פילוסופית כתיבה - שו"ת

[אלודאה]

פילוסופית כתיבה - שו"ת

פסקה ביום? בלי לדעת מה את כותבת? לא יצא מזה כלום!
מפסקה ביום יוצאת פסקה ביום. אם כותבים ספר, זה מעט מדי. אם כותבים סיפור, זה תלוי מה האורך שלו. אם לא כותבים כלום - זה המון.

אבל מה הטעם בכתיבה סתם?
כתיבה פותחת מחסומי כתיבה. במקום לשבת ולקטר על חוסר הזמן ועל אי הכתיבה יושבים וכותבים. פאקינג פסקה, אפשר לחשוב. אנחנו מבזבזים הרבה יותר מילים מזה בלצעוק על אנשים שטועים באינטרנט.

אבל יוצאים מזה דברים גרועים!
באמת?

כן! תראי את הסיפור של אלודאה! הוא מזעזע!
הסיפור של אלודאה לא היה זז בלי פסקה ביום. יש ימים שיוצא לאלודאה המיסתורית הזו לכתוב יותר ויש ימים שפחות. אבל בכל יום יש משהו, וזו הדרך היחידה לקדם את הסיפור. את מה שנכתב תמיד אפשר לשכתב. אבל מה שלא כתוב לא עוזר לאף אחד.
כדי לכתוב לא מספיקה מוזה. כדי לכתוב צריך להצמיד את התחת לכסא ולכתוב. זו המטרה של התרגיל של פסקה ביום - להצמיד את התחת לכסא ולכתוב.

אבל היום לא בא לי.
פאקינג פסקה! למה מתפלספים על זה כל כך?

 

[ויימס]

אבל...

עכשיו אנשים יתווכחו על פילוסופיית כתיבה במקום לבקר את הסיפור של ליטל מואה.

בנוגע לתרגיל הזה- זה היה מדהים בשבילי. יעקב ומכשפה היו תקועים בראשי מאז חורף 2012, ועכשיו הם קיבלו סוף סוף את הסיפור המגיע להם. סיפור גרוע? מוטב סיפור גרוע משום סיפור בכלל. כתוצאה מהצורך לחשוב כל היום על הפסקה האחת הזו, אני הגעתי להבנה טובה יותר של מי הם ומה הם בשבועיים האלו. שלוש שנים של "לשבת ולחשוב על זה" פשוט לא נתנו לי את זה. יעקב היה סתם טיפש וילדותי, מכשפה הייתה אנטיגוניסטית ומעצבנת ללא שום סיבה, ו- 90% מהזמן הם היו רבים מריבות מטומטמות של שותפים- אני רוצה להשתמש במטבח! לא, עכשיו אני רוצה להשתמש במטבח! (פרוג'קשן מאץ' XD).
ומוח עצם... אממ... I have no idea what the f.. she's on about

זה היה כיף לכתוב את הסיפור הזה. אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שפשוט היה לי כיף לכתוב סיפור. אני לא מתחרטת אפילו לשניה.

 

[חתול השיממון]

היי, are you talking to me?

קראת את הביקורת שלי לויימסוש? אני נורא מוחמאת. אני כמעט בחיים לא קוראת ביקורות של אחרים.
לא התכוונתי להטיל ספק בתרגיל שלך, חלילה וחס. הוא החיה את הפורום בטירוף, שגם אם זה היה הדבר הטוב היחיד בו זה היה מספיק טוב. אם הפורום ימות, כולנו נמות. אני גם לא חושבת שזה הדבר הטוב היחיד בו...יש מצבים בהם לכתוב פסקה עושה טוב, למשל - לכתוב פסקת פתיחה. סתם פיסקה. ואז לשים אותה בצד ויום אחד לחזור אליה ולחשוב עליה או לזרוק אותה לפח. זה כמו התרגילים האלה של "תכתוב סיפור שמתחיל במשפט 'סבתא בישלה דייסה'". פעם אני וחברה רצינו לכתוב סיפור ביחד, אבל אני הייתי יותר בקטע של ה"לכתוב" והיא היתה יותר בקטע של ה"רצינו", אז מה שיצא בגדול הוא שהיא נתנה לי משפט פתיחה, שהיו בו לילה קודר וסוער ותאומים בשם מייקל ומישל. הלכתי לעשות כושר ובעודי מניפה משקולות ומקפצת בחוסר קוארדינציה המצאתי מזה סיפור שלם. עד עכשיו אני כותבת ממנו סצינות מדי פעם, כי זה הפך לסיפור מלא עם עולם מלא ובאופן כללי דבר אדיר.
לכתוב סיפור שלם מפסקאות? לדעתי זה רעיון גרוע כי אני לא חושבת שאפשר לעשות משהו טוב כ"כ מהר. להכריח אדם לכתוב פסקה ביום זה כמו להכריח אותו לחרבן פעם ביום. אתה לא יכול פשוט להתיישב על האסלה ולחרבן לפי פקודה, כשזה בא זה פשוט בא (וגם אם אתה מצליח להוציא מעצמך משהו, כנראה שזה יהיה קקה עלוב כזה, ובטוח לא הקקה המחייך של הווצאפ).
אה, יופי של מטאפורה. כן.
טוב, זאת היתה דעתי האישית לגביי ספציפית, ולגבי הסיפור של ויימס (דעתי האישית היתה שאם היא היתה מתכננת אותו בנחת בזמנה שלה מההתחלה ועד הסוף הוא היה יוצא נהדר, כמו...אני לא אגיד את ה-n word.) אני גם מודעת לזה שהמטרה בתרגילים היא שלא יצאו מהם יצירות מופת, ואני לא אומרת שזה רע שלא יוצאות יצירות מופת. אני יותר אומרת, אם מישהו רוצה שתצא יצירת מופת מהתרגיל שלו, שיקח את הרעיון הבסיסי-בסיסי ויחשוב על הכל מאפס, אחרת יצא משהו קצת בעע כזה.
דעתי. האישית.
בלי לפגוע באף אחד.

 

[ויימס]

ואני מסבירה לך- הוא לא יצא נהדר. הוא לא היה בכלל.

 

[אלודאה]

לא, לביקורות אחרות.

הביקורת שלך היתה טריגר למה שהתבשל כבר כמה ימים. אני חושבת שזרקתי עליכם את התרגיל שעוזר לי בלי להסביר למה הוא חשוב, ומכאן - הודעה.

 

[ויימס]

אוקיי,

אנחנו לא צריכים להיכנס לספקולציות של 'מה היה קורה אם ויימס הייתה לוקחת זמן לתכנן את הסיפור', בהודעה שמעליך כתבתי שהיו לי את 2/3 הדמויות ואת הרעיון הכללי לפני 3 שנים. המון זמן לשבת ולתכנן (ולא, לא הייתי עסוקה, ישבתי ואכלתי תפוצ'יפס ושיחקתי דיאבלו 3), וכלום.
משתמע מדבריך שאת חושבת שאל לו לכותב לכתוב סיפור אלא אם כן הוא בטוח ב 500% שהסיפור יהיה מושלם, שאין כזה דבר לכתוב סיפור מחדש או לשכתב. אנשים שמוציאים לאור ספרים, או סתם כותבים ממש טובים? הו, הם פשוט חשבו מלא מלא מלא זמן, ואז כתבו את הספר שלהם בבת אחת מושלם, בניסיון יחיד.
ובכן, את טועה. יש כזה משפט, שכחתי של מי, הוא הולך משהו בסגנון של, "אם אין לך אומץ לנסות ולהסתכן בכשלון, לעולם לא תהיה באמת מוצלח במשהו"
האדם שכותב, גם את הסיפור המחורבן ביותר בעולם, הוא תמיד במצב טוב יותר מהאדם שיושב בחוסר מעש ומתכנן ימים על גבי ימים את הסיפור המושי מושלם ביותר בעולם. תמיד.
וב writing excuses אמרו פעם, "אי אפשר לשבת ולחכות לגל המושלם. צריך להרטיב את הרגלים מדי פעם". אז תיהני לך על החוף. *מפילה בטעות את ארמון החול של חתול עם הגלשן שלה* או מיי גאד, סורי. 0_0

 

[חתול השיממון]

מה? זה ממש לא מה שאמרתי

אני לא נגד כתיבה באופן כללי של כל דבר שהוא לא יצירת מופת. אני נגד כתיבה של כל דבר שהוא לא הכי טוב שאת מסוגלת אליו. או שתעשי את זה טוב, או שתלכי תראי טלוויזיה. וזה בכלל לא מכוון לתרגיל של אלדואה, אגב. אפשר לכתוב סיפור לתרגיל שיצא מדהים, ואפשר פשוט להיפטר מה-X מילים שהיית צריכה לכתוב, לסמן וי ולהרגיש טוב עם עצמך. בנאדם לא אמור להרגיש טוב עם עצמו כי הוא כתב משהו, לא משנה מה. אם הוא כתב את דמדומים, הוא אמור להרגיש רע עם עצמו! מה שניסיתי לומר הוא, שאני לא חושבת שיש טעם בלעשות תרגיל של "בואו נכתוב כל דבר שהוא: חכדחגחיאדיגהצנכי. אוקיי. כתבתי היום. יופי לי". כאילו, אם כבר כותבים פסקה ביום, כותבים פסקה מעולה ביום. אם לא מצליחים לכתוב פסקה מעולה ביום, עדיף לא לכתוב כלום.
לדעתי.
אבל לולעכטיכגדכשילדכג.

נ.ב
כמובן שיש טעם בשכתובים! אחרת בשביל מה נותנים ביקורת? (ז"א, חוץ מלשכתובים שלי. אני אף פעם לא משכתבת, רק מפיקה לקחים לסיפורים הבאים. אבל זה סתם כי שכתובים משעממים אותי).

 

[ויימס]

אני לא חושבת שמישהו בתרגיל הזה כתב רק כדי לעשות וי.

בבקשה אל תחליטי בשביל אנשים אחרים למה הם עושים מה שהם עושים.
בנוגע לכל שאר הדברים שאמרת כרגע- לא חידשת, סתם חזרת על עצמך, וכעת את מאלצת אותי לחזור על עצמי, ועל כך אני נוטרת לך טינה:
הגישה שלך פרפקציוניסטית, וזה לא דבר טוב. אנשים שרוצים לכתוב צריכים להיות מסוגלים להכיל את העובדה שהם לא תמיד מעולים, גם אם הם שואפים לזה. אחרת, לא משתפרים.
הדבר הטוב ביותר שאתה מסוגל לעשות ביום X, הוא תוצאה של המאמץ שעשית בכל התקופה שקדמה לו, גם אם כתבת דברים גרועים בתקופה ההיא.
*מסתובבת עם הגלשן לצד השני כמו איש עם סולם מסרט קומי ישן ומפילה את ארמון החול השני של חתול* או מיי גאד אני כל כך מגושמת היום! מה קורה לי? 0_0 זה קוצר הראייה, קוצר הראייה.

 

[חתול השיממון]

אוקיי. אני באמת לא מבינה למה מבחינתך

ליצור משהו מושלם = לעשות כמיטב יכולתך ליצור משהו מושלם (במקום, נניח, לחפף).
למשל, מי שלומד, משקיע ומקבל 75 במבחן - עשה כמיטב יכולתו אבל לא עשה את זה מושלם. עם זאת מגיע לו מרשמלו. מי שמחפף, ניגש למבחן סתם בשביל לגשת ומוציא 76 - טוב, נשאלת השאלה היא, האם שווה לגשת למבחן רק בשביל לגשת למבחן? האם שווה לכתוב רק למען הכאת (הכאת?) המקלדת באצבעותייך? אפשר לתת לה אגרופים באותה מידה, הרבה יותר משחרר וגם שורף יותר קלוריות.
לגבי משתתפים בתרגיל שלא התאמצו כמיטב יכולתם לכתוב משהו טוב - ובכן, אני לא יכולה להיכנס לראש שלהם, אבל אני כן יכולה להצביע על כמה מהם שזה פשוט נראה *לי* כאילו הם כתבו את הסיפור שלהם בעצלנות. עצלנות זה פויה. תעשה את זה הכי טוב ש*אתה* יכול (זה לא חייב להיות טוב באופן אבסולוטי, העיקר שהתאמצת) או שאל תעשה את זה בכלל.
אני באמת לא יודעת איך להסביר את זה טוב יותר.
וזו גם דעתי, את לא חייבת ליישם אותה או משהו. אל תתרגשי כ"כ.

 

[ויימס]

אני לא אחזור על עצמי פעם שלישית,

אני יודעת שנדמה לך שכל התיקונים וההבהרות הקטנים האלה שאת פשוט חייבת להוסיף משנים את כל התמונה, אבל הם לא.

"פשוט נראה *לי* כאילו הם כתבו את הסיפור שלהם בעצלנות. עצלנות זה פויה,"
אף אחד לא ביקש ביקורת על הסיפור כסיפור, חוץ ממני. כמו כן, פרוג'קשן מאץ'?

 

[ויימס]

ואת כל כך לא תחליטי מתי אני זכאית להרגיש טוב עם עצמי, גברת.

I feel pretty and witty and gay.

 

[ויימס]

אה, ואת צריכה לאכול יותר סיבים תזונתיים. זה יעזור.

 

[סקיפי]