פורקן
זה מדהים איך אני זוכרת את עצמי בונה הרים וגבעות, תוך שיקול ונתינה עצמית לאורך זמן ולפתע מגיח משום מקום אדם אשר קוטף אליו את כל הפירות שהנבתי. מאמץ שלי, זכייה שלו. ואני מחזיקה חזק מבפנים, אני חזקה, אני יכולה עוד. זה רק עוד חישול, אני מנסה לשכנע את עצמי, ובחצי נחמה, מחייכת לעולם, ומבינה מהרציונאל שכפי שקיים הטוב, קיים הרע. אבל בדקות, אני לא יכולה להחזיק את האמת המרה עוד בפנים. למי אני משקרת, לעצמי? מה בעצם קרה כאן, מי פה טעה? אולי פספסתי משהו? איך אני נופלת שוב במלכודת, איך לא צפיתי מראש, איך שוב פעלתי בעקבות רגש אנושי באופן טבעי לחלוטין והתרסקתי על האדמה. אספתי את עצמי מחדש והיום, זה קורה לי שוב. הקשר שלי נגמר או התחלף עם אדם שלא עשה דבר למען זה. פשוט קיבל את זה. מתנה. ועכשיו, מה אני אמורה לעשות? לא להאמין במערכות יחסים? לחכות שגם עליי תיפול "מתנה" שבעצם שייכת לאחר? ואם כזה דבר לא יקרה לי? לאן אני הולכת מכאן? אני שואלת את עצמי ושואלת שוב, מה כבר נחשב לי כחשוב בעולם הזה, כרגע, שאני חווה אכזבה קשה ברגעים אלה ממש. איפה ההגינות? לאן נעלמה המשוואה הפשוטה של תן-קבל? האם הדברים אינם עובדים כך עוד ופשוט אף אחד לא טרח לעדכן אותי? אולי נבלעתי לבועה משל עצמי והתנתקתי מהעולם האמיתי? מה זה עולם אמיתי בעצם? וכפיצוי, אני רוצה עכשיו הכל לעצמי בכל דרך שהיא, ולא רוצה כבר כלום. אני רוצה לשמר אליך כל רגש קיים, ולא רוצה לתת לך דבר, רק שיימחק הכל. נורא מכל, לחזור על טעות ולא ללמוד לקח. איפה הלקח ומהו? עד שהנחתי למשחקים והסרתי מסכות, הייתי כל כך חשופה לפגיעה קשה ואולי הנזק הוא בלתי הפיך נכון לעכשיו. אני אורזת חבילה גדולה של רגשות שעוד נותרו בי, נועלת היטב וזורקת לים. לעזאזל, אני לא רוצה לדעת אהבה עוד לעולם.
זה מדהים איך אני זוכרת את עצמי בונה הרים וגבעות, תוך שיקול ונתינה עצמית לאורך זמן ולפתע מגיח משום מקום אדם אשר קוטף אליו את כל הפירות שהנבתי. מאמץ שלי, זכייה שלו. ואני מחזיקה חזק מבפנים, אני חזקה, אני יכולה עוד. זה רק עוד חישול, אני מנסה לשכנע את עצמי, ובחצי נחמה, מחייכת לעולם, ומבינה מהרציונאל שכפי שקיים הטוב, קיים הרע. אבל בדקות, אני לא יכולה להחזיק את האמת המרה עוד בפנים. למי אני משקרת, לעצמי? מה בעצם קרה כאן, מי פה טעה? אולי פספסתי משהו? איך אני נופלת שוב במלכודת, איך לא צפיתי מראש, איך שוב פעלתי בעקבות רגש אנושי באופן טבעי לחלוטין והתרסקתי על האדמה. אספתי את עצמי מחדש והיום, זה קורה לי שוב. הקשר שלי נגמר או התחלף עם אדם שלא עשה דבר למען זה. פשוט קיבל את זה. מתנה. ועכשיו, מה אני אמורה לעשות? לא להאמין במערכות יחסים? לחכות שגם עליי תיפול "מתנה" שבעצם שייכת לאחר? ואם כזה דבר לא יקרה לי? לאן אני הולכת מכאן? אני שואלת את עצמי ושואלת שוב, מה כבר נחשב לי כחשוב בעולם הזה, כרגע, שאני חווה אכזבה קשה ברגעים אלה ממש. איפה ההגינות? לאן נעלמה המשוואה הפשוטה של תן-קבל? האם הדברים אינם עובדים כך עוד ופשוט אף אחד לא טרח לעדכן אותי? אולי נבלעתי לבועה משל עצמי והתנתקתי מהעולם האמיתי? מה זה עולם אמיתי בעצם? וכפיצוי, אני רוצה עכשיו הכל לעצמי בכל דרך שהיא, ולא רוצה כבר כלום. אני רוצה לשמר אליך כל רגש קיים, ולא רוצה לתת לך דבר, רק שיימחק הכל. נורא מכל, לחזור על טעות ולא ללמוד לקח. איפה הלקח ומהו? עד שהנחתי למשחקים והסרתי מסכות, הייתי כל כך חשופה לפגיעה קשה ואולי הנזק הוא בלתי הפיך נכון לעכשיו. אני אורזת חבילה גדולה של רגשות שעוד נותרו בי, נועלת היטב וזורקת לים. לעזאזל, אני לא רוצה לדעת אהבה עוד לעולם.
