סיפורו של חבר...
אז כמו שמרמלד יודע, סבן ביקר אצלי קצת וכך הייתי לאדם הגאה (אלק... שונא את המילה אבל לא חשוב) הראשון שהבן אדם הכיר בתור "חבר", לא זה עם ההטבות המיניות... בקיצור, אחרי כל זה הבן אדם חוזר לארון שבארץ, בלי חברים ב"קטע" (עוד מילה מצחיקה לדעתי שלא קיימת בשום מקום חוץ מאשר בישראל). היום קיבלתי ממנו את האי-מייל הבא, ואישור לפרסמו. שימו לב: טוב, אני אנסה, לפחות חלק מזה, ..אח"כ כבר תבין. עזוב שמבאס לחזור לארץ, לעבודה וחיים הרגילים אחרי כזה טיול בארה"ב....עם זה אני יכול להסתדר. אבל הבדידות..אוי הבדידות הורגת אותי, וקורעת אותי מבפנים. כל הקטע הוא שכשהגעתי לארה"ב התחלתי לדבר איתך מלא בטלפון, ותמיד דיברנו המון, והיה מה לדבר ולשתף אחד את השני. והרגשתי פשוט מעולה. סוף כל סוף אני יכול לדבר עם מישהו על הכל, בלי לחשוב פעמיים, בלי לצנזר, בלי להחשוב: מה הוא יחשוב או מה הוא יגיד... ואח"כ הגעתי אליך והיה פשוט מעולה (לפחות אני נהניתי) ודיברנו על הכל ולא היתה לי בעיה לשתף אותך בכל פרט אינטימי וקטן בחיי. סוף כל סוף יכולתי לדבר עם מישהו על הדברים האלה. לעזשזל, אפילו למארק, מישהו שהכרתי 10 דקות לפני זה, סיפרתי פרטים שלא סיפרתי לאף אחד אף פעם. ואז חזרתי לארץ. לבדידות, ללהיות לבד. לזה שאין לי עם מי לדבר על כל הכיף. לזה שאני לא יכול לדבר עם אף אחד בחופשיות, בכנות ובאמת. הקטע הוא שזה בכלל לא קשור למצב ארוניות. אפילו אם היה לי פה חבר שהיה יודע עלי לא הייתי יכול לדבר איתו על דברים כאלה. זה מסוג הדברים שאתה יכול לדבר עליהם רק עם מישהו שגם בקטע. ואני לא כ"כ מכיר כאלה אנשים ושיהיו מספיק חברים טובים כדי לספר להם. אפילו אתה, כשהיית בארץ ובארון, היה לך עם מי לדבר: בן, אבי ועוד כל מיני שוכני גנים ויערות... קשה לי להסביר לך את זה בצורה כזאת של מייל, אבל, אני ממש ממש סובל. אתה מכיר את זה שאתה בוכה מבפנים והדמעות לא יוצאות החוצה? אז ככה אני מרגיש. וזה מתחזק כשאני לבד או כשאני חושב או שככה פתאום זה מגיע. וזה לא קשור לדיכאון של חזרה לארץ, זה כבר משהו שלא יעבור בקרוב. וזה רק עוד חלק אחד של הבדידות... החלק השני יניב, כמו שאתה כבר יודע, המחשבה שאני אשאר בודד ערירי וגלמוד עד סוף ימי....שאני לא אמצא אף אחד שפשוט יחבק אותי... לגבי זה אני קצת במילכוד. אתה הבן אדם היחיד שאני יכול לכתוב לו על זה ולספר לו על זה (ויש עוד כמה דברים שקורעים לי את הלב והנשמה). אז אתה מבין, רע לי, פשוט רע לי. ואני מרגיש כ"כ לבד וכ"כ מסכן. ואין לי עם מי לדבר. בעצם...אני לא יודע אם אתה יכול להבין.... טוב, אני מניח שהמייל די מבולבל ארוך ומייגע. אני לא יודע אם הבנת מה שרציתי לכתוב, להעביר. אני מקווה שכן. לפחות עכשיו, כשאני כותב את המייל, הדמעות יוצאות החוצה ולא נשארות בפנים...אני מניח שזה סוג של הקלה... עד כאן הסבן. מרמלד, לא רק מוצץ - תן לו גם חיבוק. הנה אחד ממני -
אז כמו שמרמלד יודע, סבן ביקר אצלי קצת וכך הייתי לאדם הגאה (אלק... שונא את המילה אבל לא חשוב) הראשון שהבן אדם הכיר בתור "חבר", לא זה עם ההטבות המיניות... בקיצור, אחרי כל זה הבן אדם חוזר לארון שבארץ, בלי חברים ב"קטע" (עוד מילה מצחיקה לדעתי שלא קיימת בשום מקום חוץ מאשר בישראל). היום קיבלתי ממנו את האי-מייל הבא, ואישור לפרסמו. שימו לב: טוב, אני אנסה, לפחות חלק מזה, ..אח"כ כבר תבין. עזוב שמבאס לחזור לארץ, לעבודה וחיים הרגילים אחרי כזה טיול בארה"ב....עם זה אני יכול להסתדר. אבל הבדידות..אוי הבדידות הורגת אותי, וקורעת אותי מבפנים. כל הקטע הוא שכשהגעתי לארה"ב התחלתי לדבר איתך מלא בטלפון, ותמיד דיברנו המון, והיה מה לדבר ולשתף אחד את השני. והרגשתי פשוט מעולה. סוף כל סוף אני יכול לדבר עם מישהו על הכל, בלי לחשוב פעמיים, בלי לצנזר, בלי להחשוב: מה הוא יחשוב או מה הוא יגיד... ואח"כ הגעתי אליך והיה פשוט מעולה (לפחות אני נהניתי) ודיברנו על הכל ולא היתה לי בעיה לשתף אותך בכל פרט אינטימי וקטן בחיי. סוף כל סוף יכולתי לדבר עם מישהו על הדברים האלה. לעזשזל, אפילו למארק, מישהו שהכרתי 10 דקות לפני זה, סיפרתי פרטים שלא סיפרתי לאף אחד אף פעם. ואז חזרתי לארץ. לבדידות, ללהיות לבד. לזה שאין לי עם מי לדבר על כל הכיף. לזה שאני לא יכול לדבר עם אף אחד בחופשיות, בכנות ובאמת. הקטע הוא שזה בכלל לא קשור למצב ארוניות. אפילו אם היה לי פה חבר שהיה יודע עלי לא הייתי יכול לדבר איתו על דברים כאלה. זה מסוג הדברים שאתה יכול לדבר עליהם רק עם מישהו שגם בקטע. ואני לא כ"כ מכיר כאלה אנשים ושיהיו מספיק חברים טובים כדי לספר להם. אפילו אתה, כשהיית בארץ ובארון, היה לך עם מי לדבר: בן, אבי ועוד כל מיני שוכני גנים ויערות... קשה לי להסביר לך את זה בצורה כזאת של מייל, אבל, אני ממש ממש סובל. אתה מכיר את זה שאתה בוכה מבפנים והדמעות לא יוצאות החוצה? אז ככה אני מרגיש. וזה מתחזק כשאני לבד או כשאני חושב או שככה פתאום זה מגיע. וזה לא קשור לדיכאון של חזרה לארץ, זה כבר משהו שלא יעבור בקרוב. וזה רק עוד חלק אחד של הבדידות... החלק השני יניב, כמו שאתה כבר יודע, המחשבה שאני אשאר בודד ערירי וגלמוד עד סוף ימי....שאני לא אמצא אף אחד שפשוט יחבק אותי... לגבי זה אני קצת במילכוד. אתה הבן אדם היחיד שאני יכול לכתוב לו על זה ולספר לו על זה (ויש עוד כמה דברים שקורעים לי את הלב והנשמה). אז אתה מבין, רע לי, פשוט רע לי. ואני מרגיש כ"כ לבד וכ"כ מסכן. ואין לי עם מי לדבר. בעצם...אני לא יודע אם אתה יכול להבין.... טוב, אני מניח שהמייל די מבולבל ארוך ומייגע. אני לא יודע אם הבנת מה שרציתי לכתוב, להעביר. אני מקווה שכן. לפחות עכשיו, כשאני כותב את המייל, הדמעות יוצאות החוצה ולא נשארות בפנים...אני מניח שזה סוג של הקלה... עד כאן הסבן. מרמלד, לא רק מוצץ - תן לו גם חיבוק. הנה אחד ממני -
