פינת הצומח ביפן - חודש פברואר : השזיף
עכשיו יחד עם פריחת השקדיות של ט"ו בשבט בארץ - הגיע הזמן לספר על האחרון מבין "שלושת ידידי החורף" : השזיף. כמו עץ השקד/יה, גם הוא עץ נשיר ממשפחת הוורדניים, שמתאפיינת בפריחה מוקדמת, המכסה את עצי המשפחה בטרם יציאת העלים.
לפי שנת הירח היפנית הקלאסית, מועד האביב הנקרא ביפן rissyun, מגיע בסביבות ה-4 לפברואר, אך ביפן המודרנית, החיה לפי השנה השמשית, מכירה בחודש זה בתור החודש האחרון של החורף.
בעונה זו של קור מצמית, הפרחים הפורחים למרות הצינה והשלג הם של ה-ume (עץ השזיף, Prunus Mume), הנקרא גם החלוץ מבין הפרחים. ישנם הבדלים ניכרים בין מועדי הפריחה, שכן היא מושפעת מהטמפרטורה של האזורים השונים. אפילו במרכז יפן, היכן שעצי השזיף פורחים לאורך החופים החמימים כבר בסוף ינואר, עדיין יותר רחוק פנימה כמו באיזור טוקיו, פריחות השזיף המעטרות את קישוטי השנה החדשה, מובאות מבתי-חממה. מיני השזיף, הם מרובים מאד, ומספר מהם נחשבים, כמו tozibai, hayaume ועוד, שפריחתם היא במחצית החודש הירחי האחרון, כיום ינואר. אך רווח מאד, גם שימושי מאד, להחשיב את השזיף בתור הפרח של פברואר.
השזיף הינו עץ נשיר גדול, הנושא פריחה נהדרת בצבעי לבן, אדום או וורוד, שכל פרח בעל חמישה עלי כותרת. הוא מרכיב, יחד עם הדובדבן והאפרסק, אחד משלושת העצים הפורחים היפים ביותר של יפן. הגזע של השזיף, כניגוד לזה של הדובדבן - שהינו עדין וזורם במראהו, הוא מחוספס, גס ומעוקם. לרוב מחצית מהגזע הוא יבש או שבור עם חללים בתוכו, למרות המראה הראשוני כי נראה מת – הוא עדיין מלא חיים, וממשיך שנה אחר שנה להצמיח ענפים חדשים עם עלים ופרחים; שכן חיי עץ זה הם חריגים באורכם. פריחת השזיף נערצת בעיני היפנים מימים קדומים, משום: אורך החיים המופלג של השזיף, דרך הפריחה היפיפיה הפורצת במפתיע מהגזע הישן היא בעלת חן משל עצמה, המראה האצילי של הפריחה, והניחוח העדין שהיא מפיצה בעומק של החורף, בזמן שכל שאר הפרחים עדיין בשינה עמוקה - סיבות אלה נותנות להבין את ההערצה לשזיף. כמו שכבר צויין, בחודש ינואר, כי נהוג להוסיף את גם השזיף לאורן ולבמבוק בקישוטי החגיגות. תחילת פריחות השזיף מסמלות, עבור היפנים, את הראשון ממבשרי האביב. למרות שהשזיף הוא יליד סין, הוא התאקלם בטבעיות בכל רחבי יפן כבר מימים עתיקים, וכיום מוכרים יותר מארבע מאות זנים מטופחים ממנו. ישנם המגודלים בגנים וכאלה כעצי bonsai, האהובים בשל פריחתם; אך גם מוערכים בשל תנובת הפירות למאכל. מסיבה זו ייבחרו במורדות שטופי שמש עבור מטע שזיף. הפירות עצמם מכילים גלעין נוקשה בתוכם, ונקטפים בסביבות יוני-יולי. הם מאד חמוצים, ונכבשים במלח ונאכלים כ-umeboshi.
לשזיף יש היסטוריה של יותר מאלף שנה מאז שהוטמע ביפן, ואין צורך לומר, הפך לחלק בלתי נפרד מהאומה היפנית. בדומה לאורן ולבמבוק, יש לו קשר עמוק לאמנות היפנית. הציור, "שזיף באדום ולבן - byobu" של Ogata-Korin (תקופת אדו: 1658-1716) הוא מאד מפורסם, ולמעשה – אין צייר של פרחים וצפרים שלא צייר גם את השזיף.
שוב, בספרות, ישנם הרבה פרקים הנוגעים בעץ השזיף, כדוגמת אלה של תקופת הייאן (784-1192), תקופה בה באמת החלה הספרות של יפן. בין אלה, בין השירים שהותיר רושם עמוק יותר משירו של Sadaizin ("שר השמאל") Sugawara-No-Mitizane, אשר, לאחר שנצטווה לצאת לגלות בשל פשע ממנו היה חף - שהגיעה השעה לצאת לדרכו, חיבר את השיר הבא אותו הקדיש לשזיף שאהב:
"שבאה רוח מזרח, תן ניחוח פרחי שזיף – "Koti hukaba nioi okose yo ume no hana -
כי אדונך רחוק, לא שוכח את האביב !" aruzi nasi tote haru na wasureso !"
וכך יצא מייד אל מקום גלותו הרחוק. ההזדהות העמוקה שאנו רוחשים לגיבור הטראגי, מתעצמת בשל נוכחותו של עץ השזיף.
הנוהג לקיים מסיבות בהן חוזים בפריחת השזיף ובחיבור שירים (Waka או Haiku) לכבוד הפריחות קיים עוד מזמנים עברו, עד כי קשה לחכות לבוא האביב - האנשים נוהים למקומות הידועים בפריחות השזיף. בימינו עדיין מוסיפים רכבות מיוחדות עבור אנשים אלו, החפצים לבקר מטעי שזיף הקרובים לערים הגדולות. השזיף המוחמץ אהוב בתור מתאבן בארוחות חגיגיות ביפן, כמביא מזל וסגולה לקארמה טובה.
את ציור "שזיף באדום ולבן" של קורין אוגאטה ואודות השיר של Sugawara-No-Mitizane אפשר לראות בפרק הנהדר של Begin Japanology - Ume Plums
עכשיו יחד עם פריחת השקדיות של ט"ו בשבט בארץ - הגיע הזמן לספר על האחרון מבין "שלושת ידידי החורף" : השזיף. כמו עץ השקד/יה, גם הוא עץ נשיר ממשפחת הוורדניים, שמתאפיינת בפריחה מוקדמת, המכסה את עצי המשפחה בטרם יציאת העלים.
לפי שנת הירח היפנית הקלאסית, מועד האביב הנקרא ביפן rissyun, מגיע בסביבות ה-4 לפברואר, אך ביפן המודרנית, החיה לפי השנה השמשית, מכירה בחודש זה בתור החודש האחרון של החורף.
בעונה זו של קור מצמית, הפרחים הפורחים למרות הצינה והשלג הם של ה-ume (עץ השזיף, Prunus Mume), הנקרא גם החלוץ מבין הפרחים. ישנם הבדלים ניכרים בין מועדי הפריחה, שכן היא מושפעת מהטמפרטורה של האזורים השונים. אפילו במרכז יפן, היכן שעצי השזיף פורחים לאורך החופים החמימים כבר בסוף ינואר, עדיין יותר רחוק פנימה כמו באיזור טוקיו, פריחות השזיף המעטרות את קישוטי השנה החדשה, מובאות מבתי-חממה. מיני השזיף, הם מרובים מאד, ומספר מהם נחשבים, כמו tozibai, hayaume ועוד, שפריחתם היא במחצית החודש הירחי האחרון, כיום ינואר. אך רווח מאד, גם שימושי מאד, להחשיב את השזיף בתור הפרח של פברואר.
השזיף הינו עץ נשיר גדול, הנושא פריחה נהדרת בצבעי לבן, אדום או וורוד, שכל פרח בעל חמישה עלי כותרת. הוא מרכיב, יחד עם הדובדבן והאפרסק, אחד משלושת העצים הפורחים היפים ביותר של יפן. הגזע של השזיף, כניגוד לזה של הדובדבן - שהינו עדין וזורם במראהו, הוא מחוספס, גס ומעוקם. לרוב מחצית מהגזע הוא יבש או שבור עם חללים בתוכו, למרות המראה הראשוני כי נראה מת – הוא עדיין מלא חיים, וממשיך שנה אחר שנה להצמיח ענפים חדשים עם עלים ופרחים; שכן חיי עץ זה הם חריגים באורכם. פריחת השזיף נערצת בעיני היפנים מימים קדומים, משום: אורך החיים המופלג של השזיף, דרך הפריחה היפיפיה הפורצת במפתיע מהגזע הישן היא בעלת חן משל עצמה, המראה האצילי של הפריחה, והניחוח העדין שהיא מפיצה בעומק של החורף, בזמן שכל שאר הפרחים עדיין בשינה עמוקה - סיבות אלה נותנות להבין את ההערצה לשזיף. כמו שכבר צויין, בחודש ינואר, כי נהוג להוסיף את גם השזיף לאורן ולבמבוק בקישוטי החגיגות. תחילת פריחות השזיף מסמלות, עבור היפנים, את הראשון ממבשרי האביב. למרות שהשזיף הוא יליד סין, הוא התאקלם בטבעיות בכל רחבי יפן כבר מימים עתיקים, וכיום מוכרים יותר מארבע מאות זנים מטופחים ממנו. ישנם המגודלים בגנים וכאלה כעצי bonsai, האהובים בשל פריחתם; אך גם מוערכים בשל תנובת הפירות למאכל. מסיבה זו ייבחרו במורדות שטופי שמש עבור מטע שזיף. הפירות עצמם מכילים גלעין נוקשה בתוכם, ונקטפים בסביבות יוני-יולי. הם מאד חמוצים, ונכבשים במלח ונאכלים כ-umeboshi.
לשזיף יש היסטוריה של יותר מאלף שנה מאז שהוטמע ביפן, ואין צורך לומר, הפך לחלק בלתי נפרד מהאומה היפנית. בדומה לאורן ולבמבוק, יש לו קשר עמוק לאמנות היפנית. הציור, "שזיף באדום ולבן - byobu" של Ogata-Korin (תקופת אדו: 1658-1716) הוא מאד מפורסם, ולמעשה – אין צייר של פרחים וצפרים שלא צייר גם את השזיף.
שוב, בספרות, ישנם הרבה פרקים הנוגעים בעץ השזיף, כדוגמת אלה של תקופת הייאן (784-1192), תקופה בה באמת החלה הספרות של יפן. בין אלה, בין השירים שהותיר רושם עמוק יותר משירו של Sadaizin ("שר השמאל") Sugawara-No-Mitizane, אשר, לאחר שנצטווה לצאת לגלות בשל פשע ממנו היה חף - שהגיעה השעה לצאת לדרכו, חיבר את השיר הבא אותו הקדיש לשזיף שאהב:
"שבאה רוח מזרח, תן ניחוח פרחי שזיף – "Koti hukaba nioi okose yo ume no hana -
כי אדונך רחוק, לא שוכח את האביב !" aruzi nasi tote haru na wasureso !"
וכך יצא מייד אל מקום גלותו הרחוק. ההזדהות העמוקה שאנו רוחשים לגיבור הטראגי, מתעצמת בשל נוכחותו של עץ השזיף.
הנוהג לקיים מסיבות בהן חוזים בפריחת השזיף ובחיבור שירים (Waka או Haiku) לכבוד הפריחות קיים עוד מזמנים עברו, עד כי קשה לחכות לבוא האביב - האנשים נוהים למקומות הידועים בפריחות השזיף. בימינו עדיין מוסיפים רכבות מיוחדות עבור אנשים אלו, החפצים לבקר מטעי שזיף הקרובים לערים הגדולות. השזיף המוחמץ אהוב בתור מתאבן בארוחות חגיגיות ביפן, כמביא מזל וסגולה לקארמה טובה.
את ציור "שזיף באדום ולבן" של קורין אוגאטה ואודות השיר של Sugawara-No-Mitizane אפשר לראות בפרק הנהדר של Begin Japanology - Ume Plums
