פיזיות של ענקים
הוא לא היה שם מעולם. אני רק דמיינתי שהוא היה. איש גדול. מה גדול, ענק. מאה תשעים ושישה סנטימטר של שרירים, עצמות, שיער בלונדיני קצוץ שנשרף עוד קצת מהשמש, ועיניים בהירות, חקרניות. כשהוא צחק, הקירות רעדו. הדברים שהצחיקו אותו היו שטותיים לטעמי, אבל מי יכול לעמוד בקסם של ענקים כאלה. אז נתתי לו להמשיך להתפעל משטויות, לזיין לי את המוח, ולשלוח לי סיפורים דביליים במייל. היה דבר אחד עיקרי, שבו לא היו לו מתחרים. אני מתכוונת לפיזיות הזאת, שאי אפשר לעמוד בפניה, אפילו אם משתדלים מאוד. הוא ידע איך לזוז, לרקוד. לגעת. היה לו את הטאץ` הזה של אנשים שמודעים (מדי?) למיניות הבוטה של עצמם. בזה לא היו לו מתחרים. ביום שישי אחד של סוף הקיץ הנוכחי, הוא נחת לי בתוך החיים, ולא עשה שום סימן שהוא מתכוון ללכת אי פעם. הכרנו, כמובן, דרך הרשת. איך לא. כל הדברים המפתיעים בחיים שלי באים משם, בזמן האחרון. משום מה, יש להם תכונה כזאת, להתפוגג מהר מדי. אולי בגלל הזמינות הבלתי נסבלת הזאת שמאפשרת תקשורת מחשבים. יחסים אינסטנט. רגע אני פה, רגע איננו. אני לא מה שנדמה שאני. גם את לא, בעצם. שנינו בכלל יצירי הדמיון של עצמנו, ואם לרגע החיים, האמיתיים לגמרי, של שנינו השיקו אלה באלה, אין כאן כל הבטחה להמשכיות. אנחנו, הרי, רק שני דגים בתוך ים של אופציות. זהו שם המשחק. הוא התפעל מכל מיני דברים שהצליח לזהות בי, וגם אמר את זה בקול. אני הייתי קצת יותר ביקורתית. זיהיתי את הפיזיות כאחת התכונות הבולטות שלו. לא ממש פייר, אבל נכון לגמרי. האישיות שלו, איך לומר בעדינות, לא הייתה משהו שיכל לעורר אותי לאורך זמן, אבל הגוף, אוי אלוהים. איזה יופי. את נקודות התורפה שלי אני יודעת, ולא מאתמול, אבל הרבה זמן כבר לא נאלצתי לעמוד בפני דילמות כאלה. בשר מול רוח. בשר משתלט על הרוח. מוחק, מבטל אותה לגמרי. ואולי בכלל הבשר הופך למשהו עם נשמה משל עצמו. כן, נדמה לי שעליתי על הנקודה. לא ברור כמה זמן זה יכול להחזיק, אבל עובדה שזה קורה. מה אני אגיד לכם, התמכרתי בשניות. כמו חיה שמופעלת דרך היצר הכי פרימיטיבי, נמוך. רק רציתי שהוא יבוא, יטפס עלי עם כל המשקל הענקי שלו, עם כל מסת השרירים הבלונדיניים, ימעך אותי תחתיו, או יניח לי לטפס עליו. העיקר להרגיש את חוויית הגודל הרב ממדית שלו, מקיפה ועוטפת אותי. אוי, איך זה הרגיש. כמה זה הרגיש. סקס עם אדם ממוצע ממדים, מצוין ככל שיהיה, אינו יכול להשתוות בעוצמתו לאיכות שמגובה גם בגודל. ואני אומרת את זה במלוא האחריות. הגודל, דרך אגב, מתייחס לכל הפרמטרים הגופניים שניתן למנות, לא רק למה שעליו חושבים, אוטומטית, כעל ברירת מחדל. אכן, חוויה מזוקקת לכל החושים. לא צריך להפעיל כוונה מיוחדת כדי להיבלע בתוך האחר. זה קורה מעצמו, בטבעיות. אני, כמובן, יוצאת מנקודת הנחה, שזה מה שאנשים מחפשים בסקס, בסופו של דבר: לאבד את עצמם. ומתי מתחילים הגבולות להיטשטש? הרבה פעמים שאלתי את עצמי, ותמיד התשובה הובילה לאיזה רגע חמקמק, שבו התחושה הגופנית המוחלטת מתערבבת עם תביעות הנפש, שברגיל הרבה יותר קשה להשביע. מין רגע מזוקק שבו תאוות הבשרים ממלאה את החלל הפעור דרך קבע בנשמה. זה הבור שאתו כולנו מסתובבים בעולם, מעמידים פנים שכלל אינו שם. רגע טהור של שלמות. או אחדות. או משהו שנראה על הנייר כרעיון מופשט, ומקבל את ערכו הממשי רק כשהוא נחווה בזמן אמת, ולא כמושג. אתו, נגעתי ביופי הצרוף הזה, ויותר מפעם אחת. כל שהיה עליו לעשות, זה ללחוץ על כפתור ההפעלה שלי. השאר קרה מעצמו. כזאת קלה אני, כשיודעים איך להפעיל אותי. אבל בינינו, כמה אנשים באמת יודעים את הסוד הזה? עניין כימי, לכל הדעות. כימיה לא באה בהזמנה. או שהיא שם, או שלא, ורוב הזמן היא לא. מין נתון סטטיסטי שכזה. רציתי עוד. נשבעת לכם שרציתי. הייתי מוכנה, אפילו, להעלים עין מהעדרן של תכונות עקרוניות באישיותו. אמרתי לעצמי שאבדוק מאוחר יותר אם הן באמת חסרות לי, או שזהו רק שריד לאיזו יוהרה בסיסית החבויה בי, זוקף את ראשו המכוער. הרי הייתי חייבת להקטין אותו איכשהו, עם הרצון שזה בכל זאת יימשך, עוד קצת, כשמנגד ידיעת חוסר הסיכוי המובנה ביחסים כאלה. איכשהו, הייתי מוכרחה להתגונן מול התחושות הפרועות שנוכחותו עוררה בי. לא שהיה לי זמן לכל זה. הוא הלך עוד לפני שהספקתי לומר לו עד כמה. וטוב שלא אמרתי. אני חושבת שבלכתו הוא כבר הבין הכל. ``אין לי מה להציע לך באמת``, הוא אמר וחיכה, אולי, שאתקן אותו, אבל אני שתקתי. הוא צדק. גם לי לא היה מה להציע לו, פרט לעילפון חושים, שזה בטח לא מספיק. הצער אפילו לא הספיק להיוולד. כמו סכין בתוך מים הוא עבר, ואחר כך חלף, כאילו מעולם לא היה, או נגע, או השאיר בי סימן.
הוא לא היה שם מעולם. אני רק דמיינתי שהוא היה. איש גדול. מה גדול, ענק. מאה תשעים ושישה סנטימטר של שרירים, עצמות, שיער בלונדיני קצוץ שנשרף עוד קצת מהשמש, ועיניים בהירות, חקרניות. כשהוא צחק, הקירות רעדו. הדברים שהצחיקו אותו היו שטותיים לטעמי, אבל מי יכול לעמוד בקסם של ענקים כאלה. אז נתתי לו להמשיך להתפעל משטויות, לזיין לי את המוח, ולשלוח לי סיפורים דביליים במייל. היה דבר אחד עיקרי, שבו לא היו לו מתחרים. אני מתכוונת לפיזיות הזאת, שאי אפשר לעמוד בפניה, אפילו אם משתדלים מאוד. הוא ידע איך לזוז, לרקוד. לגעת. היה לו את הטאץ` הזה של אנשים שמודעים (מדי?) למיניות הבוטה של עצמם. בזה לא היו לו מתחרים. ביום שישי אחד של סוף הקיץ הנוכחי, הוא נחת לי בתוך החיים, ולא עשה שום סימן שהוא מתכוון ללכת אי פעם. הכרנו, כמובן, דרך הרשת. איך לא. כל הדברים המפתיעים בחיים שלי באים משם, בזמן האחרון. משום מה, יש להם תכונה כזאת, להתפוגג מהר מדי. אולי בגלל הזמינות הבלתי נסבלת הזאת שמאפשרת תקשורת מחשבים. יחסים אינסטנט. רגע אני פה, רגע איננו. אני לא מה שנדמה שאני. גם את לא, בעצם. שנינו בכלל יצירי הדמיון של עצמנו, ואם לרגע החיים, האמיתיים לגמרי, של שנינו השיקו אלה באלה, אין כאן כל הבטחה להמשכיות. אנחנו, הרי, רק שני דגים בתוך ים של אופציות. זהו שם המשחק. הוא התפעל מכל מיני דברים שהצליח לזהות בי, וגם אמר את זה בקול. אני הייתי קצת יותר ביקורתית. זיהיתי את הפיזיות כאחת התכונות הבולטות שלו. לא ממש פייר, אבל נכון לגמרי. האישיות שלו, איך לומר בעדינות, לא הייתה משהו שיכל לעורר אותי לאורך זמן, אבל הגוף, אוי אלוהים. איזה יופי. את נקודות התורפה שלי אני יודעת, ולא מאתמול, אבל הרבה זמן כבר לא נאלצתי לעמוד בפני דילמות כאלה. בשר מול רוח. בשר משתלט על הרוח. מוחק, מבטל אותה לגמרי. ואולי בכלל הבשר הופך למשהו עם נשמה משל עצמו. כן, נדמה לי שעליתי על הנקודה. לא ברור כמה זמן זה יכול להחזיק, אבל עובדה שזה קורה. מה אני אגיד לכם, התמכרתי בשניות. כמו חיה שמופעלת דרך היצר הכי פרימיטיבי, נמוך. רק רציתי שהוא יבוא, יטפס עלי עם כל המשקל הענקי שלו, עם כל מסת השרירים הבלונדיניים, ימעך אותי תחתיו, או יניח לי לטפס עליו. העיקר להרגיש את חוויית הגודל הרב ממדית שלו, מקיפה ועוטפת אותי. אוי, איך זה הרגיש. כמה זה הרגיש. סקס עם אדם ממוצע ממדים, מצוין ככל שיהיה, אינו יכול להשתוות בעוצמתו לאיכות שמגובה גם בגודל. ואני אומרת את זה במלוא האחריות. הגודל, דרך אגב, מתייחס לכל הפרמטרים הגופניים שניתן למנות, לא רק למה שעליו חושבים, אוטומטית, כעל ברירת מחדל. אכן, חוויה מזוקקת לכל החושים. לא צריך להפעיל כוונה מיוחדת כדי להיבלע בתוך האחר. זה קורה מעצמו, בטבעיות. אני, כמובן, יוצאת מנקודת הנחה, שזה מה שאנשים מחפשים בסקס, בסופו של דבר: לאבד את עצמם. ומתי מתחילים הגבולות להיטשטש? הרבה פעמים שאלתי את עצמי, ותמיד התשובה הובילה לאיזה רגע חמקמק, שבו התחושה הגופנית המוחלטת מתערבבת עם תביעות הנפש, שברגיל הרבה יותר קשה להשביע. מין רגע מזוקק שבו תאוות הבשרים ממלאה את החלל הפעור דרך קבע בנשמה. זה הבור שאתו כולנו מסתובבים בעולם, מעמידים פנים שכלל אינו שם. רגע טהור של שלמות. או אחדות. או משהו שנראה על הנייר כרעיון מופשט, ומקבל את ערכו הממשי רק כשהוא נחווה בזמן אמת, ולא כמושג. אתו, נגעתי ביופי הצרוף הזה, ויותר מפעם אחת. כל שהיה עליו לעשות, זה ללחוץ על כפתור ההפעלה שלי. השאר קרה מעצמו. כזאת קלה אני, כשיודעים איך להפעיל אותי. אבל בינינו, כמה אנשים באמת יודעים את הסוד הזה? עניין כימי, לכל הדעות. כימיה לא באה בהזמנה. או שהיא שם, או שלא, ורוב הזמן היא לא. מין נתון סטטיסטי שכזה. רציתי עוד. נשבעת לכם שרציתי. הייתי מוכנה, אפילו, להעלים עין מהעדרן של תכונות עקרוניות באישיותו. אמרתי לעצמי שאבדוק מאוחר יותר אם הן באמת חסרות לי, או שזהו רק שריד לאיזו יוהרה בסיסית החבויה בי, זוקף את ראשו המכוער. הרי הייתי חייבת להקטין אותו איכשהו, עם הרצון שזה בכל זאת יימשך, עוד קצת, כשמנגד ידיעת חוסר הסיכוי המובנה ביחסים כאלה. איכשהו, הייתי מוכרחה להתגונן מול התחושות הפרועות שנוכחותו עוררה בי. לא שהיה לי זמן לכל זה. הוא הלך עוד לפני שהספקתי לומר לו עד כמה. וטוב שלא אמרתי. אני חושבת שבלכתו הוא כבר הבין הכל. ``אין לי מה להציע לך באמת``, הוא אמר וחיכה, אולי, שאתקן אותו, אבל אני שתקתי. הוא צדק. גם לי לא היה מה להציע לו, פרט לעילפון חושים, שזה בטח לא מספיק. הצער אפילו לא הספיק להיוולד. כמו סכין בתוך מים הוא עבר, ואחר כך חלף, כאילו מעולם לא היה, או נגע, או השאיר בי סימן.
) אין כמו האמת במערומיה (תרתי משמע?!) שנה טובה @ @ J U