פינת אור - כי תבוא
כבר כתבתי על פסוק אחד בפרשתנו בשרשור זה. יש עוד הרבה לכתוב על פרשה זו אבל נתמקד בפסוק אחד: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב." (דברים כו,ה) (אגב, דברים כ"ו - לדעתי אחד הפרקים היפים בתורה) מי שהיה ולא שתה יותר מידי בליל הסדר, ודאי זוכר את הנאמר בהגדה: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקַּשׁ לָבָן הָאֲרָמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעֹה הָרָשָׁע לֹא גָּזַר אֵלָא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקַּשׁ לַעְקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמָר אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם" אלא שראב"ע בפירושו לפסוק מקשה על הסבר זה. לדבריו אובד הוא פועל עומד (הפעולה לא נעשית על אדם אחר), ולא ניתן לפרש אותו כפועל יוצא - מאבד/מאביד, כמו בהגדה. עוד הוא מקשה שלבן הארמי לא גרם לירידה למצרים ולפי פירוש ההגדה אין קשר בין שני חלקי הפסוק. לדברי ראב"ע "ארמי" כאן אינו לבן אלא דווקא יעקב, והמילה אובד פירושה עני, וההוכחה מהפסוקים במשלי: תְּנוּ-שֵׁכָר לְאוֹבֵד; וְיַיִן, לְמָרֵי נָפֶשׁ. יִשְׁתֶּה, וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ; וַעֲמָלוֹ, לֹא יִזְכָּר-עוֹד. (משלי לא, ו-ז) רישו = עניו. וכיצד יעקב אבינו נקרא ארמי? הוא נקרא ארמי משום שגר בארם (כמו שאנחנו קוראים רוסי ליהודי מרוסיה). ולאיתי - קצת תחביר במיוחד בשבילך! נזכיר שוב את הרב ברויאר וספרו. כבר הזכרתי בעבר את החוקיות בהצבת הטעמים בתנ"ך. שם כתבתי שיש חוקיות מסוימת המסבירה עפ"י מה בכלל מחלקים את הפסוק, ואיך זה קשור לחלוקה התחבירית, אלא שלא ניתן להאריך. בספר "טעמי המקרא" של הרב ברויאר ישנו פרק הנקרא "ניתוח היחידה" (פרק 15) בו הוא מנסה לענות על שאלות אלו. אחד מהכללים שהוא כותב שם הוא שבד"כ אין חלוקה בין השם והלוואי שלו, והם מצטרפים ליחידה אחת. ביחוד הדבר נכון כשיחידה זו של השם והלוואי היא נשוא הנמצא במשפט שמני לפני הנושא. ננתח את הצלעית "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" לפי פירוש הפשט של ראב"ע: אבי - נושא ארמי - נשוא אובד - לוואי לפי מה שהזכרנו קודם חלוקת הטעמים הייתה צריכה להיות לאחר המילה "אובד" ולצרף את "ארמי אובד" ליחידה אחת. (אֲרַמִּי אֹבֵד / אָבִי). והינה הדבר אינו כך! המעיין בפסוק (הקישור אליו כאן כולל טעמים) ובחלוקת הטעמים שלו (עפ"י דרגות הטעמים שהזכרתי בהודעה הנ"ל) יוכל לראות שהחלוקה היא דווקא לאחר המילה "ארמי": (אֲרַמִּי / אֹבֵד אָבִי). חלוקה זו (לפי כללי ניתוח היחידה המפורטים בספר ואכמ"ל), מתאימה דווקא לפירוש ההגדה של פסח שלפיו מדובר במשפט פועלי: ארמי - נושא אובד - נשוא אבי - מושא חלוקת הטעמים מתאימה דווקא למדרש ולא לפשט הפסוק. לדברי הרב ברויאר, הסיבה היא שההגדה של פסח חביבה על ישראל, ולכן הם שילבו את מדרשיה גם בקריאה בתורה. (גם תרגום אונקלוס מפרש עפ"י המדרש, ובעבר כל קריאה בתורה בבית הכנסת כללה גם קריאה בתרגום). ושנזכה לברכות הכתובות בפרשה ולא לקללות! שבת שלום.
כבר כתבתי על פסוק אחד בפרשתנו בשרשור זה. יש עוד הרבה לכתוב על פרשה זו אבל נתמקד בפסוק אחד: "וְעָנִיתָ וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט; וַיְהִי-שָׁם, לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב." (דברים כו,ה) (אגב, דברים כ"ו - לדעתי אחד הפרקים היפים בתורה) מי שהיה ולא שתה יותר מידי בליל הסדר, ודאי זוכר את הנאמר בהגדה: "צֵא וּלְמַד מַה בִּקַּשׁ לָבָן הָאֲרָמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ: שֶׁפַּרְעֹה הָרָשָׁע לֹא גָּזַר אֵלָא עַל הַזְּכָרִים, וְלָבָן בִּקַּשׁ לַעְקוֹר אֶת הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמָר אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם" אלא שראב"ע בפירושו לפסוק מקשה על הסבר זה. לדבריו אובד הוא פועל עומד (הפעולה לא נעשית על אדם אחר), ולא ניתן לפרש אותו כפועל יוצא - מאבד/מאביד, כמו בהגדה. עוד הוא מקשה שלבן הארמי לא גרם לירידה למצרים ולפי פירוש ההגדה אין קשר בין שני חלקי הפסוק. לדברי ראב"ע "ארמי" כאן אינו לבן אלא דווקא יעקב, והמילה אובד פירושה עני, וההוכחה מהפסוקים במשלי: תְּנוּ-שֵׁכָר לְאוֹבֵד; וְיַיִן, לְמָרֵי נָפֶשׁ. יִשְׁתֶּה, וְיִשְׁכַּח רִישׁוֹ; וַעֲמָלוֹ, לֹא יִזְכָּר-עוֹד. (משלי לא, ו-ז) רישו = עניו. וכיצד יעקב אבינו נקרא ארמי? הוא נקרא ארמי משום שגר בארם (כמו שאנחנו קוראים רוסי ליהודי מרוסיה). ולאיתי - קצת תחביר במיוחד בשבילך! נזכיר שוב את הרב ברויאר וספרו. כבר הזכרתי בעבר את החוקיות בהצבת הטעמים בתנ"ך. שם כתבתי שיש חוקיות מסוימת המסבירה עפ"י מה בכלל מחלקים את הפסוק, ואיך זה קשור לחלוקה התחבירית, אלא שלא ניתן להאריך. בספר "טעמי המקרא" של הרב ברויאר ישנו פרק הנקרא "ניתוח היחידה" (פרק 15) בו הוא מנסה לענות על שאלות אלו. אחד מהכללים שהוא כותב שם הוא שבד"כ אין חלוקה בין השם והלוואי שלו, והם מצטרפים ליחידה אחת. ביחוד הדבר נכון כשיחידה זו של השם והלוואי היא נשוא הנמצא במשפט שמני לפני הנושא. ננתח את הצלעית "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי" לפי פירוש הפשט של ראב"ע: אבי - נושא ארמי - נשוא אובד - לוואי לפי מה שהזכרנו קודם חלוקת הטעמים הייתה צריכה להיות לאחר המילה "אובד" ולצרף את "ארמי אובד" ליחידה אחת. (אֲרַמִּי אֹבֵד / אָבִי). והינה הדבר אינו כך! המעיין בפסוק (הקישור אליו כאן כולל טעמים) ובחלוקת הטעמים שלו (עפ"י דרגות הטעמים שהזכרתי בהודעה הנ"ל) יוכל לראות שהחלוקה היא דווקא לאחר המילה "ארמי": (אֲרַמִּי / אֹבֵד אָבִי). חלוקה זו (לפי כללי ניתוח היחידה המפורטים בספר ואכמ"ל), מתאימה דווקא לפירוש ההגדה של פסח שלפיו מדובר במשפט פועלי: ארמי - נושא אובד - נשוא אבי - מושא חלוקת הטעמים מתאימה דווקא למדרש ולא לפשט הפסוק. לדברי הרב ברויאר, הסיבה היא שההגדה של פסח חביבה על ישראל, ולכן הם שילבו את מדרשיה גם בקריאה בתורה. (גם תרגום אונקלוס מפרש עפ"י המדרש, ובעבר כל קריאה בתורה בבית הכנסת כללה גם קריאה בתרגום). ושנזכה לברכות הכתובות בפרשה ולא לקללות! שבת שלום.