בשמחה
קיוויתי שמישהו ישים לב לזה וישאל אותי... תודה. בא אדם, הוא משקף וגם משדר בלבול שגובל בחוסר אונים ביחס לזהותו המקצועית. אנחנו כבר בפגישות הראשונות מנסים לברר מה ייחשב להשג, מבחינתו, בתהליך הייעוצי שהוא עובר. זאת אומרת, איך נראית הצלחה (הלכה למעשה), וכיצד נראה כישלון. נניח שהוא (בעזרתי) מאמץ את היעד הבא: לשלול אפשרויות מסויימות, למפות את נקודות העוצמה והחולשה שלו ולהקטין את טווח ההתלבטות. בשלב הבא, אנחנו יוצרים לוח זמנים (כן, זה נשמע מוזר, אבל הרבה פעמים עצם הצבת לוח זמנים לקבלת החלטה מאוד מקלה על התהליך) וסדר עדיפויות: אנחנו מנסים להגדיר מה ייחשב השג, מה ייחשב כשלון, ומה מחיריהם (של ההשג והכשלון). אני מציב לא אחת בפני נועצים אתגרים דיאגנוסטיים (פנה במכתב למקום העבודה הזה והזה... עשה כך... הימנע מלעשות כך...) ותיעוד ההתמודדות עם האתגרים הוא עצמו חלק מאוד חשוב בתהליך (יכול להיות שחשבתי שאני אינני מסוגל אך משעה שנדרשתי לבדוק זאת הלכה למעשה התברר לי שזה לא היה מסובך). לא תמיד זה קל, אבל עצם המאמץ הכרחי למנוע מה שקורה בהרבה הקשרי ייעוץ: יורים ואחר כך מסמנים עיגול מסביב למקום פגיעת הכדור (סליחה על המטאפורה האלימה במקצת). הרי דיאלוגים ייעוציים נוטים להיות אינטימיים, חושפניים וכמעט תמיד מתגלים בהם הבטים הראויים לבחינה ולתשומת לב. ובכל זאת, יועץ אחראי אמור להיות ככל האפשר מכוון לתכלית שלשמה נשכר. אני עצמי נוהג לבחון יחד עם שותפי או שותפתי לדיאלוג (מדי שלושה מפגשים או ארבעה) אם יש טעם להמשך, ואם כן, בכפוף לאיזה מנדט. את המנדט (וקריטריונים להערכתו) משרטטים בתחילת הדרך. מאחר שהמפגשים מתועדים (הרבה פעמים רק אני מתעד, לצערי) הנועצים יכולים לבחון מה בעצם קורה שם... ואם תוסיפי לזה את העובדה שמעת לעת הם נדרשים לקרוא, לכתוב, לתעד ובקיצור לקחת אחריות על התהליך- כל אלה אמנם לא הופכים את הייעוץ הפילוסופי לתרופת קסם לשום מחלה, אבל מאפשרים לנו להעביר את שדה הייעוץ למקום הרבה יותר מואר ומאוורר ושקוף לשני הצדדים.
