Pipe Dreamer
New member
פינת המוזיקה הבלתי רשמית של גיל
כמו שלעדי יש את הפינה הלא חוקית אבל הרשמית שלו, אז לי יש פינה שאין לי מושג אם היא חוקית או לא אבל היא תהיה לא רשמית. סתם בשביל היחודיות. אז בפעם הראשונה שעדי כתב את הפינה הוא המליץ על פינק פלויד הפרוגרסיבים, ואני אמשיך פחות או יותר באותו קו. יותר פחות מאשר יותר, אבל לא חשוב. הלהקה שאני רוצה להמליץ עליה, ובטח חלק מכם לפחות שמע את השם, נקראת Dream Theater. קצת רקע היסטורי וזה: בסוף שנות ה-80 שלושה תלמידי ברקלי (אקדמיית המוזיקה בבוסטון) - הגיטריסט ג'ון פטרוצ'י, המתופף מייק פורטנוי והבסיסט ג'ון מיאנג - מצרפים אליהם את הקלידן קווין מור והסולן צ'רלי דומיניצ'י ומוציאים אלבום בכורה בשם When Dream and Day Unite. האלבום מציג סגנון חדש - שילוב בין רוק מתקדם למטאל, שקודם לכן אפשר להגיד שלא היה קיים, לפחות לא באיזון כמו של Dream Theater (מעכשיו DT או דרים). מאז אותו אלבום ניסיוני שנתן טעימה ממה שאנחנו עתידים לשמוע בהמשך מהלהקה הצעירה והמוכשרת, DT החליפו את צ'רלי הסולן בג'יימס לאברי כבר עם הוצאת האלבום השני - Images & Words שעליו אדבר בהמשך. הקלידן קווין מור עזב את הלהקה לאחר צאת אלבומם השלישי Awake ובמקומו צורף קווין שריניאן שהוציא עם הלהקה 2 אלבומים בלבד, ואחריהם נזרק ממנה כאשר במקומו מצרף הקלידן המוכשר ג'ורדן רודס שהוסיף הרבה ללהקה. סה"כ דרים הוציאו עד היום 8 אלבומים מלאים, EP אחד (אלבום עם שיר מקורי אחד בלבד ועוד 4 קאברים מתוך הופעה בלונדון), 3 אלבומי הופעה ו-3 DVDים. למי שאף פעם לא שמע את דרים צפויה חוויה לא קלה בהאזנות הראשונות. למעט הבלאדות שלא מצליחות לחמוק מאף אלבום של הלהקה - ותמיד ניתן למצוא 1-3 בלאדות בכל אלבום אולפן שלהם - קשה מאוד להתחבר לסגנון, ורוב התגובות המתקבלות ממאזינים ששומעים את דרים לראשונה נוטות הרבה יותר לכיוון ה"מה לעזאזל? זה מוזיקה? מה זה הדבר הזה?" מאשר לכיוון ה"גאונות! הלהקה הגדולה ביותר בהיסטוריה!" שניתן לשמוע מהמעריצים. הסיבה נעוצה בז'אנר שדרים משתייכת אליו - פרוגרסיב מטאל, זרם חדש יחסית במטאל שהם החלוצים שלו והראשונים שהביאו לו פופולריות. הסגנון הזה משלב מוזיקה בנויית ריפים של גיטרה, תופים אגרסיבים וסולן צעקני - כמו שנהוג במטאל - ביחד עם מקצבים לא שגרתיים, תפקידי קלידים דומיננטים, שינויי קצב מספר פעמים במהלך השיר, שירים ארוכים (כשהשיא הוא Six Degrees of Inner Turbulence - שיר באורך 42(!!!) דקות), קטעים אינסטרומנטלים רבים (עצמאים או בתוך שירים) וערבוב סגנונות מכל הסוגים (ג'אז, לטיני, מזרחי, בלוז ועוד), כמו שנהוג ברוק המתקדם (פרוגרסיב רוק) שהיה נפוץ בעיקר בשנות ה-70. תיקחו את כל זה ותכניסו למשוואה גיטריסט מהיר כמו מכונה, מתופף עם מערכת תופים שיכולה בקלות לספק מספיק תופים ל-6 או 7 להקות, קלידן עם רקע קלאסי ושליטה יוצאת דופן בסינטיסייזר, בסיסט עם בס של 6 מיתרים וסולן שמנסה להעביר רגש בכל מילה ומילה ותקבלו את דרים ת'יאטר - אחת הלהקות המעניינות, המורכבות והמתקדמות שפעילות כיום. ההמלצה שלי בתור אלבום שכדאי להתחיל איתו (הערה קטנה - מאוד לא מומלץ לנסות ולשמוע שירים בודדים של הלהקה. כל אלבום שלהם שונה מהקודם מבחינת האווירה והאפיון הכללי של השירים וההנאה הרבה יותר גדולה כאשר שומעים אלבום שלם ברצף ולא שיר בודד) היא אלבומם השני של דרים - Images & Words שיצא בשנת 92. האלבום היה הראשון שזכה להצלחה והעניק להם פרסום רב, בזכות הלהיט Pull Me Under שמשום מה הגיע ל-MTV (בגרסה חתוכה וערוכה). האלבום מכיל 8 שירים: 1. Pull Me Under - שיר שמהווה פתיחה חזקה וכבדה לאלבום וזורק חזק את המאזין לתוך הסגנון הייחודי הזה. 2. Another Day - בלאדה מקסימה עם סולו גיטרה מהיפים ששמעתי. כמו שאמרתי - בכל אלבום שלהם יש לפחות בלאדה אחת, בד"כ במבנה מסודר של בית-פזמון-בית-פזמון-סולו-פזמון או משהו כזה. הרבה יותר נעים לאוזן בהתחלה והרבה יותר קל לאהוב. אני מדגיש - רק בהתחלה! 3. Take the Time - לדעתי השיר החלש באלבום. פרוגרסיבי מאוד וגם די ארוך, אותי אישית הוא די משעמם. 4. Surrounded - שיר שקט יחסית ומאוד נעים לאוזן. נותן אווירה מאוד כיפית וחמה. 5. Metropolis pt.1 - The Miracle and the Sleeper - נקודת השיא של האלבום לדעתי. שיר שמהווה הקדמה לאלבום הקונספט של הלהקה Metropolis pt.2 - Scenes from a Memory, ומדבר בקצרה על נושאים כגון גלגול נשמות, אהבה נצחית, המוות בתור מעבר כלשהו ולא בתור סוף. השילוב של המילים החזקות ביחד עם הלחן יוצרות שיר סוחף בלי אף רגע משעמם. 6. Under a Glass Moon - השיר הכבד ביותר באלבום שהכי מזכיר מטאל. 7. Wait for Sleep - בלאדה שקטה וקצרה עם פסנתר בלבד שמהווה הקדמה כלשהי לשיר הבא והאחרון. 8. Learning to Live - עוד אחת מהפסגות באלבום לדעתי. יצירה פרוגרסיבית מדהימה באורך של 11 וחצי דקות. כל מה שתיארתי למעלה במאפיינים של הסגנון ניתן למצוא כאן. ריפים מטאלים, תופים חזקים, ויחד עם זה סולו גיטרה בסגנון ספרדי, מעברים בין קטעים רועשים לשקטים, קפיצה לקטע הקודם (מי שישמע יבין), מקצבים לא שגרתיים בעליל ועוד. אחד הקטעים היפים בשיר ובאלבום כולו לדעתי הוא החל מהדקה 7:00, עם מקצב וסולו גיטרה שאני אישית כמעט גומר מלשמוע את זה. אבל זה רק אני. אני רואה שדי חפרתי ובטח אף אחד לא יקרא את הכל, למרות שאני אשמח מאוד אם כן. למי שבא לנסות משהו חדש, אבל באמת חדש שסביר להניח שלא שמע קודם, ויש 45 שקלים מיותרים - שיקפוץ לצליל ויקנה את האלבום הזה. אני בהחלט לא יכול להתחייב להנאה, ובהחלט יכול להיות שמהר מאוד הדיסק ימצא את עצמו שימושי הרבה יותר בתור מחזיק ניירות, אבל מצד שני - העומק המוזיקלי של האלבום הזה הוא פשוט אינסופי, והוא בהחלט מומלץ לכל חובב מוזיקה עם ראש פתוח, סבלנות, ורצון לנסות דברים חדשים.
כמו שלעדי יש את הפינה הלא חוקית אבל הרשמית שלו, אז לי יש פינה שאין לי מושג אם היא חוקית או לא אבל היא תהיה לא רשמית. סתם בשביל היחודיות. אז בפעם הראשונה שעדי כתב את הפינה הוא המליץ על פינק פלויד הפרוגרסיבים, ואני אמשיך פחות או יותר באותו קו. יותר פחות מאשר יותר, אבל לא חשוב. הלהקה שאני רוצה להמליץ עליה, ובטח חלק מכם לפחות שמע את השם, נקראת Dream Theater. קצת רקע היסטורי וזה: בסוף שנות ה-80 שלושה תלמידי ברקלי (אקדמיית המוזיקה בבוסטון) - הגיטריסט ג'ון פטרוצ'י, המתופף מייק פורטנוי והבסיסט ג'ון מיאנג - מצרפים אליהם את הקלידן קווין מור והסולן צ'רלי דומיניצ'י ומוציאים אלבום בכורה בשם When Dream and Day Unite. האלבום מציג סגנון חדש - שילוב בין רוק מתקדם למטאל, שקודם לכן אפשר להגיד שלא היה קיים, לפחות לא באיזון כמו של Dream Theater (מעכשיו DT או דרים). מאז אותו אלבום ניסיוני שנתן טעימה ממה שאנחנו עתידים לשמוע בהמשך מהלהקה הצעירה והמוכשרת, DT החליפו את צ'רלי הסולן בג'יימס לאברי כבר עם הוצאת האלבום השני - Images & Words שעליו אדבר בהמשך. הקלידן קווין מור עזב את הלהקה לאחר צאת אלבומם השלישי Awake ובמקומו צורף קווין שריניאן שהוציא עם הלהקה 2 אלבומים בלבד, ואחריהם נזרק ממנה כאשר במקומו מצרף הקלידן המוכשר ג'ורדן רודס שהוסיף הרבה ללהקה. סה"כ דרים הוציאו עד היום 8 אלבומים מלאים, EP אחד (אלבום עם שיר מקורי אחד בלבד ועוד 4 קאברים מתוך הופעה בלונדון), 3 אלבומי הופעה ו-3 DVDים. למי שאף פעם לא שמע את דרים צפויה חוויה לא קלה בהאזנות הראשונות. למעט הבלאדות שלא מצליחות לחמוק מאף אלבום של הלהקה - ותמיד ניתן למצוא 1-3 בלאדות בכל אלבום אולפן שלהם - קשה מאוד להתחבר לסגנון, ורוב התגובות המתקבלות ממאזינים ששומעים את דרים לראשונה נוטות הרבה יותר לכיוון ה"מה לעזאזל? זה מוזיקה? מה זה הדבר הזה?" מאשר לכיוון ה"גאונות! הלהקה הגדולה ביותר בהיסטוריה!" שניתן לשמוע מהמעריצים. הסיבה נעוצה בז'אנר שדרים משתייכת אליו - פרוגרסיב מטאל, זרם חדש יחסית במטאל שהם החלוצים שלו והראשונים שהביאו לו פופולריות. הסגנון הזה משלב מוזיקה בנויית ריפים של גיטרה, תופים אגרסיבים וסולן צעקני - כמו שנהוג במטאל - ביחד עם מקצבים לא שגרתיים, תפקידי קלידים דומיננטים, שינויי קצב מספר פעמים במהלך השיר, שירים ארוכים (כשהשיא הוא Six Degrees of Inner Turbulence - שיר באורך 42(!!!) דקות), קטעים אינסטרומנטלים רבים (עצמאים או בתוך שירים) וערבוב סגנונות מכל הסוגים (ג'אז, לטיני, מזרחי, בלוז ועוד), כמו שנהוג ברוק המתקדם (פרוגרסיב רוק) שהיה נפוץ בעיקר בשנות ה-70. תיקחו את כל זה ותכניסו למשוואה גיטריסט מהיר כמו מכונה, מתופף עם מערכת תופים שיכולה בקלות לספק מספיק תופים ל-6 או 7 להקות, קלידן עם רקע קלאסי ושליטה יוצאת דופן בסינטיסייזר, בסיסט עם בס של 6 מיתרים וסולן שמנסה להעביר רגש בכל מילה ומילה ותקבלו את דרים ת'יאטר - אחת הלהקות המעניינות, המורכבות והמתקדמות שפעילות כיום. ההמלצה שלי בתור אלבום שכדאי להתחיל איתו (הערה קטנה - מאוד לא מומלץ לנסות ולשמוע שירים בודדים של הלהקה. כל אלבום שלהם שונה מהקודם מבחינת האווירה והאפיון הכללי של השירים וההנאה הרבה יותר גדולה כאשר שומעים אלבום שלם ברצף ולא שיר בודד) היא אלבומם השני של דרים - Images & Words שיצא בשנת 92. האלבום היה הראשון שזכה להצלחה והעניק להם פרסום רב, בזכות הלהיט Pull Me Under שמשום מה הגיע ל-MTV (בגרסה חתוכה וערוכה). האלבום מכיל 8 שירים: 1. Pull Me Under - שיר שמהווה פתיחה חזקה וכבדה לאלבום וזורק חזק את המאזין לתוך הסגנון הייחודי הזה. 2. Another Day - בלאדה מקסימה עם סולו גיטרה מהיפים ששמעתי. כמו שאמרתי - בכל אלבום שלהם יש לפחות בלאדה אחת, בד"כ במבנה מסודר של בית-פזמון-בית-פזמון-סולו-פזמון או משהו כזה. הרבה יותר נעים לאוזן בהתחלה והרבה יותר קל לאהוב. אני מדגיש - רק בהתחלה! 3. Take the Time - לדעתי השיר החלש באלבום. פרוגרסיבי מאוד וגם די ארוך, אותי אישית הוא די משעמם. 4. Surrounded - שיר שקט יחסית ומאוד נעים לאוזן. נותן אווירה מאוד כיפית וחמה. 5. Metropolis pt.1 - The Miracle and the Sleeper - נקודת השיא של האלבום לדעתי. שיר שמהווה הקדמה לאלבום הקונספט של הלהקה Metropolis pt.2 - Scenes from a Memory, ומדבר בקצרה על נושאים כגון גלגול נשמות, אהבה נצחית, המוות בתור מעבר כלשהו ולא בתור סוף. השילוב של המילים החזקות ביחד עם הלחן יוצרות שיר סוחף בלי אף רגע משעמם. 6. Under a Glass Moon - השיר הכבד ביותר באלבום שהכי מזכיר מטאל. 7. Wait for Sleep - בלאדה שקטה וקצרה עם פסנתר בלבד שמהווה הקדמה כלשהי לשיר הבא והאחרון. 8. Learning to Live - עוד אחת מהפסגות באלבום לדעתי. יצירה פרוגרסיבית מדהימה באורך של 11 וחצי דקות. כל מה שתיארתי למעלה במאפיינים של הסגנון ניתן למצוא כאן. ריפים מטאלים, תופים חזקים, ויחד עם זה סולו גיטרה בסגנון ספרדי, מעברים בין קטעים רועשים לשקטים, קפיצה לקטע הקודם (מי שישמע יבין), מקצבים לא שגרתיים בעליל ועוד. אחד הקטעים היפים בשיר ובאלבום כולו לדעתי הוא החל מהדקה 7:00, עם מקצב וסולו גיטרה שאני אישית כמעט גומר מלשמוע את זה. אבל זה רק אני. אני רואה שדי חפרתי ובטח אף אחד לא יקרא את הכל, למרות שאני אשמח מאוד אם כן. למי שבא לנסות משהו חדש, אבל באמת חדש שסביר להניח שלא שמע קודם, ויש 45 שקלים מיותרים - שיקפוץ לצליל ויקנה את האלבום הזה. אני בהחלט לא יכול להתחייב להנאה, ובהחלט יכול להיות שמהר מאוד הדיסק ימצא את עצמו שימושי הרבה יותר בתור מחזיק ניירות, אבל מצד שני - העומק המוזיקלי של האלבום הזה הוא פשוט אינסופי, והוא בהחלט מומלץ לכל חובב מוזיקה עם ראש פתוח, סבלנות, ורצון לנסות דברים חדשים.
