשיים שלי, ברגישות הרבה שלי וכלפי חוץ- בבכי, החרדות וכל מה שמלווה אותן.
בגיל ההתבגרות שוב הייתי מסומנת ומוחרמת אבל הפעם הבנים הריחו כנראה את הפציעות ועטו עליי. הטראומה המינית היתה שם והבנים הללו הריחו זאת- הזמינו אותי אחרי בית ספר ב"תמימות" או שפשוט עקבו אחריי לסמטה מבודדת והדביקו אותי לקיר. קפאתי על מקומי ללא יכולת להגיב והם ביצעו בי את זממם. הגוף שלי הפך הפקר ואני ניצלתי אותו בתחילה כדי למצוא חן ואח"כ למסע "נקמה" קטן משלי- להיות ללא רגש ולזרוק.
אלו השנים שבהם הייתי כל כך בולטת בשונותי- מתחברת לילדים ה"רעים", מתריסה בכל צורה, קיצונית במראה ובהתנהגות. קשוחה ושורדת- מתגוננת בצורה תוקפנית.
בתחילת שנות ה- 20 המוקדמות נפלתי על בן זוג אלים, כמעט ולא מבחינה פיסית אך בעיקר מבחינה נפשית. אלים בכל מהותו, פוצע ומנצל. כבר לא הייתי שונה מבחינה חיצונית כי רציתי "לחזור לתלם", הרי מי ששונה לא שורד. צריך כבר לעבוד, לפרנס, ללמוד, למצוא זוגיות ולהקים משפחה. אך מבחינה פנימית הייתי רגישה מאי פעם והתרסקתי ממש. זהו העשור שבו שיקמתי את עצמי בטיפולים, בחיזוק עצמי ויצאתי משם, מהבור, עם הציפורניים ממש.
אז גם היום לא קל להיות שונה, עם משקעים וכעסים, אבל הרבה יותר טוב. היום אני בוחרת עם מי להיות. היום אני כועסת כי חברות בגדו והתנהגו באנוכיות אבל גם בוחרת ללא חברים, כי רוב בני האדם אינם ראויים בעיניי לאמון שלי במידה שאגדיר אותם כחברים. יש לי ידידים משני המינים. בעלי הוא חבר הנפש שלי אבל בסופו של יום גם הוא איננו מה שאני עבור עצמי- מקור הכוח היחיד והדבר היחיד שראוי לסמוך עליו. היום, כשאנשים מאכזבים אותי אני משחררת כמה שאני יכולה ומזכירה לעצמי שרק אני יכולה יכולה למלא את החלל הזה של הסלע להישען עליו. זה נותן כח יותר משמחליש וכשמחליש ואני בתקופה פחות טובה אני אצל מטפל מעולה
בשביל ילדיי אני רוצה להיות מקור הכח האולטימטיבי, עד כמה שאפשרי בכלל, ובאיזשהו מקום, אמי הינה כזו ב- 90%, לצערי אין אדם אחר עבורי ב- 100%- רק אדם לעצמו. אני אמא רגועה שיודעת היטב את סדרי העדיפויות. אך לפעמים השד יוצא ממני- כשמישהו מתקיף אותי אני תוקפת בחזרה ללא רחם ובאופן אינסטנקטיבי ממש ועל זה אני בעיקר עובדת בטיפול כיום.
תודה שהקשבתם/ קראתם
התלבטתי אם לכתוב והחלטתי שכן, אין לי תהיות אלא רק רצון לחלוק את הסיפור האישי ואולי לשמוע מאחרים
כיום מאוד מאוד קונפורמיסטית כלפי חוץ- משפחה, זוגיות, ילדים, עבודה מכובדת, תארים, יחסי שכנות, ידידים (בכוונה אינני כותבת "חברים"), דה הול שבנג מה שנקרא. באמצע שנות ה- 30 לחיי. החיים ממש לא רעים, אפילו טובים.
כל זאת לאחר ילדות מאוד לא קלה, נערות לא קלה, תחילת העשור ה- 20 לחיי קשה אפילו.
הייתי ילדה מתוקה וביישנית, טובה ותמימה מאוד. הסדק החל באב נוקשה, מרוחק ומכה. המשיך בהתעללות מינית מידי בנה של מטפלת שהיתה מופקדת עליי בשעות אחה"צ בשנות בית הספר המוקדמות. התחלתי לפתח הפרעות חרדה ובכי ללא שליטה בכל מיני סיטואציות, מה שגרם גם לילדי בית הספר להחרים אותי. בשלב זה הייתי "רגילה" אך מוחרמת. השוני שלי היה בקשיים הרגשיים שלי, ברגישות הרבה שלי וכלפי חוץ- בבכי, החרדות וכל מה שמלווה אותן.
בגיל ההתבגרות שוב הייתי מסומנת ומוחרמת אבל הפעם הבנים הריחו כנראה את הפציעות ועטו עליי. הטראומה המינית היתה שם והבנים הללו הריחו זאת- הזמינו אותי אחרי בית ספר ב"תמימות" או שפשוט עקבו אחריי לסמטה מבודדת והדביקו אותי לקיר. קפאתי על מקומי ללא יכולת להגיב והם ביצעו בי את זממם. הגוף שלי הפך הפקר ואני ניצלתי אותו בתחילה כדי למצוא חן ואח"כ למסע "נקמה" קטן משלי- להיות ללא רגש ולזרוק.
אלו השנים שבהם הייתי כל כך בולטת בשונותי- מתחברת לילדים ה"רעים", מתריסה בכל צורה, קיצונית במראה ובהתנהגות. קשוחה ושורדת- מתגוננת בצורה תוקפנית.
בתחילת שנות ה- 20 המוקדמות נפלתי על בן זוג אלים, כמעט ולא מבחינה פיסית אך בעיקר מבחינה נפשית. אלים בכל מהותו, פוצע ומנצל. כבר לא הייתי שונה מבחינה חיצונית כי רציתי "לחזור לתלם", הרי מי ששונה לא שורד. צריך כבר לעבוד, לפרנס, ללמוד, למצוא זוגיות ולהקים משפחה. אך מבחינה פנימית הייתי רגישה מאי פעם והתרסקתי ממש. זהו העשור שבו שיקמתי את עצמי בטיפולים, בחיזוק עצמי ויצאתי משם, מהבור, עם הציפורניים ממש.
אז גם היום לא קל להיות שונה, עם משקעים וכעסים, אבל הרבה יותר טוב. היום אני בוחרת עם מי להיות. היום אני כועסת כי חברות בגדו והתנהגו באנוכיות אבל גם בוחרת ללא חברים, כי רוב בני האדם אינם ראויים בעיניי לאמון שלי במידה שאגדיר אותם כחברים. יש לי ידידים משני המינים. בעלי הוא חבר הנפש שלי אבל בסופו של יום גם הוא איננו מה שאני עבור עצמי- מקור הכוח היחיד והדבר היחיד שראוי לסמוך עליו. היום, כשאנשים מאכזבים אותי אני משחררת כמה שאני יכולה ומזכירה לעצמי שרק אני יכולה יכולה למלא את החלל הזה של הסלע להישען עליו. זה נותן כח יותר משמחליש וכשמחליש ואני בתקופה פחות טובה אני אצל מטפל מעולה
בשביל ילדיי אני רוצה להיות מקור הכח האולטימטיבי, עד כמה שאפשרי בכלל, ובאיזשהו מקום, אמי הינה כזו ב- 90%, לצערי אין אדם אחר עבורי ב- 100%- רק אדם לעצמו. אני אמא רגועה שיודעת היטב את סדרי העדיפויות. אך לפעמים השד יוצא ממני- כשמישהו מתקיף אותי אני תוקפת בחזרה ללא רחם ובאופן אינסטנקטיבי ממש ועל זה אני בעיקר עובדת בטיפול כיום.
תודה שהקשבתם/ קראתם
