היורשה שהרסה משפחה
"עושר שמור לבעליו לרעתו". (קהלת ה', י"ב) ....עושר השמור לבעליו לרעתו! הדבר תלוי בעיקר באדם עצמו. האדם עלול להפוך לעבד נרצע לממונו. והנה קיבלתי לאחרונה מכתב נוגע ללב, כיצד העושר הפך לאסון. המכתב מספר את סיפורה של משפחה אמידה שהפכה לשבר כלי, ולו רק בגלל רכב שהותיר אב המשפחה לאחר מותו, כדלקמן: עד לא מזמן נחשבתי לאשה מאושרת ומכובדת, בעלת משפחה מפוארת. חיינו התנהלו בהרחבת הדעת, כשאנו נהנים לתמוך ביד רחבה בילדינו ובנכדינו. אולם עם פטירתו של בעלי ז"ל, הותירה אותי אלמנה רצוצה, ואף כי המפעל המצליח שהותיר אחריו העניקו לי בסיס כלכלי איתן ומוצק, חשתי שעולמי חרב בעדי. אני לא רציתי להמשיך לגור בווילה המפוארת שלי, ועברתי לגור עם אחת מבנותי. בעלי שהיה איש עסקים ממולח, הותיר אחריו צוואה מפורטת. הוא ערך חלוקה הוגנת של הרכוש בין שני הבנים ושלוש הבנות. הצוואה שהותיר נקראה בעיניים מצועפות ומדומעות. וילדינו שאף הם כבר בעלי משפחות, חשו מעודדים מהחמימות והאהבה ששזר אביהם בינות למילותיו. בני בכורי טיפל במכירת הבית והמפעל, והתמורה חולקה בהתאם לאמור בירושה. או אז התברר, כי בצוואה, לא התייחס האב, לרכב המשפחתי המפואר. בבת אחת הופרה השלווה המשפחתית, התחלתי להרגיש זרמים של טינה מתחת לפני הקרקע, שעד מהרה הפכו לחצים וחרבות, ולאש מחלוקת נוראה בין שני הבנים. בני בכורי עמד בתוקף על זכותו לקבל את הרכב, ואילו בני הצעיר לא הסכים לוותר. אומנם ילדי ניסו להסתיר ממני את המריבה, אך לב של אמא הרגיש וחש, וחשב להישבר...... וכי מה נותר לי בחיי אלמנותי אם לא ילדי, הרי למענם אני משתדלת להתגבר על כאבי האישי ולהמשיך לחיות. ועתה..... איככה אוכל וראיתי את הרעה הפוקדת את משפחתי. בנותי אשר ראו כיצד המריבה משפיעה על בריאותי ומצבי הנפשי, ניסו לדבר על ליבם של אחיהם. הלוא גם מבלעדי הרכב, נפל בחלקו של כל אחד מהם , ירושה מכובדת ביותר..... לאט לאט נכנסו הדברים לליבו של בני הבכור. הוא התגבר על תחושות ליבו, הגיע לבית אחיו הצעיר, והניח את מפתחות הרכב על השולחן. הערכתי מאוד את צעדו של בני בכורי, אולם התברר שהיה זה מאוחר מדי. הוויתור הנאצל, לא הצליח לטהר את לב אחיו מהזעם והטינה שנצברו בליבו. בני הצעיר התקשר אלי והודיע "כי הוא יוצא לטיול קצר ברכב, לחגוג את 'הכניעה' של אחיו הבכור". למחרת אותו יום מר ונמהר, ליוונו אותו בנחלי דמע למנוחת עולמים. תאונת דרכים קטלנית הותירה משפחה שבורה לרסיסים. אלמנה וילדים קטנים יתומים אומללים, ורכב מפואר – שהרס את השלום של משפחה שלמה – הרוס לחלוטין. אני נותרתי אלמנה רצוצה שכולה ואומללה, שכל כסף בעולם לא מסוגל לרפא את ליבי הדווי. אני מסתכלת בעיניים כואבות, על נכדי היתומים, ויודעת שאת הנעשה לא ניתן להשיב. את מכתבי זה אותו אני כותבת בדם ליבי, וביקשתי לפרסמו, לעילוי נשמתי בני. זאת על מנת להזכיר לכל מי שיקרא זאת, עד כמה חשובה מידת הוותרנות, על מנת להימנע ממריבה, ומה מרות עלולה להיות התוצאות. ובזכות מכתבי זה ימנעו מחלוקות במשפחות אחרות, וזכות זו תקל ולו במעט את כאבנו, ותרפא את משברינו. ואבקש מכל אחד ואחת שיפיצו מכתבי זה, לתועלתם של הרבים.
כל כך רציתי שארי פולמן וחבורתו תזכה. ממש חבל. התעוררתי מוקדם בבוקר במיוחד בשביל זה.
