זה בדיוק המקום האישי הזה
שבו כשדברים כאלה קורים לי (ותאמיני לי שזה קורה בנוסח אחר או בסט משתנים אחר לכולם) אני משתדלת לעשות לעצמי סט של תזכורות שעוזרות לי קצת להכנס לפרופורציה:
 
1. לא קרה שום דבר אמיתי בעייתי מלבד שינוי התוכניות שלי. זה לא נעים לי לשנות את התוכניות שלי, ואפילו מעייף, אבל אני חייבת להיות גמישה ככל האפשר בשביל שלוות הנפש *שלי*. אם את מתעקשת שכל בלת"ם הוא ענין עקרוני מבחינתך, יהיה לך מאד קשה. אני מבינה ששינוי התפיסה הוא מאד מורכב, וקל להגיד מאשר לעשות, אבל כדאי לעבוד על זה בחיים, ובטח כשחיים עם ילדים. אחר כך הילדים שלך עצמך ישנו לך את התוכניות, תאמיני לי.
 
2. אם אני עובדת על 1 כמו שצריך, אני לא מתביישת, כשזה עקרוני, לומר לא. במקרה שלך, אם זה משהו קריטי של אחד הילדים שלכם, לומר לבן הזוג שאמא של הילדה תעשה את זה באופן חד פעמי כי היום הוא לא יכול, או לומר לו בנחת שהילדה שלו צריכה גם היא לחכות עוד חמש דקות כדי שזה יתאים לכולם. ככל שתתעצבני פחות ותעשי פחות ענין באופן יומיומי, כך הוא יהיה יותר פתוח להקשיב לך כשזה חשוב. גם כשלא מקשיבים לי בפעם הראשונה, אני מתעקשת, ומשתדלת להתעצבן כמה שפחות. [בתיאוריה. במציאות זה קשה, אבל בפעמים שזה מצליח לי אני מאד מרוצה]
 
3. אני כן חוזרת לזה כי נראה לי שלא הבנת. כשאת מתייגת בראש שלך את הילדה שלו כפרניצסה, את מאפשרת לעצמך לא להיות אמפטית ולא לראות אותה. יש לך תירוץ - זו היא שהיא כזו, והוא שהוא כזה, ואת מאפשרת לעצמך לביים את עצמך לתפקיד הקורבן חסר האונים. אם תקחי צעד אחורה, תוכלי לראות את הענין גם באור קצת אחר- יש כאן משפחה. לכולם יש צרכים, וזה יותר מבסדר שילדה תגיד לאבא שלה מה הצרכים שלה. אין לך סיבה להתרגז מזה. באותה הנשימה, גם לך מותר להגיד לבן הזוג שלך מה הצרכים שלך.
 
אני חושבת שאם כל הילדים היו שלכם, והיתה לכם אי הסכמה לגבי הענין הזה (מה שקורה ושיקרה גם לכם בענין גידול הילדים המשותפים שלכם), הדיון היה פחות אמוציונאלי ויותר מעשי. זה בעצם מה שניסיתי לומר לך קודם. אז מה שהיה עולה זה האם אפשר לקחת את הילדה? האם זה מצדיק את המאמץ של האבא ושל שאר המשפחה? האם יש פתרון אחר? ואז לא היתה הנקודה שמבעבעת מתחת לדברים שלך - יש מתח לבין בעלך לגבי הרשות שנתונה לילדה להקפיץ אתכם, כמה תשומת לב ניתנת לה וכמה לילדים שלך ועוד תסבוכת שלמה של רגשות בלתי פתורים. לדעתי המאד אישית, צעד ראשון בנושא הזה הוא דוקא להחליט שהילדה לא פרינצסה ואת לא קלפטע. השמיכה קצרה והמשאבים מוגבלים, ומותר לדון בגלוי וברוגע (!) איך מחלקים אותם.
 
נכון שהפוסט ארוך אבל אתן לך דוגמה. אחת הבנות שלי מאד מעצבנת אותי כיון שהיא תמיד נורא נחמדה לחברות שלה ולא יכולה לומר לא, אבל אנחנו (כולנו, גם אבא שלה) מטורטרים אין קץ בגלל זה. פעם אחת היא סרבה להגיע לאירוע משפחתי כדי לא לבטל התרמה עם החברה שלה, מטעם בית הספר. זה מאד העליב אותי והיה ענין מאד גדול. בסופו של דבר ישבתי איתה ואמרתי לה שאני אשתדל להתחשב אבל גם היא צריכה להתחשב, והיום הדברים הולכים הרבה יותר חלק. היא לא כל כך מתעצבנת אם מנסים לשנות לה את התוכנית, ומצד שני כשזה חשוב לה אני ממש משתדלת לא להתערב. מכיוון שכמעט אין ויכוחים, כשמשהו מגיע לשיחה אנחנו מגיעות פחות טעונות ויותר פתוחות. היא מוצאת פתרונות בעצמה ולא מטרטרת אותנו כל כך הרבה, ואז כשהיא מבקשת משהו מוגזם אני מנסה לבוא לקראתה גם כשלא מתאים לי. היא פשוט לא הבינה שגם אני אנושית, זקוקה לשעות שינה ומנוחה - זה הגיל הזה שהם לא תופסים את זה אם לא מסבירים להם. אני חושבת ששיחה פתוחה עם בן הזוג והילדה יכולה רק לעזור.