פינת הדילמה - אקדמיה,פרקטיקה והמציאות?

KFIRB

New member
פינת הדילמה - אקדמיה,פרקטיקה והמציאות?

פעם, הייתה כאן פינת הדילמה, עובדים הביאו דילמות מעולם הטיפול,הארגון ובכלל מעולם העבודה הסוציאלית . הדברים נעשו תוך טשטוש פרטים מזהים.

הדילמה שאביא מקננת בראשי וניסחתי מספר הודעות מחקתי והתחרטתי לפני שליחתן. על מנת לטשטש פרטים ויותר מכך, לשמור על הציביון של דיון בדילמה כדילמה מקצועית\ערכית\אתית ולא כדילמה של מקרה בודד , אכתוב אותה בגוף שלישי.

ירון הוא עובד סוציאלי בתחילת דרכו, הגיע לעבוד באחת ממסגרות הדיור של חוק שיקום נכי נפש בקהילה ("סל שיקום"). בראיון המנהלת הבטיחה לו הדרכה אחת לשבוע והדרכה קבוצתית. במהלך הזמן הקצר בו עובד , ירון מגלה כי הבטחות לחוד ומציאות לחוד. מעבר לכך, יחס המנהלת כלפי עובדיה וכלפי הלקוחות שלה (הדיירים) לקוי ביותר, גם כלפי ירון כעובד חדש. היא אינה מדריכה אותו, אינה העבירה לו אוריינטציה מסודרת לארגון ולמסגרת. ירון נעזר בדברים שהוא זוכר מההכשרה המעשית, מבצע שיחות בדמיון עם המדריכות שלו מההכשרה, ומנסה לנחש מה הן היו מייעצות לו במקרה הזה או האחר לעשות. ירון מקבל האשמות מהמנהלת על פעולות לקויות שביצע (ללא הדרכה), צעקות על פעולות שהוא כן צריך לעשות ובעיקר נמצא בתסכול בין התפקוד העצמאי לו מצפה המנהלת לצד הציפייה שלה להתייעץ עימה בכל שטות (גם באמצע שיחות טלפוניות עם גורמי קהילה). מעבר לקשר הרעוע עם המנהלת , ירון מגלה שבאחת מההדרכות הבודדות שאכן קיבל בשירות, התכנים ששוחח עליהם, יצאו מחדר ההדרכה , והמנהלת העבירה תכנים אלו לעובדים אחרים במסגרת . ירון עימת את המנהלת עם תכנים אלו ששיתף אותה בהם כדי לקבל הדרכה והתייעצות ולא כדי לפקח , לבקר או לטעון נגד עובדי המסגרת (בעיקר עובדי הסמך המקצועיים הכפופים לירון), המנהלת מנסה להעביר את הפוקוס למדריכה השיקומית שאינה יודעת לקבל ביקורת וירון מחזיר את המנהלת לכך שנפגע ממנה אישית והאמון שלו בה נפגע כבר לאחר שבוע.

במהלך התקופה, ירון מגלה בעיות חמורות במסגרת שאינן תואמות את המצופה מהכתוב בחוק העו"סים, חוק שיקום, חוק כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה. המסגרת אינה מוגדרת כמסגרת מוסדית , אלא כמסגרת הכפופה לחוק שיקום ונהלי משרד הבריאות, אך ירון נתקל בהוראות המנהלת להנחות מדריכים להשתמש בכוח כלפי דיירים, להוציאם בכח מהדירה המילים סנקציות, ענישה , עונש חוזרות המון בשיחות הטלפוניות עם המנהלת ועם המדריכות. המנהלת מנחה לתת לאחד הדיירים תרופות בכוח ולוודא בליעתן והוראה משפילה לדייר הלוקה בתחלואה גופנית . ירון מנסה להסביר למנהלת כי הוראות אלו מנוגדות לחוק , לנהלי משרד הבריאות ולסמכויות של המסגרת. ירון מגלה כי המנהלת מתנערת מאחריות ומפילה את האחריות בכשלים המתגלים במסגרת על העובדים הזוטרים, עו"ס ועובדי סמך מקצועיים. החמור ביותר, שכספי הדיירים מנוהלים ע"י הצוות, והצוות מבצע באישור המנהלת הלוואות מכספי הדיירים ללא אישורם, חלק מהתנהגות ארגונית זו גורם לצוות הסמך מקצועי להחליט להעביר ממתקים במסיבת יום הולדת מדיירת אחת שאגרה אותם לדייר שחוגג יום הולדת ללא ידיעתה וללא אישורה. המילים "פחד" הדיירים צריכים לפחד, "צריך לעבוד איתם בגבולות ברורים, נוקשים ויד חזקה", חוזרים בדברי הצוות.

ירון החליט לעזוב מסגרת בה הוא מושפל ע"י המנהלת, שלא מדריכה אותו, מצפה ממנו למלא אחר הוראות שכלל לא מנחה אותו, מאשימה אותו ולבסוף הוא נותר בודד בספליט של עבודה עצמאית לצד האשמה בחוסר התייעצות. אך המנהלת מזירה לו כי הינו חתום לחודש נוסף והוא נשאר מחוסר רצון וברירה .

ירון משוחח עם חבריו ללימודים, ואף עם מדריכותיו מההכשרה המעשית וככל שהוא מדבר יותר על קשייו הוא מגלה שעיקר קשייו במסגרת לא נבעו מקושי הטיפולי או הקושי הארגוני אלא מהקושי להתמודד מול יחס המנהלת וחוסר מוסריות הצוות.

כעת עומדת מול ירון הדילמה המשמעותית : האם לדווח לרגולטור (דהיינו הבקרה המחוזית במשרד הבריאות) על מה שראה, או להעלים עין ולעבור למסגרת הבאה? לפי החוק הוא מחוייב ראשית למסגרת, ככה לימדו אותו באוניברסיטה, אך החיים אינה האקדמיה, והם מורכבים יותר מהחוק היבש הכתוב ש"אמורים" לעבוד על פיו, כך גם הקוד האתי וגם החוק הפכו בעיני ירון להמלצה והוא חושש לעתידו המקצועי, שלא יסומן כמי שעושה בעיות ומספר לכלוכים ובעצם לא ייעשה כלום עם המידע הזה והדיירים ימשיכו לסבול מאלימות מילולית וטרור מצד הצוות והתנהגויות שליליות נוספות בתרבות הארגונית? הצוות אינו מבין מה נורא ומה לא בסדר בהתנהגותו, המנהלת אינה מנסה להבין היכן שוגה ובשיחת העזיבה כאשר ירון שיקף לה את התנהגותה הלקוייה כלפיו , היא לא הסכימה להודות, להתנצל או לקבל אחריות על כך.

ע"פ הקוד האתי - ירון עזב כי אינו יכול להעניק טיפול מיטבי כאשר הוא עצמו נפגע חדשות לבקרים ולא פנוי לטיפול, ירון מחויב לפונים הן ע"פ החוק והן ע"פ הקוד האתי, מה עליו לעשות בעולם האמיתי? לדאוג לעצמו ולשמו או לדאוג למטופליו גם במחיר ששמו ייכתם?
 
וואו אכן דילמה קשה

אני אכתוב בכוונה בגוף ראשון
. יצא לי פעמיים בחיים לזעזע מערכת מבפנים, פעם כשדיווחתי על רופא שעשה מעשה לא אתי (בלשון המעטה) ופעם כשעודדתי משפחה של מאושפזת להתלונן על התנהלות הצוות שהייתי חלק ממנו לתלונות ציבור. פעמיים היה מאוד קשה, פעם ראשונה כי הייתי צעירה ורגישה מאוד ומתתי מפחד ופעם שניה כי ספגתי סנקציות חברתיות קשות מהצוות שהייתי חלק ממנו. פעמיים שרדתי ואני לא מצטערת לרגע שעשיתי את מה שעשיתי כי בתווך הארוך מה שנשאר זה התחושה שעשיתי משהו משמעותי כדי להגן על מטופליי. כל השאר עבר - הרופא כבר מזמן בפנסיה, הצוות בחלקו התחלף (אגב משני המקרים לא יצא כמעט כלום ברמה של המשטרה או תלונות ציבור וכולי).
אבל בשני המקרים פעלתי מתוך המערכת, אולי זה מה שהקל על רגשות האשם שלי, והייתה לי הזדמנות אחר כך לתקן דברים. במקרה של ירון זה אחרת, אני חושבת שהייתי לוקחת פסק זמן לחשוב, מוצאת עבודה חדשה ואחר כך שוקלת את העניין שוב, כרגע ירון במצב לא פשוט גם תעסוקתית אבל גם רגשית, הייתי מחכה להתרחק מזה קצת על מנת לראות דברים יותר בצלילות.
 

KFIRB

New member
הבהרה

את במקרה הראשון פנית לגורם בתוך המערכת האשפוזית כי היה גורם כזה שהקשיב (כנראה מעל לרופא הסורר).
במקרה השני נהגת בדומה למה שירון שוקל לבצע, זה לא מתוך המערכת, אלא המלצת (פעולת סינגור אקטיבית של המשפחה) למשפחה להתלונן- ברמה המערכתית לא פעלת בתוך המערכת , אלא העברת את האחריות למערכת אחרת(המשפחה) לטפל בליקויים והכשלים שנמצאו.

למרות הפתיחות של רכזות סל שיקום, זה משתנה ממחוז למחוז, במחוז ת"א למשל, היזמים ומנהלי השירותים רועדים למשמע שם הבקרית בטלפון, לא במקרה, הבקרית הזו מקפידה על טיב השירות וגם ידועה כמי שסגרה כמה כאלו בעבר. והיא אחראית על פניות הציבור במחוז ת"א. במחוז דרום לשם השוואה הגורם הבודק , הוא גם הגורם המחליט והממליץ והעונה למתלונן - כלומר מתאמות סל שיקום בעצמן שלא יכולות לבצע הפרדה בין טיב השירות כפי שהן רואות בועדות המעקב, הקשר האישי עם מנהלי ומנהלות השירותים לבין התלונות הקונקרטיות של מקבלי השירותים. התמיכה היא אוטומטית ולעתים קרובות ללא בדיקה מעמיקה. ברמת המאקרו יש כאן מסר של צוות סל שיקום בדרום שאינו מאמין במקבלי השירות אלא בנותני השירות- דבר המנוגד לעמדת משרד הבריאות בירושלים ובמחוזות מרכז ות"א.
 
זה לא צריך להית קשור

השיקול האם להתלונן או לא בעיניי לא צריך להיות קשור לאיכות הגורמים המבקרים. כמ שכתבתי מהתלונות שלי פעמיים לא יצא כלום, זה עניין של יושרה ואחריות מקצועית ואישית של ירון ולא נבחן רק במבחן התוצאה. במקרים שונים אני מחוייבת בחובת דיווח למשטרה ואף יצא לי להגיש לא מעט תלונות שלא יצא מהן כלום והמשטרה לא טרחה לחקור אאותן רמה הכי בסיסית, אבל האחריות ברגע שדיווחתי עוברת למשטרה.
 

sher2004

New member
דילמה לא פשוטה

אני חושבת שירון יכול להתלונן באופן אנונימי וכך הוא ירגיש שהוא עושה משהו לטובת מטופליו ולטובת העובדים האחרים. זוהי התמודדות לא פשוטה בכלל, אני גם הייתי במצב כזה. בתחילה חשבתי שעדיף לי להתפטר אבל אז חשבתי שאם אני אלך אז יהיה מישהו אחר במקומי ולכן ניסיתי לשנות מבפנים, מתוך המערכת בדרכי שלי. אני חושבת שאין נכון או לא נכון, זה תלוי בנסיבות ובאדם עצמו
 

KFIRB

New member
לכן מדובר בדילמה

דילמה היא התלבטות בין אפשרויות שכולן גרועות...

אין נכון או לא נכון...

תזכרי כי ירון הוא עובד בתחילת דרכו...
 
כבר הרבה שנים שאני לא עובדת כשכירה,

(אני אמנם שכירה של אונ' חיפה כמרצה מן החוץ, אבל יש אוטונומיה אקדמאית כך שאני קובעת את תוכנית הלימוד, הבחינות וכד' אז זה לא שכירות מיצגת) אבל כשעבדתי כשכירה או כשהייתי בהכשרה, תמיד הייתי הWHISTLE BLOWER, גם כשזה סיבך אותי. בהכשרה התווכחתי עם שני פסיכיאטרים על האבחנה של המטופלת שלי (פגישה שהמדריכה שלי יזמה לבקשתי) כסיפרתי את זה למרצה שלי לפסיכופתולוגיה הוא לקח אותי להיות המתרגלת שלו, כך שבשנה השניה לתואר השני תרגלתי את השנה הראשונה לתואר השני... בעבודה אחרת כעובדת מדינה ניסו להתעלם מסעיף שפוגע בעובדים , עקפתי סמכות והוצאתי מכתב רשמי על כך, כי אז ידעתי שלא יוכלו להתעלם מכך כי יהיו חייבים לתייק והעלו אותי לשימוע לפני פיטורים, אבל אחרי זה כיבדו אותי יותר לא פחות. אם מדובר במצבי השרדות אז קודם כל מסיכת החמצן עליך, ואז דיווח. אם לא מצבי השרדות אז קודם כל דיווח.
 

KFIRB

New member
קראי את הדילמה

והאם לדעתך כעת ירון במצב הישרדותי?

האם עליו להמתין כפי שהוצע כאן?
האם עליו לשלוח מכתב אנונימי שכולנו יודעים מה המשמעות של יעילות הטיפול בכך (ע"ע אנונימיות במקרים של ילדים)?
 
קראתי,.

לא הייתי רצה לדווח אם זה היה רק על הדרכה בעד ונגד וסודיות כלפי כאשת מקצוע, כן הייתי רצה לעזוב. במקרה שתיארת הייתי רצה לדווח כי תיארת פגיעות פיזיות ונפשיות בדיירים. להיות בתחילת הדרך זה לא להיות במצב השרדותי בפני עצמו.
 
למעלה