פטריוטיות רוסית בזמן מלחמות.

[hautpmann]

פטריוטיות רוסית בזמן מלחמות.

"רוסיה, המדינה שלי, המולדת שלי! קומראד יקר סטלין! אני, חייל של הצבא האדום, ובן של לנין, נלחמתי איך שהלב אמר לי להלחם. אני הרגתי את החיות כל עוד הלב שלי פעם בחזה שלי. עכשיו אני גוסס, אבל אני יודע שאנחנו עוד ננצח. חיילי הצבא האדום! הלחמו בחוזקה! תהרגו את הכלבים הפאשיסטיים המשוגעים! אני הייתי נאמן לשבועת החייל שלי. על החתום , סגן קאליוזני." חייל רוסי מיחידה של כ8 אנשים שנלחמו עד האיש האחרון נגד הפולש הגרמני ביוני 1941 לאחר התחלת מבצע ברברוסה כתב את זה. לאחר שהרוסים כבשו מחדש את האיזור הם מצאו את הפתק. כל חברי היחידה נהרגו, הם נלחמו בגרמנים עד טיפת הדם האחרונה. למרות שהנקודה שלי הייתה פשוט לשתף אותכם במכתב הזה שנגע לי בלב איכשהו (סבי שירת בצבא האדום) אפשר גם להעלות דיון, האם לדעתכם הפטריוטיות והלהט של הלוחמים הרוסיים במלחמה הביאו לבסוף לנצחון? האם גם הגרמנים שנלחמו על אדמת גרמניה עצמה נלחמו בעוז ובאומץ ובלהט ובאהבת המולדת? .. בהחלט נקודה שאפשר להרהר בה. תודה לכל המגיבים מראש.

 

[shimi1234]

לא ממש לא!!!

הצבה הרוסי היה יותר גדול!!! היתה לו את הפריבילגיה לגרש את האויב מאדמתו לחמש את עצמו בעוד כוחות ולדהור לכוון גרמניה! בגרמניה בסוף המלחמה נשארו רק חיילים תשושים ילדים וזקנים שלא יכלו לתת שום תשובה לצבאות הברית שפלשו! ההתנהגות הברברית של חיילי הצבא האדום שתוארה בתור: אורגיה המונית של ביזה אונס נשים ורצח לא עומדות בקנה מידה אחד עם לחימה בעוז למען המולדת!

 

[פראזניק]

היי היי היי...

הייתי מציע לכם לעבור על עשרות האשכולות בנושא הזה, לפני שתפסקו את פסוקכם בכזו נחרצות))))

 

[bogun]

תגובה רב-סרן

אני אישית חושב שבמידה מסוימת אתה צודק בהחלט כי הרי בסוף האיש הפשוט הוא זה שקובע את הניצחון או ההפסד.הרוסים באמת נזקרים כחיילים אמיצים(?) ביותר כי סהכ"(יש לי גם שתי סבות שלחמו בצבא האדום) אני שמעתי כ"כ הרבה סיפורים על אנשים שכל היחידה שלהם מתה ולא נתנו לגרמנים לעבור. גרמנים לעומתם לא ממש אהבו את העניין של "למות,אבל לא להכנע",כי הם באו מתרבות אחרת והעדיפו "נסיגות טקטיות".ברוב המקרים אני אישית הייתי מעדיף על נסיגה,וזה דבר שיכל לחסוך לרוסים הרבה חיי אדם יקרים(איבדתי את אחד הסבים שלי באחד מהמקרים האלה). עכשיו משהו לא קשור לזה-התק הוא זיוף.הרוסים זייפו כמחצית מהגיבורים שלהם(אבל זה לא אומר שלא היו סיפורי גבורה אמיתיים).רק עכשיו מגלים ברוסיה שהאנשים שהם למדו עליהם בבי ספר באמת לא קיימים.זה מצחיק אבל נכון.לגבי הפתק אז זה לא שאני מקיר את הסיפור שלו אישית אבל לאור העובדה שזייפו כ"כ הרבה מסמכים שזה לא היה עניין גדול.למה הוא מזויף?כי מה הסיכוי אחרי שלוש שנים למצוא פתק שרשם איזשהו חייל בזמן מלחמה?אלה אם הגרמנים לט כיסו את הכל בניילון והשאירו עד בוא הרוסים אז ממש אין סיכוי שזה יקרה.אבל הפתק באמת מרגש.

 

[bogun]

תוספת קטנה

העניין של להלחם בשביל סטאלין ובשביל הקומוניזם זה בכלל לא נכון. חוץ מאולי כמה קציני טהורים צעירים ומורעלים,יותר מ90 אחוז חיילים לחמו פשוט בשביל הבית שלהם והמולדת ולא בשביל סטאלין והאידיאלים שלו כפי שזה מוצג.

 

[Else]

יש ויש

הרבה היה תלוי באזור ממנו יצאו הגדודים (שמועיד על רמה של המודעות הפוליטית) שבאזורים המרוחקים יותר (סיביר למשל) ניתן לפקפק בנאמנות שכזו לסטאלין דווקא. האזורים המרכזיים יותר עברו שטיפת מוח יסודית ולא נדירים היו המקרים כאשר חיילים יצאו לקרב מתוך נאמנות לרודן צמע דם ולא למשפחה או לעם. גם כן פשוטי העם - הפועלים או האיכרם - היו יותר קלים לשכנוע מבחינת הפטריוטית ושלט בעל תוכן מרגש או נאום קצר נלהב לפעמים שיחק את התפקיד המכריע לצורך לעצב את גישתו של החייל הפשוט. באותו רגע רוב האינטליגנציה היה די מתון בביטוי של נאמנות לסטאלין. ברוב המקרים הם פשוט שתקו. גם מי שהושלח לחזית - הגדודים המיוחדים - יש לי ספק גדול שהתלהבו מדמותו של סטאלין אלא ההיפך הגמור - שנאו אותו לא פחות מאשר את היטלר. אבל בכל אופן נורא קשה לראות את הגבול בין הכנות לבין הצביעות - היו לא מעט אשר שנאו את המערכת אך מבחוץ נראו מתלהבים מ"שמש העמים" כי פחד מול סטאלין והמערכת שהוא יצר היה בלתי מבוטל. הכל מאוד אינדיבידואלי אבל ממה שסבים וסבתות סיפרו לי - שכאשר סטאלין מת כווווווווולם בכו מתוך צער - וכאשר שאלתי אותם "למה בכיתם? שנאתם אותו הרי!" הם אמרו, כמעט כולם, שזה היה בלתי נשלט, שהרי ידעו שהוא פרא אדם אך הצטערו על האובדן!!!! לך תבין את הטבע האנושי.....

 

[bogun]

נכון בעקרון

אבל הנאום לא היה מעורר בו אהבה לסטלין,אלה פרץ פטריוטיות וזה שני דברים שונים. הכוחות המיוחדים,אם התכוונת על NKVD ו NKGB אז את לא צודקת כי אלה היו סטאליניסטים עד העצם האחרונה.

 

[Else]

לא, הכוונה שלי היתה לכוחות המיוחדים

שעמדו בחזית הצבא האדום ("גדודי המוות") והיו מורכבים מעריקים ומורדים אשר גורלם העגום היה ידוע מראש (לחימה על כל פיסת האדמה עד המוות). בקשר לנאומים בין פשוטיה עם - פשוט אביא לך עדות. סבתא שלי, שהיא היתה חקלאית כפרייה באותה התקופה (קרא - פשוטי העם), סיפרה לי איך היו מתאספים מול מכשיר רדיו כדי לשמוע את נאומו של סטאלין ומיד אחרי זה היו מתחילים נאום מקומים שהנקודה המכריעה בו היתה לגלות נאמנות לשמש העמים - הממשיך הגאוני של מרקס, אנגלס ולנין. למרות שלרוב המשתתפים לא היה שמץ של מושג מה עשה בכלל מרקס או אנגלס אבל הרומנטיקה שבמילים העלתה מאוד את ערכו של סטאלין בינהם.

 

[bogun]

מוזר

כי מה שסבא שלי סיפר לי זה בדיוק להפך.אני חושב שצדקת ביותר כשאמרת שזה הכל תלוי באינדיוידואום. לגבי ה"שטרפבאט")-אז סבא שלי היה גם שם(כי הוא היה קצין שהיה בשבי ולא התאבד)הוא ברח(פעמיים)והפילו הציל איתו איזשהו קצין בכיר ועדיין הורידו אותו(את סבא שלי)מכל הדרגות והעיטורים בלי זכות לחידוש ושלחו לשם.(מתוך כמה מאות איש רק הוא ועוד בן-אדם אחד שרדו.זה עוד דוגמא לטיפשוטו ואכזריותו הלא מובנת של סטאלין.

 

[Else]

עוד דוגמא למה שסיפרת

הסבא שלי התנדב - ליתר דיוק "נידבו" אותו דרך רמאות - לגדודי המתנדבים בלנינגראד והם יצאו להילחם בפינים. אנשים שבחיים שלהם לא החזיקו נשק ורמת פטריוטיות שלהם - איך להגיד - לא היתה על העליונה (ולרוב הלנינגראדים הם היו אנטי - סטאליניסטים הגדולים). כמובם שאחרי זמן קצר, ביערות המסובכים של פינלנד, כל הגדוד נתפס והוקם מכנה ריכוז מיוחד בשבילם. אחרי 4 שני, שסבי היה בין השורדים הבודדים שם וחזר ללנינגראד בתקווה להמשיך את הקרירה האקדמית שהפסיק בגלל המלחמה, הוא נדרש לפנות את דירתו (שנלקחה ממנו על ידי המדינה) והושלח כמו פושע לעיירה נדחת (121 ק´מ למי שיודע) שם הוא חיי ומת בתור מורה פשוט. הוא בתום לב כתב את העצומות לסטאלין על מנת יזכו אותו ויתנו רשות לחזור ללנינגראד אך מה אפשר לצפות מהפושע הזה אם את בנו הוא סירב לקבל על אותו הרקע?....

 

[bogun]

כן,לצערי זאת היתה ברית המועצות.