../images/Emo88.gifביקורת של אסף הראל במוזיקה 24. יפה מאד
אלבום חדש ללהקת היהודים הוא כבר סוג של אירוע. אסף הראל לא חושב שהלהקה מביאה ב"פורטה" בשורה חדשה ובכל זאת הבשורה מצוינת זה כבר לא באמת משנה מה קדם למה ומי תרם למי במערכת היחסים הסבוכה שבין להקת היהודים לתקשורת. לכל מי ששכח, הגורמים המעורבים בפרשה: היהודים, רדיו, גלגל"צ, כוכב נולד, נינט, הופעות, קהל. העובדה החשובה היא שהלהקה הזו הביאה עצמה למעמד נסיכי במוסיקה הישראלית. עם קהל עצום וטונות של הערכה, מדובר כבר בסוג של קונצנזוס. זה מה שמאפשר ליהודים לעשות היום, פחות או יותר, כל מה שירצו, אפילו יותר מאחרים. קחו למשל את האלבום הקודם שלהם "פחד מוות", אלבום לא קומוניקטיבי בעליל, שלא פגע ולו לרגע במעמד הבלתי מעורער של הלהקה הזו. ובאמת מדובר כאן בלהקה מיוחדת בנוף המקומי. משום מה, האלבום החדש של היהודים יוצא היום כשברקע יש איזה זמזום בלתי פוסק על להקה אחרת – סינרגיה – או כמתחרה, או כחקיינית, או לא יודע מה. בסופו של דבר הסיפור הוא די פשוט: סינרגיה הצליחה להגיע מהפופ ולקרב את המיינסטרים לרוק הכבד. היהודים, לעומתם, עשו את הכיוון ההפוך, שהוא אולי מסובך יותר – לקחת את הרוק הכבד ולקרב אותו לפופ מיינסטרימי. יש כאן הישג מסוים, עוד הרבה לפני סינרגיה, בחשיפה של ההמונים לז'אנר עם כמות בלתי מבוטלת של קהל. ועוד בעברית. לאלבום החדש, "פורטה", אורית tt שחף ותום פטרובר מגיעים בתור אמא ואבא. להגיד שזה משתקף? אי אפשר ממש, כי בסופו של דבר אין באלבום הזה בשורה משמעותית. היהודים ממשיכים לעשות את מה שהם טובים בו, גם אם לפעמים זה מרגיש כאילו אנחנו עדיין בניינטיז, במועדון בדרום העיר, מנגנים פרל ג'אם בלי הפסקה. למרות המאניירות בשירה, הנהמות, הגניחות והשבלוניות של אחדים מהשירים – יש משהו שקשה להתווכח איתו והוא שהיהודים עושים את המוסיקה שלהם עם המון נשמה. נכון, אפשר להגיד את זה כמעט על כל אמן, אבל אצל היהודים ממש שומעים את זה. לא פחות מ-15 שירים יש ב"פורטה", אלבום באורך של פיצ'ר בקולנוע. קצת טירוף כל העומס הזה, שמשלב בצורה כמעט טבעית שירים באנגלית ובעברית. יש להודות שאין יותר מדי מקרים כאלה במוסיקה הישראלית. אמנם בעיות מבטא קלות מסתמנות אצל שחף, אבל רצף האלבום לא נפגע לרגע מההיברידיות הזו של שתי השפות. המכשול העיקרי של השירים באנגלית הוא שרובם פשוט דומים מדי לדברים שכבר שמענו. רובם אבל לא כולם. "Somebody Else" הוא יצירת מופת של גיטרות, כלי מיתר ו-tt שחף אחת. השיר הזה, גם אם לא אופייני ליהודים, מצליח לבלוט מעל כולם עם הרמוניה חד פעמית. מלבדו אפשר בקלות לסדר את האלבום ללהיטי גיטרות כבדים בצד אחד ובצד האחר בלדות שקטות יותר. בדומה ל"פחד מוות", אין כאן ממש שיר שמסתמן כקלאסיקה עתידית ל"כוכב נולד" או לליינים של אלטרנטיב במועדונים כמו "עוד ארון אחד", חוץ מ- "ניו יורק סיטי", שסובל אמנם ממילים די חלשות, אבל עדיין עם פוטנציאל לללהיט. אם מנפים את הקלישאות אנחנו נשארים בעיקר עם הבלדות כמו "עד שזה יעבור" או "גם כשלא בוכה", ההורס, עם תום לבד על הפסנתר, בשיר שדווקא כן יכול להעלות דמעות ודי בקלות. אם נניח את כל ההערות השוליות בצד, נישאר עם אלבום מורכב ועשיר, יצירה עמוקה וכבדה שמופקת ברמה בינלאומית. "פורטה" הוא מסוג האלבומים שגדלים איתך ובתוכך, רק עניין של זמן. וזה אולי כל הסיפור של הלהקה הזאת, שהפכה להיות, די בעל כורחה, על-זמנית, כזו שלא תלויה באף טרנד חולף.
המחיר