מחבקת עצים סדרתית
New member
פורקת קצת.
אני מוצאת את עצמי הרוסה מרוב רגשות שאני סופגת מאחרים לאחרונה.
העצב והבדידות על הכלב של אחד הידידים הכי טובים שלי. גילו אצלו סרטן וביום ראשון האחרון הם הרדימו אותו. אפילו לא יצא לי להיפרד ממנו. הכאב שאני מרגישה מידיד שלי דרך ההודעות שהוא שולח לי. הוא לא רוצה להישען על אף אחד והוא לא אוהב לדבר על רגשות, אבל כואב לו ואני יכולה לראות את זה. אני רוצה להיות שם בשבילו והוא לא נותן לי. וכל הכאב הזה, שלו ושלי, אין לי איפה להוציא אותו. אין לי למי לספר את כל הסיפורים שיש לי על הכלב הטיפש שלו וכמה אני רוצה לראות אותו שוב וכמה עצוב לי שאני יודעת שזה לא יקרה. וידיד שלי, כל הכאב שלי נדחק לצד כשאני חושבת על הכאב שלו. הוא גדל איתו. הוא המשפחה שלו. ועכשיו הוא לבד. והוא לא מוכן לדבר על זה. וזו לא חלק מתהליך האבל. הוא פשוט תמיד ככה. מתמודד עם הכל לבד ולא נותן לאף אחד לגעת בו. כי ככה הוא לעולם לא יתאכזב.
וזה כואב לי תמיד לחשוב על זה ועכשיו, כשהוא לבד מתמיד, אני בוכה בכל פעם שאני חושבת על זה.
באותו יום ראשון, החברה הכי טובה שלי והחבר שלה נפרדו. זה היה בעייתי, כל הקשר שלהם, מכל כך הרבה סיבות ולמרות שהם אמרו שהם ישארו ידידים זה ברור שזה יקח זמן. לפחות זה ברור לי. היא הולכת על חבל דק, של ידידות ואהבה וממשיכה לספוג את הצהרות האהבה האפלטוניות שלו, עד שהיא לא תוכל להכיל את זה יותר. כל כך הרבה שיט שהיא עברה בחיים, אני לא רוצה שיכאב לה יותר אף פעם. אני רוצה שהיא תהיה במקום מוגן ואוהב, מוקפת בחום ואנשים שיקרים לה. גם הוא יכול להיות שם, אבל לא עכשיו. אני לא יכולה לומר לה שהיא צריכה להעיף אותו מהחיים שלה לתקופה הזו. אני רק יכולה לשבת בצד ולחכות. עד שהיא תיפול.
אני לא יודעת מה הטעם בלכתוב את זה.
רק רציתי להקיא את הכל, בתקווה שאני אוכל להתרכז יותר בעבודה, אבל אני מרגישה שאחרי שכתבתי את זה, זה מסודר לי בראש יותר ואני חושבת על זה יותר.
העיניים שלי דומעות וקצת קשה לי לנשום,
אבל זה בסדר, כי אני רוצה שיכאב לי כמו שכואב להם.
אני מוצאת את עצמי הרוסה מרוב רגשות שאני סופגת מאחרים לאחרונה.
העצב והבדידות על הכלב של אחד הידידים הכי טובים שלי. גילו אצלו סרטן וביום ראשון האחרון הם הרדימו אותו. אפילו לא יצא לי להיפרד ממנו. הכאב שאני מרגישה מידיד שלי דרך ההודעות שהוא שולח לי. הוא לא רוצה להישען על אף אחד והוא לא אוהב לדבר על רגשות, אבל כואב לו ואני יכולה לראות את זה. אני רוצה להיות שם בשבילו והוא לא נותן לי. וכל הכאב הזה, שלו ושלי, אין לי איפה להוציא אותו. אין לי למי לספר את כל הסיפורים שיש לי על הכלב הטיפש שלו וכמה אני רוצה לראות אותו שוב וכמה עצוב לי שאני יודעת שזה לא יקרה. וידיד שלי, כל הכאב שלי נדחק לצד כשאני חושבת על הכאב שלו. הוא גדל איתו. הוא המשפחה שלו. ועכשיו הוא לבד. והוא לא מוכן לדבר על זה. וזו לא חלק מתהליך האבל. הוא פשוט תמיד ככה. מתמודד עם הכל לבד ולא נותן לאף אחד לגעת בו. כי ככה הוא לעולם לא יתאכזב.
וזה כואב לי תמיד לחשוב על זה ועכשיו, כשהוא לבד מתמיד, אני בוכה בכל פעם שאני חושבת על זה.
באותו יום ראשון, החברה הכי טובה שלי והחבר שלה נפרדו. זה היה בעייתי, כל הקשר שלהם, מכל כך הרבה סיבות ולמרות שהם אמרו שהם ישארו ידידים זה ברור שזה יקח זמן. לפחות זה ברור לי. היא הולכת על חבל דק, של ידידות ואהבה וממשיכה לספוג את הצהרות האהבה האפלטוניות שלו, עד שהיא לא תוכל להכיל את זה יותר. כל כך הרבה שיט שהיא עברה בחיים, אני לא רוצה שיכאב לה יותר אף פעם. אני רוצה שהיא תהיה במקום מוגן ואוהב, מוקפת בחום ואנשים שיקרים לה. גם הוא יכול להיות שם, אבל לא עכשיו. אני לא יכולה לומר לה שהיא צריכה להעיף אותו מהחיים שלה לתקופה הזו. אני רק יכולה לשבת בצד ולחכות. עד שהיא תיפול.
אני לא יודעת מה הטעם בלכתוב את זה.
רק רציתי להקיא את הכל, בתקווה שאני אוכל להתרכז יותר בעבודה, אבל אני מרגישה שאחרי שכתבתי את זה, זה מסודר לי בראש יותר ואני חושבת על זה יותר.
העיניים שלי דומעות וקצת קשה לי לנשום,
אבל זה בסדר, כי אני רוצה שיכאב לי כמו שכואב להם.
