שיר טוב. כתיבה טובה ומעניינת.
יש חשק לקרוא ולהבין, להתעמק. כבר הרבה זמן שהפינה הזאת לא גרמה לי לקחת דף ולכתוב נקודות כדי שאוכל להעמיק אותן. אז כהרגלי, אתחיל עם הדברים הטובים יש פה כתיבה טובה מאד, רעיון טוב מאד שמתפתח לכיוון של שיר עצמתי ומקורי שנותן לי סיבה להשאר לקרוא ולרצות להכנס לסיטואציה ולמקרה. "מזמן לא באתי ככה אלייך, הפעם האחרונה הייתה כשעוד ספרנו כרטיסים." פתיחה נהדר, לעתים הפתיחה של השיר היא זו שנותנת לנו את הרצון להמשיך, הפתיחה הזאת היא עוצמתית ומשדרת עולם אחר, משחק המילים הלא בהכרח שגרתי, התיאור המוחשי. מה שקורה כאן, שאחרי השורות האלו מגיעות שורות שהן פחות חזקות אך עומדות עקב השורות הראשונות. מה שכן "מחכה שתבואי ותעשי לי טובה", תעשי לי טובה הוא מה שאולי מפיל לי את השורה. משהו בורח ולא נותן אחיזה ממשית. (כנראה שהתחלתי לערבב נקודות חזקות וחלשות בכל זאת
) הבית השני בורח מדי, הוא לא בנוי מספיק חזק וקופץ מאחד לשני. קופץ מדבר לדבר, לכן יש בלבול ולא בטוח שאני יכולה להבין ב100% שאת מעבירה מה שבאמת רצית, כי עקב הבלבול הזה אפשר להבין מה שמשתמע ולא לעומק. הסוף חזק, הסוגריים, בחזרה שניה, מיותרים. אין שם שום הצדקה לשימוש בסוגריים, הדברים היו חזקים יותר ובנויים יותר אם היית פשוט כותבת ואומרת אותם. יש כלל מאד ברור, שאלה שתמיד תשאלי את עצמך - "למה זה כאן? למה השתמשתי במילה/בסוגריים/בנקודה" אם את לא מוצאת למה, או אם את מוצאת דרכים שזה לךא חייב להיות אז עדיף בלי. יש דברים שצריכים להיות כתובים רק אם חייבים אותם והם תורמים לטקסט, סוגריים זה אחד מהם. חוץ מזה, בעיות קטנות של מבנה השיר, רווחים גדולים מדי שלא תורמים ולעתים בעיות פיסוק ותחביר קלות. אבל כמו שאמרתי, שיר נהדר, אני בהחלט אשמח לראות מה קורה לשיר כזה אחרי עבודה עליו. אשמח לעזור תמיד, ניר
. מזמן לא באתי ככה אלייך, הפעם האחרונה הייתה כשעוד ספרנו כרטיסים. ועכשיו תראי אותי מיואשת, מחכה שתבואי ותעשי לי טובה. עכשיו זה אנחנו כי אין לנו ברירה, וכבר את בוכה לי שאת רוצה לחזור. אני שוב עצובה ואז מתכופפת זה כי היית רגילה לקבל סטירות.. ועכשיו זאת יד שמלטפת. מצאת לי תחליף ובחרתי לתלות תקוות על עץ שלא קיים. [והשעה מאוחרת ואיש לא נרדם.] אף פעם לא היית חייבת לי כלום. [אבל חִייבת להשאיר לך כתובת ומספר.]