אני עדיין מרגישה ככה ../images/Emo4.gif
ואני לא חושבת שהתחושה הזאת אי פעם תתעמעם, אחרי האובדן שחויתי. כרגע זה חזק הרבה יותר, כי אכן יש לי רק ילדה אחת בבית, ואחרי הלידה בע"ה אני חושבת שאני אחשוש לכל ילד שלי, עכשיו אחרי שאני יודעת מה זה אובדן. רק שלי קרה מקרה נוסף שחידד אצלי מאוד את כמה שהיא חשובה לי. זה היה כחודש אחרי האובדן. אני זוכרת שכשחזרתי הביתה הייתי כל-כך שקועה בטרגדיה שקרתה לי וכל-כך עסוקה באבל שלי וברחמים על עצמי, שלא הצלחתי להקדיש לבתי הגדולה כמו שהייתי רגילה קודם. ומשום שהייתי אז אמורה להיות עם שני ילדים ונשארתי רק עם אחת, הייתי מאוד ממורמרת והרגשתי כאילו המצב הזה לא מספיק טוב. כבר אז התחילו אצלי מידי פעם החרדות לגביה אבל עדיין הייתי שקועה מידי במה שקרה. ואז כחודש אחרי האובדן כאמור, ישבתי עם חברה בבית וגם בתי היתה איתנו בבית משום שלא הרגישה טוב. באיזהשהו שלב ראינו שהחום של שני עולה (מדדנו כ-38.8 מעלות), הכנסנו אותה לאמבטיה פושרת ומיד החברה שלי ניסתה למדוד לה חום שוב. זה היה מדחום אוזן וכנראה ששני זזה הרבה ולא נתנה לבדוק לה כך שאולי משהו השתבש בבדיקה והמדחום הראה כאילו החום עלה בתוך דקה ל-40.1 מעלות. אני לא יודעת אפילו איך לתאר את ההרגשה הזאת. הרגשתי כאילו עולמי קורס. התחלתי לצעוק בהיסטריה: הילדה שלי, הילדה שלי. רעדתי בכל הגוף והרגשתי שאני עומדת להתעלף. אלה היו השניות הכי נוראיות בחיים שלי. אני אפילו לא מסוגלת להעלות על הכתב את מה שחשבתי שעומד לקרות. כשראינו שמדידת החום היתה כנראה טעות והמדחום הראה שוב על חום סביר, הרגשתי כאילו נתנו לי את הילדה שלי בחזרה במתנה. כאילו אלוהים עשה לי נס ופיצה אותי על מה שכבר עברתי, או שאולי בעצם רק רצה להראות לי מה באמת חשוב ולאפס אותי חזרה, שאמנם קרה לי מקרה נוראי, אבל יש לי דבר מופלא בבית שמהווה פיצוי על הכל (חמסה חמסה). הבנתי שהילדה הזאת היא הדבר החשוב לי ביותר בחיים. שאני במצב הכי טוב שיש, ושאני כל-כך שמחה במה שיש לי. מאז המקרה הזה, אפילו שכנראה היה מבוסס על טעות, אני מסתכלת על בתי כעל נס מופלא שעליו אני מודה כל יום לאלוהים. מצד שני, בשילוב עם האובדן, זה מאוד חידד לי את התחושה שהכל כל-כך שביר. שדברים עלולים חלילה לקרות בכל שלב, לפני הלידה, אחריה, והם כל-כך לא צפויים. אני שומרת על בתי בצורה אובססיבית כמעט. כשאביה יוצא איתה לבד אפילו לפארק אני נותנת לו עשרים אלף הוראות בטיחות לדרך, ובכלל אם אפשר אני מעדיפה לבוא איתם בעצמי ולהשגיח מקרוב. כשהיא נשארת לבד אצל חברה אני בודקת שהדלת נעולה ושהסביבה נראית לי בטוחה. ועוד כהנה וכהנה. אני משתדלת לתת לה את ההרגשה שהיא עצמאית וגדולה, אבל זה עולה לי בדמים. ההרגשה הזאת שיש לי רק ילדה אחת, שאני לא יודעת מתי יהיו לי עוד, ושאני רוצה להגן עליה מכל משמר, מלווה אותי לכל מקום. הייתי רוצה לחשוב שהיא קצת תירגע בילדים הבאים בע"ה, אבל קשה לי לראות את זה קורה. אלה כנראה חרדות שנטבעים בתוכנו ומלווים אותנו.