השבוע שלי.
שבוע ימים בארץ, וזה מרגיש כמו חודש.
למרות שאני מתארחת אצל אבא שלי, בקיבוץ שהוא בית בשבילי, והבית עובר לניהולי הבלעדי, אני מתארחת, אני לא בבית שלי.
שבוע של בניית "מערכות" יחסים מחדש. אתם כנראה מבינים על מה אני מדברת.
המון בריכה, ים, חום של 30 מעלות פלוס שגומר אותי. אני באה מכ-15 מעלות בממוצא בקיץ והנפילה לחום הזה קשה לי מאוד.
המון מפגשים עם אנשים שלא פגשתי המון זמן, כולל חברה ישראלית שחיה בסקוטלנד
יותר קל להפגש בארץ.
הכסף נוזל לי מהארנק, כאשר כל קפה ועוגה עולים 40 ש"ח מינימום, עלויות שאני לא רגילה להוציא, אבל מה לעשות כאשר אני נפגשת עם אנשים מחוץ לבית?
למזלי יש לי אוטו צמוד, רק ממה, ביום שישי, בצהרי היום, 30 מעלות + אני עם שתי אחייניות שלי ובוני חוזרות מכיון ת"א על כביש מס' 1, והאוטו עושה רעשים נוראיים וריח של גומי שרוף. כל הסרטים של מכוניות פוגעות באנשים שעומדים בצידי הכביש עוברים לי מול העיניים, איפה אני עוצרת? הגעתי עד גשר, שם השוליים יותר רחבים. מכוניות שהיו שם לא שאלו עם אפשר לעזור, המכונאי מהקיבוץ, ענה לטלפון אבל לא עזר (האחיינית שלי דיברה איתו ולא הבינה מה הוא אמר, אבל זה לא היה בכיוון של לעזור) ואחי כבר בדרך, רק מה הוא בדיוק מבין?
עוצרת לא רחוק מאיתנו מכונית עם נגרר לחזק את הכבלים, ובחור צעיר, ערבי נגש אלינו לשאול אם הוא יכול לעזור. אני, הגיבורה הגדולה מתקרבת לאחיינית שאליה הוא ניגש להעביר מסר שאני האחראית כאן
ושרק לא ישלוף לי סכין, והוא שואל בעברית לא משהוא מה קרה ואם הוא יכול לעזור. הסברתי והוא שאל אם אני יכולה לפתוח מכסה מנוע. פתחתי ונצמדתי, שיבין שאני בודקת מה הוא עושה, אבל הוא ממש לא, ושלף חגורה קרועה. הוא כנראה ידע מה הוא עושה, והסביר שאני יכולה להמשיך לנסוע (אחרי שבירר שאין לי עוד דרך ארוכה) אבל אין לי הגה כוח ואין מזגן. הודתי לו בכל ליבי ואיחלתי לו סופ"ש נפלא.
תזכורת נפלאה לזה שרוב האנשים בעצם הם אנשים טובים, ולא חשוב איזה דת או גזע הם, הם פשוט רוצים לחיות את חייהם בשקט.
שבוע נפלא לכם
:
אבל ברצינות, אנחנו פה מבחירה. 100%. ולכן זה המקום הנכון לנו לגדל את ילדינו. כמו כל דבר בחיים יש יתרונות ויש חסרונות. לשם ההגינות אציין שנעשיתי אמא בארצות הברית, כך שאני לא יודעת ממקור אישי מה זה לגדל ילדים בארץ.
