פינת ההגיג היומי

פינת ההגיג היומי

היה פעם מנזר שחוקיו היו מחמירים ביותר. בעקבות נדר של שתיקה, אסור היה לדבר כלל, אך היה יוצא מן הכלל לחוק זה - בכל עשר שנים היה מותר לכל נזיר לומר שתי מילים בלבד. לאחר שבילה את עשר השנים הראשונות שלו במנזר, ניגש נזיר אחד אל אב המנזר. "עברו עשר שנים," אמר אב המנזר, "מה הן שתי המילים שברצונך לומר?" "המיטה קשה..." אמר הנזיר. "אני מבין," ענה אב המנזר. עשר שנים מאוחר יותר, הנזיר חזר אל משרדו של אב המנזר. "עברו עוד עשר שנים," אמר אב המנזר. "מה הן שתי המילים שברצונך לומר?" "האוכל מגעיל..." אמר הנזיר. "אני מבין," ענה אב המנזר. עברו עשר שנים נוספות והנזיר נפגש שוב עם אב המנזר אשר שאל, "מה הן שתי המילים עכשיו, לאחר עשר שנים אלו?" "אני עוזב!" אמר הנזיר. "יאללה תלך לעזאזל," ענה אב המנזר. "גם ככה מאז שבאת אתה רק מתלונן!"
 
ועוד אחד

זקן אחד גוסס ושוכב בבית חולים עם כל ה'צינורות' מחוברים אליו. משפחתו מזמינה כומר לעמוד לצידו ברגעיו האחרונים. לאחר כמה דקות עושה הזקן סימנים שהוא רוצה נייר ועיפרון, מיד מביאים לו את מבוקשו ובשארית כוחותיו הוא מצליח לשרבט כמה מילים על הנייר ומוציא את נשמתו. הכומר לוקח את הנייר ובגלל הבכי של קרובי המשפחה הוא מכניס את הדף לכיס מעילו כדי לא לגרום לעוד צער. למחרת בהלוויתו של האיש לובש הכומר את אותו המעיל ומבחין בדף שנמצא בכיסו. הוא מוציא את הדף ומכריז בפני הנוכחים, "אתמול ממש לפני שנפטר כתב יקירכם כמה מילים על דף הנייר שנמצא בידי ואני אשמח לקרוא את דבריו האחרונים". הכומר לוקח את הדף ומקריא, "תרד מצינור החמצן שלי..."
 
למעלה