פינת כתיבה

[פרי מגדים]

אנשי הגבול

מאחל המון הצלחה לפורום ולמנהלת הפורום.
איזה יוזמה ברוכה!
ושאפו על בחירת השם המוצלח
"פורום קצת אחרת"

ברצוני להקדיש את הכמו-פואמה הזאת
לאחָי אנשי הגבול .
אנשי הגבול
-א-
אנשי הגבול מסתובבים סביב עצמם
מגירים את רירם
ומדיפים ריח רע
בסביבתם.

אנשי הגבול
מוזרים לזולתם
ולא מוזרים לעצמם
מוזרויותיהם נתפשות רק על ידי זולתם
כאשר בעיניהם הם שלמים
שלמות מטאפיזית
שלא מהעולם
הזה.

אך מהרגע שבו הם מתחילים לחשוד בעצמם
שהינם אנשים מוזרים ויוצאי דופן
הם נובלים כשיח הקיקיון
שזימן אלוהים
ליונה.

- ב -

אנשי הגבול
אינם מודעים לגבולותיהם
והם נעלבים שאנשים מהמרכז מצביעים עליהם
ומשתגעים מכעס שהאנשים מהצד מצביעים עליהם,
כאילו אומרים להם אנשי הצד: לידכם אנו מרגישים
במרכז ונותנים להם דחיפה קלה
לכיוון הגבול וקצת
מעבר לו...

- ג -

אנשי הגבול גם זוכים וגם סובלים משני העולמות:
זוכים מהשפע ומההנאה שמציעים העולמות
מבלי להתחייב לדרישות המוגדרות.
וסובלים מתיוג, מדחייה
ומהרגשה של חוסר
השתייכות.


כל עוד אנשי הגבול
נמצאים במערבולות של
דחייה ודחייה עצמית ובאותו זמן
מוסיפים לחטוף דחקות ודחיפות מאנשי הצד
ובמצב נורא זה אינם מתפרקים או משתבללים לתוך
עצמם ולא מתגלגלים והופכים לגלמים נפשיים-
והם עומדים בכל הנוראות ונפשם העדינה
סופגת ושורדת- אז יש להם סיכוי רב
לקבלה אמיתית של עצמם
עם כל המגבלות, חפים
מרוב ההגנות.


- ד -

אנשי הגבול המודעים למגבלותיהם
כמו ליכולותיהם, המקבלים את
עצמם בהערכה ובשלווה
גם בהיותם על
הקצה של
הקצה -

פועלים כמעט באופן אוטומטי להרגשה
הטובה והמדבקת מאדם לאדם;
מאדם שבקצה לאדם שבצד
ומאדם שבצד לאדם
שבאמצע.

בזרימה אנושית תת הכרתית היוצרת
מרכז של הדדיות ללא קצוות
בו כולם מרגישים
שייכים

ונותנים זה לזה ומקבלים זה מזה
יחס חם של קבלה ידידות
ואהבה.
- - - -
שלכם בידידות ובאהבה,
פרי מגדים

 

[איזיגו1]

לא רק קצת אחרת - הרבה אחרת

אני יושב לי על גבעה קטנה, בחיק הטבע. באתי לנוח ולהתרגע.
אני נשען על הסלע בצל, סוגר עיניים ומנמנם.
כשאני פותח שוב עיניים , אני רואה כמה אנשים שחנו להם למטה. עושים פיקניק. הם לא שמו לב אלי.
מחייך ביני לעצמי. מסתכל בהם ומנסה להבין על מה הם מדברים אבל מתקשה קצת לעקוב אחרי השיחה.
השמש נעה בעצלתיים על השמיים ואני מנמנם עוד קצת.
אני מתעורר ואני רואה פתאום שיש צריפים. למטה. או שהם המשיכו לבנות אותם מהר
או שישנתי ממש הרבה זמן. או שלא שמתי לב קודם. ליד הצריפים יש חמור ותרנגולת. ובפנים יש אישה ושני ילדים.
מישהו הולך בשביל ואחד הילדים רץ אליו. אני מסתכל מעט אבל העייפות שוב משתלטת עלי.
כעת כשאני מתעורר שוב נדמה לי שישנתי באמת הרבה זמן. ודברים השתנו. לידי צומח עץ. ומסביבי ישנו כפר
שאני לא זוכר. הגבעה היא אותה גבעה אבל נראה לי שישנתי אולי מאה שנה.
ברחוב למטה עוברת מידי פעם עגלה עמוסה ולפעמים עגלות ריקות. אולי ארד למטה ואמצא מקום לאכול בו?
אבל רגלי כבדות כאבן. וגם איני די רעב. אין לי ממש צורך לאכול.
עוצם את עיני שוב. וכשאני פותח אותן שוב אני רואה עיר הומה. רחובות סלולים, מכוניות, ואפילו כמה רחובות הלא אנשים צועדים בסך.
מצעד? חגיגה? אין לי מושג. האנשים עסוקים. הלאי תחושה של חשיבות עצמית מצד אחד ובהילות מצד שני ממהרים ממקום למקום.
והנה שם הורים לוקחים ילד בעגלה. ועוד יוצר רחוק זקן יושב על ספסל.
הדברים ללא ספק השתנו. אני אומר לעצמי. אין לי מושג מה קורה פה, ואני לא אדע לאן ללכת. אחכה עוד קצת.
אני יושב על הגבעה בפארק, משתאה כיצד עדיין אף אחד לא שם לב אלי ועיני נעצמות שוב.
כשאני פותח עיניים שוב יורד גשם. אין לי שום התנגדות להרטב. מסביבי יש חורבות.
אני כבר לא רואה אנשים סביבי. העיר נינטשה מסיבה כלשהיא. הצמחים מתחילים לטפס בין הקירות.
ואני רואה שועלים וחתולים מסתובבים בעזובה. אבל הציפורים שוב מצייצות.
ושוב אני נרדם , והפעם אני יודע שהפעם הבאה אני אקום. וכשאני פוקח עיניים, הרוח נושבת,
אין ציפרים ואין עצים. אין בני אדם ואין חיות. אני יודע שלא כאן ולא בשום מקום אחר על פני על פני הפלנטה.
עכשיו זה הזמן, אני קם ויורד לאיטי מהגבעה.

 

[קטנית בפסח]

הכתיבה שלך יפה ומיוחדת

הצופה הבלתי נראה, בן האלמוות...
העבר והעתיד...
האפוקליפסה, כמובן, אבל ללא הידיעה מה הביא אותה.
הצצות שונות אל ההיסטוריה השלמה של האנושות.
&nbsp
מקסים.

 

[איזיגו1]

תודה רבה.

הסוף כתוב בכוכבים.

 

[קטנית בפסח]

תודה רבה!

שיר מקסים ומלא אמפתיה, תודה רבה גם עליו.
יכולה לשים אותו בטאגליין?

 

[פרי מגדים]

תודה, יקרה! שימי באשר תשימי.

 

[קטנית בפסח]

פינת כתיבה

כל כתיבה שאתם מעוניינים לצרף, לשתף, להשוויץ בה...
וכו' וכו'

זאת הולכת להיות פינה קבועה (התדירות לא הוחלטה עדיין... אבל אם אתם רואים שאין בדף הראשי של הפורום, הרגישו חופשי לפתוח!), כך שאתם יכולים להיות רגועים ולדעת שיהיו עוד הרבה הזדמנויות

יאללה, תתפרעו

 

[קטנית בפסח]

מתנצלת על השרשור הגרוע... אני עוד מתרגלת לכלי הניהול

|

 

[פרי מגדים]

מיתוך ומחוץ למעגל

מיתוך ומחוץ למעגל
חמש התיחסויות:
1.
מיתוך המעגל אני יכול להחליט לא לראות, לא לספור-
ופשוט להתעלם מאנשי-הגבול אנשי-השוליים
שנמצאים מחוץ למעגל.
2.
או לראותם בהרגשה קרה ומרוחקת,
מיתוך הכרה שאני במקומי מבחירה
והם במקומם מבחירה.
3.
לא יכול שלא לראותם ופשוט להתעלם מקיומם,
ומאחר שלא יכול להתכחש לרגשותיי –
אני מרחם עליהם.
אך בגלל שהפער ביני לבינם מציק לי ומרגיז אותי,
אני מזדהה איתם חלקית ומתנגד להם חלקית.
זהו בדיוק המצב הנפשי הקונפליקטיבי
שאותו מחליקה הרגשת רחמים.
הרחמים משקיטים ומחליקים את הרגשות המעורבים.
ההזדהות מעלה חרדה, (זה יכול לקרות גם לי,
גם אני יכול להיות באותו המצב).
ההתנגדות משנה את כיוון ההזדהות; זה לא אני זה הוא.
ומייצרת הפרדה ביני לבינם,
והרחמים זה המס שמשלמים על המצפון הלא טוב
שבא בעיקבות ההתנגדות וההפרדה (שמדגישה את הפער ביני לבינם).
ובמקום לקחת אחריות ולנסות לתרום במשהו להטבת מצבם –
משלמים ברחמים.
אשר על כן התשלום ברחמים מציע את העזרה לא בגישה שיוויונית,
בגובה העיניים, כי אם מלמעלה למטה.
לכן כל הצעת עזרה מיתוך רחמים ניתפסת כפטרונית,
מעליבה ומשפילה שמגמדת את הנצרך.
ואם הוא מקבל אותה, היא משאירה אותו במקומו השולי
ויכולה אף להחריף את מצבו הגבולי ואת הזדקקותו.
4.
אפשרות רביעית היא לצאת מהמעגל ולהגיע לאנשי הגבול
( REACHING OUT ) , בהרגשת הזדהות ובהבנה אמפתית,
להציע עזרה בגישה שיוויונית (היום אני נותן לך יד,
מחר אתה תיתן לי יד), שתומכת בלקיחת אחריות
ומאפשרת לקחת את הגורל/את עצמו בידיים.
5.
אפשרות חמישית, באה מאהבה מהרגשה רוחנית עמוקה של אחדות
ולוקחת את ידו של איש הגבול באהבה
ומושכת אותו לתוך המעגל,
משיכה שקורעת (פיזית ופסיכולוגית) את המפה הסוציומטרית,
ומבטלת את המעמד הסוציומטרי.
כולנו שווים,
כולנו חלקים שמרכיבים את האחדות האנושית.
ובשפת האמונה:
כולנו בני אלוהים,
כולנו אוהבים את אלוהים-
(על כן) כולנו אוהבים את כל אחת ואחד מאיתנו.
שלכם,
פרי מגדים

 

[arana1]

אנשי הגבול אינם חושבים במונחים של שוליים ומרכז

ובדיוק לכן גם השוליים וגם המרכז מדירים אותם מתוכם
כי אנשי הגבול הם אלה שחשים את התנועה הנצחית שנובעת מהמתח שתמיד משתנה בצורה הכי מופלאה ומדוייקת ואוהבת ושקטה וסמוייה בין השוליים למרכז, בין העיקר לטפל, בין השקוע לבולט, בין האני לאחר, בין הגבר לאשה, בין הגבוה לנמוך ובין הפנים והחוץ ובין העבר לעתיד ובין הרחוק לקרוב ובין הפנים למסכה ובין הצליל לדממה ובין הגוף לנשמה ובין הנראה ללא נראה וככה לאין סוף

את אנשים הגבול אף אחד לא רואה אבל הם רואים את הכל
כי מי שחי את הגבולות בין הדברים שומע את הדרך שבה הגבולות האלה נעים בדיוק במידה שבה אפשר לראות הלכה למעשה איך הכל מתחבר למה.
ולכן אדם כזה יכול לשאת גם חיים מחוץ לחברה
כי האושר והנובע מראייה כזאת יכול לאפשר הכל
וגם לדעתי שיום אחד כולם יחיו על הגבול ואף אחד לא יהיה במרכז ואף אחד לא יהיה בשוליים ואז כולם יהיו פשוט בני אדם
ויהיה כיף
ויפה
כזה

 

[פרי מגדים]

תגובתך תגובה מעניינת

אכן, מהגבול אפשר לראות את שני העולמות,
שהיא ראייה רחבה.
ראייה שכזאת יכולה להביא, כדבריך, אושר גדול.
מאידך, ההדרה לגבול, יכולה להביא גם עצב גדול.

 

[arana1]

העצב נגרם מההדרה ואפליה והעובדה שלכן קשה למצוא מקום לשתף

גם כי חלק מהחיים על הגבול מתבטאים כיכולת וצורך מאוד מהותי וחיוני בשיתוף הדדי של הקיום
מה שמביא למצב שבו דווקא אנשים עם נטיה הכי חזקה לשיתוף מוצאים את עצמם גם הכי מורחקים מאפשרות כזאת
וזה מצב שאין בעייתי ממנו

אין לי ספק שעם הזמן הדברים האלה נפתרים ויפתרו יותר ויותר כי החברה מתפתחת גם ואפילו בעיקר דרך נסיונות לפתור בדיוק את הדברים האלה
בסך הכל זה כאמור מאפיין מאוד יצירתי שגם מתיישב עם הנטיות הרב והבין תחומיות שלא במקרה צוברים תאוצה עם הזמן

אגב
היכולת לחיות כל הגבול סופה שגם חושפת את הזיקה בין הצר ביותר לרחב ביותר
בין הפרטי לכללי
ולכן מייצרת הכללות שחלקן יכולות להיות מאוד משמעותיות
וגם מציעה סוג של פתרונות חברתיים כי הרי הבעייה של החברה זה הפער בין יחודיות הפרט לבין הכללים והמוסכמות שנועדו להכילו

בתחושה שלי דווקא הגבול הוא גם הדבר שהכי נע
הוא יסוד התנועה עצמה
ולכן מאוד קשה לי עם כל היומרה להציב גבולות

 

[פרי מגדים]

לגבי היומרה להציב גבולות

כל עניין הגבולות והביטוי אנשי-הגבול, הם התבטאויות מטפוריות/תיאורטיות
להדרה ולאפליה החברתית הממשית כלפי יחידים וקבוצות שנחשבים ליוצאי דופן או/ו חלשים בחברה הכללית (כמו: נכים פיזית/נפשית, יהודים, כושים, מהגרים, בעלי נטיות מיניות אחרות, נשים...)
&nbsp

 

[arana1]

למטפורי ולתיאורטי יש קשר מאוד חזק ומהותי למציאות

ואחד הביטויים הכי ניכרים של הקשר הזה מתבטא דרך הדרת השונה אל מחוץ לגבול
וכמו שכבר כתבתי לדעתי זו בעייה כי הרבה פעמים דווקא המודרים הם אנשים שמרגישים בצורה הרבה יותר טובה ונבונה גבולות נכונים בין הפרט לחברה
אבל כנראה שגם משום כך גבולות הקבוצה נעים כל הזמן לכיוונים יותר טובים ויותר מכלילים

 

[פרי מגדים]

שאלות

ערב טוב לך אראנא,
קראתי את דבריך בכל השירשור הזה
יותר מפעם אחת. ואני מרגיש שיש בהם
עומק והם נוגעים באיזה אמת.
אך הדרך שבא הם נוגעים, היא לפעמים
כל כך מופשטת עד שקורא כמוני מפספסת את האמת שדבריך רוצים לבטא.
אם תוכל להביא דוגמאות קונקרטיות לדבריך, זה יוכל להבהירם.

הקטע הבא המצוטט מדבריך, יכול להדגים את שאלותיי לגביו:

"היכולת לחיות כל הגבול סופה שגם חושפת את הזיקה בין הצר ביותר לרחב ביותר
בין הפרטי לכללי
ולכן מייצרת הכללות שחלקן יכולות להיות מאוד משמעותיות
וגם מציעה סוג של פתרונות חברתיים כי הרי הבעייה של החברה זה הפער בין יחודיות הפרט לבין הכללים והמוסכמות שנועדו להכילו
בתחושה שלי דווקא הגבול הוא גם הדבר שהכי נע
הוא יסוד התנועה עצמה"

אולי תוכל להבהיר, איך השונה, שהעמדות החברתיות השליליות כלפיו (עמדות שליליות שאותם הוא עצמו הפנים) דוחות אותו ומעמידות אותו בגבול (הוא לא בחר להיות שונה! ובוודאי הוא לא נהנה להיות דחוי לגבול !) -
איך הוא יכול לחיות כל גבול?

על איזה פתרונות חברתיים אתה מדבר (אם אפשר דוגמא קונקרטית)?

מתנצל על החפירות שחפרתי בדבריך, אך הבהרות מצדך יכולות להועיל לכולנו.
בתודה, פרי מגדים

 

[קטנית בפסח]

הניחוש שלי - וסליחה, אראנא, אם אני טועה (תקן אותי) -

הוא ש"כל הגבול" זו טעות הקלדה והכוונה היא "על הגבול"...

 

[פרי מגדים]

גם אם הכוונה היא על הגבול

הייתי מבקש ממך להבהיר, איך השונה, שהעמדות החברתיות השליליות כלפיו (עמדות שליליות שאותם הוא עצמו הפנים) דוחות אותו ומעמידות אותו על הגבול (הוא לא בחר להיות שונה! ובוודאי הוא לא נהנה להיות דחוי לגבול !) -
איך היותו דחוי על הגבול חושפת את הזיקה בין הצר ביותר לרחב ביותר
בין הפרטי לכללי?
&nbsp

 

[arana1]

מעט מורכב מדי בשביל המרחב והזמן האפשרי בתגובה בפורום

אבל בדיוק מה שמקשה עליך ועל אחרים להבין את הדברים הוא גם המפתח
זאת אומרת
שתחושת גבול השונה כרגע מהממוצע נובעת גם מזיקה עדיין לא שגורה בין הקונקרטי למופשט, בין החושי והמוחשי לקוגנטיבי, בין הגוף לנפש...
וגם לכן מדובר בתופעה מפושטת, כזאת שנוגעת ומתבטאת בכל תחומי הקיום
ואנשים כפויים לחיות אותה גם כשהם מספיק חכמים בשביל לראות כמה זה הכי לא משתלם להם כלכלית ומעמדית וחברתית... (לפחות בינתיים)

השונה נדחה אל מחוץ לגבולות הקבוצה גם כי בגלל שתחושת גבול אינטגרטיבית יותר (זאת אומרת כזאת שקושרת את כל הגבולות למשמעות אחת) עומדת בסתירה או נתפשת בטעות כלעומתית יחסית לצורה שעדיין שגורה של הזדהות עם קבוצה,
קונקרטית אפשר להראות את דרך השנאה של הימין לשמאל למשל
שאדם ימני הוא אדם שזהותו תלויה בקבוצה שמגדירה את כל מי ששונה ממנה או נמצא מעבר לקוו הגבול כאוייב או כחסר זהות לגיטימית או ככזה שאין ליישם עליו את אותה מערכת חוקים וצווים אתים ומוסרים כמו על מי שנמצא בתוך הקבוצה
האיש משמאל לעומת זאת רואה גם את מי שחי מעבר לגבול, את השונה, את האחר, כאדם שווה זכויות ולכן הוא נחשב כמאיים ובוגד שמסכן את שלמות הקבוצה הלאומנית

צירופים כאלה יש למכביר בחיים
והם נוגעים לדרך שבה הזיקה בין יחודיות הפרט וזכויותיו קשורות להיות חלק מהכלל
הטרגדיה נובעת מזה שלפחות בינתיים ובוודאי בעבר, דווקא אלא שמסוגלים ואף מוכרחים לאינטגרציה רב מערכתית, לשילוב יצירתי של נתונים ותחומים שונים, יהיו הראשונים המועדים לסילוק מהקבוצה
כי רוב התפישות הקבוצתיות מבוססות עדיין על גבול מאוד נוקשה בין האני לאתה
אני חשוב ואתה לא

הקבוצה ההומוגנית, העדרית, לא חשה בסתירות שקיום המבוסס על אחידות מחולל, מבחינתה האשם בסבל הוא תמיד ה"אחר"
וכיוון שה"אחר" הוא תמיד זה שדווקא חש בסתירות אז רוב פרטי הקבוצה עוסקים בהדרתו ובאפלייתו ובהתעללות בו כאילו היתה זו מצווה

אחת ההיבטים הכי מזוויעים למצב זה הוא שבגלל שהוא מעוגן במסורת אז גם האקדמיה ושלוחותיה ושלוחיה מקדישים את עיקר המשאבים והמחקר להנצחת העיוות הזה

 

[פרי מגדים]

תודה, אני צריך לעיין בדבריך יותר