פינת ה"תמונה>סיפור"
- פותח הנושא הייזל
- פורסם בתאריך
לאזארוס לונג
New member
../images/Emo129.gifקייט הקנטאורית המחסלת
בקשיחות קולוסאלית שהתבטאה במבט נוקשה על פניה, בארבע רגלי סוס ארוכות שניצבו יציבות על הקרקע ובחזה צבה ומנופח מגאווה, הרימה קייט את כלי הנשק מסוג geno75 (שמו ניתן לו בשל יכולתו לחסל עם שלם - Genocide) על כתפה וחשבה לעצמה כי העולם טומן בחובו אפשרויות בלתי מוגבלות לקנטאורית צעירה, יפה וחזקה שכמותה. הרי רק לפני שנה סיימה את לימודיה במכללה לפיקוד ומטה בעולם הקנטאורים Centaur11 וכבר קיבלה לידה משימה חשובה וסבוכה. כלומר, הם חשבו שהיא תהיה סבוכה, אבל בשביל קייט "המחסלת" היה זה פשוט כמו טיול בפארק. קייט קיבלה את הכינוי "מחסלת" עוד בשנה הראשונה שלה במכללת פו"ם, כשחיסלה את כל אוכלוסיית העיר ניו-יורק שעל כדור-הארץ ב-5 שעות בלבד! נכון, אוכלוסיית העיר הצטמקה מאוד בשנים שלאחר השתלטות הקנטאורים, אבל חיסול נקי של 39 אלף איש עדיין אינו נחשב כדבר של מה בכך. לכן, בשביל קייט, חיסול אוכלוסיית רומא החדשה, שמנתה חמשת אלפים איש בלבד, הייתה משימה פעוטה. בתוך שעה סיימה לסייר בריצה מהירה על רגליה החזקות והאיתנות ליד כל כפר ובית רעוע שניצב על אדמת רומא החדשה ולירות בשיטתיות, כמעט חסרת הבחנה ואובססיבית, בילדים, בנשים ובגברים של העיר. היא לא פספסה שום פנייה, משעול או דרך עפר במסע החיסול הרצחני שלה ואף הספיקה לבצע סיור מהיר נוסף ולוודא שלא החמיצה שום קורבן. היא אימצה מבטה אל השמש היוקדת מעל ראשה והחליטה כי הגיע הזמן לחזור לבסיסה ולנסות לתפוס תנומה קצרה לפני התדריך שתוכנן לשעה 15:00. עצבנה אותה העובדה כי היא עדיין נדרשת להשתתף בתדריכים היומיים האלו, למרות שהיא הוכיחה את עצמה פעמים רבות ובעשרות מונים יותר מחבריה ליחידה. חוסר ההערכה והכבוד מצד מפקדיה (חבריה ליחידה העריכו אותה מאוד וראו אותה בתור עילוי) התחיל ממש לעלות לה על העצבים. עד מתי ימשיכו להתייחס אליה כאל חיילת מן המניין? האם היא לא הוכיחה את עצמה מעל ומעבר בשנה האחרונה? היא גמרה בדעתה לשוחח בנושא עם איאן, מפקד החטיבה, לכשתגיע לבסיס. צלילו העמום של ענף עץ שנשבר כשדורכים עליו הסב את תשומת ליבה לעובדה כי מישהו עומד מאחוריה. בתחילה, היא אפילו לא חשה בכאב כשהאבן פגעה באחורי ראשה, מבקעת את גולגולתה לשניים. לא. היא התחילה להרגיש אותו כשפרץ הדם החל לקלוח במהירות ובסיסטמאתיות, משנה את צבע חולצתה הירוקה לצבע אדום עז. ילד קטן, לבוש כולו בגדים בלויים וקרועים, עמד והסתכל עליה כשנפלה, דמעות בעיניו אך חיוך קטן מבצבץ על שפתיו, שמח על שהצליח לנקום את נקמתו. קייט הסתכלה עליו בעיניים נדהמות, נפלה על צדה ומתה. אכן, חטא היהירות היא עבירה בלתי נסלחת וקייט למדה שיעור חשוב לאין ערוך. במקרה הזה, לדאבונה, מאוחר מדי אינו טוב מספיק.
בקשיחות קולוסאלית שהתבטאה במבט נוקשה על פניה, בארבע רגלי סוס ארוכות שניצבו יציבות על הקרקע ובחזה צבה ומנופח מגאווה, הרימה קייט את כלי הנשק מסוג geno75 (שמו ניתן לו בשל יכולתו לחסל עם שלם - Genocide) על כתפה וחשבה לעצמה כי העולם טומן בחובו אפשרויות בלתי מוגבלות לקנטאורית צעירה, יפה וחזקה שכמותה. הרי רק לפני שנה סיימה את לימודיה במכללה לפיקוד ומטה בעולם הקנטאורים Centaur11 וכבר קיבלה לידה משימה חשובה וסבוכה. כלומר, הם חשבו שהיא תהיה סבוכה, אבל בשביל קייט "המחסלת" היה זה פשוט כמו טיול בפארק. קייט קיבלה את הכינוי "מחסלת" עוד בשנה הראשונה שלה במכללת פו"ם, כשחיסלה את כל אוכלוסיית העיר ניו-יורק שעל כדור-הארץ ב-5 שעות בלבד! נכון, אוכלוסיית העיר הצטמקה מאוד בשנים שלאחר השתלטות הקנטאורים, אבל חיסול נקי של 39 אלף איש עדיין אינו נחשב כדבר של מה בכך. לכן, בשביל קייט, חיסול אוכלוסיית רומא החדשה, שמנתה חמשת אלפים איש בלבד, הייתה משימה פעוטה. בתוך שעה סיימה לסייר בריצה מהירה על רגליה החזקות והאיתנות ליד כל כפר ובית רעוע שניצב על אדמת רומא החדשה ולירות בשיטתיות, כמעט חסרת הבחנה ואובססיבית, בילדים, בנשים ובגברים של העיר. היא לא פספסה שום פנייה, משעול או דרך עפר במסע החיסול הרצחני שלה ואף הספיקה לבצע סיור מהיר נוסף ולוודא שלא החמיצה שום קורבן. היא אימצה מבטה אל השמש היוקדת מעל ראשה והחליטה כי הגיע הזמן לחזור לבסיסה ולנסות לתפוס תנומה קצרה לפני התדריך שתוכנן לשעה 15:00. עצבנה אותה העובדה כי היא עדיין נדרשת להשתתף בתדריכים היומיים האלו, למרות שהיא הוכיחה את עצמה פעמים רבות ובעשרות מונים יותר מחבריה ליחידה. חוסר ההערכה והכבוד מצד מפקדיה (חבריה ליחידה העריכו אותה מאוד וראו אותה בתור עילוי) התחיל ממש לעלות לה על העצבים. עד מתי ימשיכו להתייחס אליה כאל חיילת מן המניין? האם היא לא הוכיחה את עצמה מעל ומעבר בשנה האחרונה? היא גמרה בדעתה לשוחח בנושא עם איאן, מפקד החטיבה, לכשתגיע לבסיס. צלילו העמום של ענף עץ שנשבר כשדורכים עליו הסב את תשומת ליבה לעובדה כי מישהו עומד מאחוריה. בתחילה, היא אפילו לא חשה בכאב כשהאבן פגעה באחורי ראשה, מבקעת את גולגולתה לשניים. לא. היא התחילה להרגיש אותו כשפרץ הדם החל לקלוח במהירות ובסיסטמאתיות, משנה את צבע חולצתה הירוקה לצבע אדום עז. ילד קטן, לבוש כולו בגדים בלויים וקרועים, עמד והסתכל עליה כשנפלה, דמעות בעיניו אך חיוך קטן מבצבץ על שפתיו, שמח על שהצליח לנקום את נקמתו. קייט הסתכלה עליו בעיניים נדהמות, נפלה על צדה ומתה. אכן, חטא היהירות היא עבירה בלתי נסלחת וקייט למדה שיעור חשוב לאין ערוך. במקרה הזה, לדאבונה, מאוחר מדי אינו טוב מספיק.
Sabre Runner
New member
דירוג ה-SR
רעיון: יפה מאוד. לא מקורי במיוחד הקטע של דוד מול גוליית אבל החידוש שווה את זה. ביצוע: הכתיבה לא רמה במיוחד אבל אני לא חושב שזה הפריע לי. לקראת הסוף המסר נדחף קצת חזק מדי בגרון ואני חושב שהייתי יכול ללעוס אותו ולבלוע לבד. סנסאוונדה: לא משהו רציני אבל Overall הסיפור חביב ואני מצטער שאני לא יכול לשלוף פואנטה נחמדה בהתרעה של כמה דקות. הצעות לסיום: להמשיך כך רק לא לנסות לדחוף את המסרים עמוק מדי בגרון.
רעיון: יפה מאוד. לא מקורי במיוחד הקטע של דוד מול גוליית אבל החידוש שווה את זה. ביצוע: הכתיבה לא רמה במיוחד אבל אני לא חושב שזה הפריע לי. לקראת הסוף המסר נדחף קצת חזק מדי בגרון ואני חושב שהייתי יכול ללעוס אותו ולבלוע לבד. סנסאוונדה: לא משהו רציני אבל Overall הסיפור חביב ואני מצטער שאני לא יכול לשלוף פואנטה נחמדה בהתרעה של כמה דקות. הצעות לסיום: להמשיך כך רק לא לנסות לדחוף את המסרים עמוק מדי בגרון.
לאזארוס לונג
New member
שתי שאלות.
קודם כל, באמת הייתה לי בעיה בניסיון להעביר את המסר. תמיד אני חושש, משום מה, שאני לא מבהיר את עצמי טוב מספיק. לדעתך יהיה טוב יותר אם אני אפטר מהשורה האחרונה? ואודה לך אם תוכל להסביר לי מה הבעיה בכתיבה. משהו ספציפי?
רבה על ההערות.
קודם כל, באמת הייתה לי בעיה בניסיון להעביר את המסר. תמיד אני חושש, משום מה, שאני לא מבהיר את עצמי טוב מספיק. לדעתך יהיה טוב יותר אם אני אפטר מהשורה האחרונה? ואודה לך אם תוכל להסביר לי מה הבעיה בכתיבה. משהו ספציפי?
Sabre Runner
New member
מוזר, עכשיו כשאני מחפש את הקטע
אני לא מוצא אותו. בעיקרון הסיפור כתוב טוב אבל יש קטע (אני בטוח שיש, אני נשבע) שבו השפה יורדת לרמת רחוב וזה לא נראה לי מתאים. כן, אני חושב שהשורה האחרונה קצת מיותרת. אפשר לחבר אותה יותר טוב לסיפור ועדיין להעביר את המסר אבל השורה האחרונה, כפי שהיא עכשיו, דוחפת את המסר בכוח בגרון. דבר אחרון, רצוי להימנע כמה שיותר מסוגריים כשכותבים סיפור. זה פשוט לא נראה טוב. אם זה מידע חשוב אז תמצא דרך אחרת לשלב אותו בסיפור. אם הדרך היחידה שאתה מוצא בשבילו היא בסוגריים אז תוריד.
אני לא מוצא אותו. בעיקרון הסיפור כתוב טוב אבל יש קטע (אני בטוח שיש, אני נשבע) שבו השפה יורדת לרמת רחוב וזה לא נראה לי מתאים. כן, אני חושב שהשורה האחרונה קצת מיותרת. אפשר לחבר אותה יותר טוב לסיפור ועדיין להעביר את המסר אבל השורה האחרונה, כפי שהיא עכשיו, דוחפת את המסר בכוח בגרון. דבר אחרון, רצוי להימנע כמה שיותר מסוגריים כשכותבים סיפור. זה פשוט לא נראה טוב. אם זה מידע חשוב אז תמצא דרך אחרת לשלב אותו בסיפור. אם הדרך היחידה שאתה מוצא בשבילו היא בסוגריים אז תוריד.
silly nick
New member
ללא שם
פרסותיה שעטו על הקרקע, מעיפות רגבי אפר ועפר בוציים לגבהים אדירים משני צדדיה. הרוח ליטפה את פניה בגסות, מבדרת את שיערה הארוך, הפרוע. תחושת החופש פיעמה בדמה, נמהלת עם חדוות הדהירה על פני המרחבים האדירים שפעם מכוסים היו בדשא. היא פיסקה את שפתיה בחיוך פרוע והניפה את זרועותיה באוויר, מתענגת על ניצחונה. כעבור נצח היא החלה להאט בהדרגה, חשה את שריריה רוטטים מעייפות. לבסוף, כשנעצרה, היא העיפה מבט אחרון אל עבר הנוף סביבה. היא ליקקה את שפתיה, להחזיר להן לחות לאחר שיובשו על-ידי הרוח שהצליפה בהן, ואמרה "סוף תכנית". המרחבים ההרוסים של וושינגטון הבהבו ונמוגו, מותירים אותה בגומחת ההולו של ביתה. ענת קמה לאט, מסתגלת שוב לגופה הלא-מאומן והלא-כל-כך חטוב. בתור לוחמת, נסיכה, קנטאורית או כל דמות אחרת, היא תמיד הייתה יפהפייה עם חזקה גדול וזקוף, בטן שטוחה וכושר של לוחם מטכ"ל. אבל על ענת מקיבוץ שדות-ים ראו את סימניהן של שלושת הלידות שעברה. הבטן כבר מזמן לא הייתה שטוחה, החזה נזקק לחזייה תומכת והפנים הלכו והתקמטו. ייתכן וזו הייתה הסיבה שהיא אהבה כל-כך את ההולו. תחושת העצמה שפיעמה בה, הידיעה כי היא נראית כמו החלום הרטוב של רוב הגברים, היכולת לרוץ שעות מבלי להתמוטט, להחריב ערים שלמות, לכבוש נסיכים בסערה... "ערב טוב! נתי, לא היה חלב תנובה, אז לא הבאתי. תעברי בבקשה במרכולית מחר, טוב?". או. אורן הגיע. "אורן, תכין לי בבקשה קפה, טוב?" הוא הרי מכין קפה גם לעצמו. היא שטפה את הבית ועשתה כלים, כמו תמיד, לא יקרה כלום אם הוא יכין לה קפה. ככה היא יכולה לחזור שוב להולו. והיא אכן עשתה זאת, מתמכרת בפעם המי-יודע כמה לאשליה המתוקה. היא לא ראתה את המבט שאורן העיף לעברה. גם אם הייתה רואה, היא לא הייתה מבינה. היא לעולם לא תבין את התסכול של אדם אשר אינו מסוגל להיכנס להולו עקב פגם גנטי זעיר, שעשרים אחוז מהאוכלוסייה לקו בו. והוא לא ייתן לה לדעת את זה, לא יתלונן בפניה. כמה שרצה לנסות! הוא היה שומע את סיפוריה הנלהבים במבע פנים אדיש-לכאורה, בעודו משתוקק להיות מסוגל לצאת ממגבלות גופו כמוה. הוא מעולם לא יצליח, מעולם לא יבקר במקומות אקזוטיים. הוא הסתיר את הידיעה הזו גם מעצמו, דוחף אותה אל פינה עמוקה של מוחו. הוא אמר לעצמו שתסכולו נובע מכך שהוא קם לעבוד בחמש בבוקר, וחוזר אל אישה אשר הנה מנותקת ממנו ומילדיהם, מלבד בשעות בהן השתמשה אחת הבנות בהולו. נדמה היה בשעות הללו כאילו היא אינה שמחה להיות איתו, אינה נהנית ממגעו. גם לא בלילות. היא כבר לא הייתה מוכנה שיראה אותה עירומה, תמיד דרשה ממנו לכבות את האור. והוא גם האמין לעצמו, לא מודע שזו רק הייתה חלק מהבעיה... ענת לא ידעה כעת דבר, מלבד העונג הפרוע שברכיבה במדשאות וושינגטון, ארבעת רגליה החזקות שועטות על פני האדמה. עונג אשר נבצר מיכולתו של אורן להבין אי פעם. _____________________ הייתה לי התלבטות, בנוגע לאורך. האם ראוי להאריך את זה?
פרסותיה שעטו על הקרקע, מעיפות רגבי אפר ועפר בוציים לגבהים אדירים משני צדדיה. הרוח ליטפה את פניה בגסות, מבדרת את שיערה הארוך, הפרוע. תחושת החופש פיעמה בדמה, נמהלת עם חדוות הדהירה על פני המרחבים האדירים שפעם מכוסים היו בדשא. היא פיסקה את שפתיה בחיוך פרוע והניפה את זרועותיה באוויר, מתענגת על ניצחונה. כעבור נצח היא החלה להאט בהדרגה, חשה את שריריה רוטטים מעייפות. לבסוף, כשנעצרה, היא העיפה מבט אחרון אל עבר הנוף סביבה. היא ליקקה את שפתיה, להחזיר להן לחות לאחר שיובשו על-ידי הרוח שהצליפה בהן, ואמרה "סוף תכנית". המרחבים ההרוסים של וושינגטון הבהבו ונמוגו, מותירים אותה בגומחת ההולו של ביתה. ענת קמה לאט, מסתגלת שוב לגופה הלא-מאומן והלא-כל-כך חטוב. בתור לוחמת, נסיכה, קנטאורית או כל דמות אחרת, היא תמיד הייתה יפהפייה עם חזקה גדול וזקוף, בטן שטוחה וכושר של לוחם מטכ"ל. אבל על ענת מקיבוץ שדות-ים ראו את סימניהן של שלושת הלידות שעברה. הבטן כבר מזמן לא הייתה שטוחה, החזה נזקק לחזייה תומכת והפנים הלכו והתקמטו. ייתכן וזו הייתה הסיבה שהיא אהבה כל-כך את ההולו. תחושת העצמה שפיעמה בה, הידיעה כי היא נראית כמו החלום הרטוב של רוב הגברים, היכולת לרוץ שעות מבלי להתמוטט, להחריב ערים שלמות, לכבוש נסיכים בסערה... "ערב טוב! נתי, לא היה חלב תנובה, אז לא הבאתי. תעברי בבקשה במרכולית מחר, טוב?". או. אורן הגיע. "אורן, תכין לי בבקשה קפה, טוב?" הוא הרי מכין קפה גם לעצמו. היא שטפה את הבית ועשתה כלים, כמו תמיד, לא יקרה כלום אם הוא יכין לה קפה. ככה היא יכולה לחזור שוב להולו. והיא אכן עשתה זאת, מתמכרת בפעם המי-יודע כמה לאשליה המתוקה. היא לא ראתה את המבט שאורן העיף לעברה. גם אם הייתה רואה, היא לא הייתה מבינה. היא לעולם לא תבין את התסכול של אדם אשר אינו מסוגל להיכנס להולו עקב פגם גנטי זעיר, שעשרים אחוז מהאוכלוסייה לקו בו. והוא לא ייתן לה לדעת את זה, לא יתלונן בפניה. כמה שרצה לנסות! הוא היה שומע את סיפוריה הנלהבים במבע פנים אדיש-לכאורה, בעודו משתוקק להיות מסוגל לצאת ממגבלות גופו כמוה. הוא מעולם לא יצליח, מעולם לא יבקר במקומות אקזוטיים. הוא הסתיר את הידיעה הזו גם מעצמו, דוחף אותה אל פינה עמוקה של מוחו. הוא אמר לעצמו שתסכולו נובע מכך שהוא קם לעבוד בחמש בבוקר, וחוזר אל אישה אשר הנה מנותקת ממנו ומילדיהם, מלבד בשעות בהן השתמשה אחת הבנות בהולו. נדמה היה בשעות הללו כאילו היא אינה שמחה להיות איתו, אינה נהנית ממגעו. גם לא בלילות. היא כבר לא הייתה מוכנה שיראה אותה עירומה, תמיד דרשה ממנו לכבות את האור. והוא גם האמין לעצמו, לא מודע שזו רק הייתה חלק מהבעיה... ענת לא ידעה כעת דבר, מלבד העונג הפרוע שברכיבה במדשאות וושינגטון, ארבעת רגליה החזקות שועטות על פני האדמה. עונג אשר נבצר מיכולתו של אורן להבין אי פעם. _____________________ הייתה לי התלבטות, בנוגע לאורך. האם ראוי להאריך את זה?
silly nick
New member
תודה!
בקריאה שנייה, הסתבר לי שה"קופי-פייסט" בילגן לי את סידור הפסקאות... נו טוב. שמחה לראות שזה נחמד גם ככה...
בקריאה שנייה, הסתבר לי שה"קופי-פייסט" בילגן לי את סידור הפסקאות... נו טוב. שמחה לראות שזה נחמד גם ככה...
עוץליגוץלי
New member
חלק מהרעיון
מזכיר קצת את "שלום לנצח" של הולדמן. (החלק של התסכול של אותם אחוזים שאינם יכולים להתחבר) (נהניתי, וזה היה רק לציון כללי).
מזכיר קצת את "שלום לנצח" של הולדמן. (החלק של התסכול של אותם אחוזים שאינם יכולים להתחבר) (נהניתי, וזה היה רק לציון כללי).
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.