פינת "סיפור-תמונה"

[Rivendell]

פינת "סיפור-תמונה" ../images/Emo187.gif

כרגיל - זאת התמונה הפעם. כתבו כיד הדמיון הטובה עליכם ושרשרו

 

[מ י י פ ל]

איזה יופי.

זה אמור היה להיות מושלם. למרבה הזוועה, זה אכן כך. מושלם. הנוף משגע, האנשים נפלאים, כל יום מופלא מקודמו. התעלות אינטלקטואלית - אני בקיאה בדברים שלא שיערתי את קיומם. כל צורך שלי, חומרני או נפשי, מסופק בן רגע. כל שגיון, כל גחמה. מלאכים וכרובים עומדים לרשותי, אין דבר המגביל אותי, אין דבר הנמנע ממני. אין לאן לשאוף. אין בשביל מה ללחום. איך הולך השיר? "...ונראה שאין סיבה לחיות, אם אין סיבה למות..." למות דווקא הייתה לי אחלה סיבה. באמת. צבא וכאלה, אתם יודעים. אף פעם לא לקחתי ברצינות את האפשרות שאמות. נראה לי חשוב, ותורם, וכן, גם מאגניב להיות לוחמת קרבית. להוכיח לכל העולם שגם בחורה יכולה. מי חשב ברצינות על זה שדווקא הטנק שלי יעלה על מוקש? אבל זה קרה, וזו לא דרך רעה כל-כך ללכת. לא הזדקנתי, לא התקמטתי. עליתי ישר לגן עדן. מישהו מכיר דרך לגהינום?

 

[Rivendell]

באמת יופי ../images/Emo187.gif

אהבתי מאוד. הערות: השפה לא אחידה בין הקטע הראשון לשני, הייתי מתקנת את זה. או "להוריד" את הרמה בראשון, או "להעלות" בשני. חות מזה, באמת אהבתי את הרעיון ואת הביצוע.

 

[מישהי עם ניק מתחכם]

קצת כמו בשיר שאני לומדת כרגע:

A man's reach should exceed his grasp, or what's a heaven for? (מתוך Andrea del Sarto של רוברט בראונינג.) רק עם טוויסט.

 

[אסתר 1984]

שלום לכם!

אני לא ממש מפה, אבל: א. אני יכולה להיות, וב. מותר לכתוב פה גם סתם ככה, לא? וד"ש לטובי

+ התנצלות. האייסיקיו כבר מזמן לא פעיל אצלנו... החלטות מעולם לא ידעתי לבחור. אהבתי את החשכה- היא הזכירה לי שיש עוד מיסתורין, רומנטיקה, ושיש גם מקום להתחבא כשהכל גדול עלי מדי. וכמו בכל הסיפורים- ידעתי שיש בחושך סכנה. תמיד הזהירו שאוכל ללכת לאיבוד בקלות אם אתרחק מדי, אם לא אשא איתי מעט אור, אבל בחושך היה משהו חובק כל כך, פרטי ומסקרן- שהייתי חייבת להיכנע לו לעיתים. והאור- איך אפשר שלא להתאהב בו? הצבעים, השמחה, המתיקות הבלתי נסבלת כמעט, כשאתה מתרחב מבפנים וגדל- וכבר לא בטוח אם תוכל להמשיך ולהכיל את עצמך אם זה יימשך. שיכרון מתוק- הרי גם כך הוא נדיר כל כך... אז דבקתי בשניהם. רגע באור, ורגע בחושך. לנצח לא נוגעים, לעולם לא מתגשמים שניהם בבת אחת. קיצוניות אחת נושקת לשנייה במחול מטורף המתעתע בחושיי. וכך נותר הכל ברור יותר. צלול, מוגדר. רציתי את הקווים, את הגבולות, את הידיעה מה הוא מה. זה חסך ממני את הצורך לבחור בין הדברים, כשהכל מונח מולי כך, פשוט ובהיר. אבל כמו תמיד, המציאות טפחה בפני. חסר לי משהו, ושיעמום נורא נדף מהכל. לא ידעתי כמה אמת יש בצללים. כמה גוונים וגווני גוונים נוצרים מכל שילוב, מכל מגע. אלפי אפשרויות, אינספור דרכים- והכל שם, אם רק ארצה בו. ורציתי. אבל כשבחרתי בצללים, לא ידעתי כמה טישטוש קיים על קו התפר. אין גבולות. לעולם גם לא יהיו. אני נושמת את החשיכה גם כשאני באור, רואה בבהירות גם כשהכל שחור ומשתלח. הדרך מולי מכוסה התפתלויות ומכשולים. בלי הגבולות- אין לי בסיס. אין לי עבר או עתיד. אין מטרה או כיוונים- יש רק כאן ועכשיו. והעכשיו, כמו כל דבר טוב אחר- לא יכול להתקיים לנצח. הגיע הזמן שאלמד. פעם אחת ולתמיד עלי להחליט מה טוב בשבילי, ועכשיו. אני נושמת עמוק את האוויר המעורב, ופוסעת צעד אחד קדימה- פני אל החשיכה... לנצח. נו טוב, לא משהו...

אבל לא נורא, כבר כתבתי דברים הרבה יותר גרועים

 

[Rivendell]

ברוכה הבאה ../images/Emo13.gif

ואני אהבתי מאוד. אין לי אפילו תיקונים, וזה נדיר. מקווה לראות אותך פה באופן קבוע!

 

[ננסק]

"תגמרי כבר ונמשיך לארץ הבאה"

"ראה את הקשת!" "כן, כן, רואה." "כיצד היא מבליחה מבין העננים, כיצד היא חודרת אל תוך לבבות האנשים!" "חודרת, כן, חודרת." "הצבעים החדים, פרפרי השמחה, ציפורי האושר, המפלים הזכים, ה-" הדרקון הקטן הוציא את ראשו מתוך סל הפרחים, ניער מאוזנו איזו תפרחת ציפורן מרגיזה במיוחד, והביט מעלה, אל פניה של הילדה. "תשמעי, אביב, יש לנו עוד שלוש ארצות לעשות היום, ובקצב הזה לא נספיק כלום." האביב קטעה את דיבורה ועצרה לרגע, מביטה בדרקון הזעיר במבוכה. "או. מצטערת." "כדאי שתתחילי לזוז." פקד הדרקון. "אנשים מחכים לך, את יודעת." "אני פשוט כל כך שמחה!" הכריזה האביב, וחזרה ללכת על השביל, עוברת במהירות לדילוגים מלאי עליזות. "הי! הי!" צווח הדרקון המטלטל בתוך הסל. "חדל דילוגים! עצור! נהג אחורה מהר! מה זה?!" "מלא את ליבך בתענוגות היום." אמרה האביב, רוכנת ליד עץ הרוס ושבור שמיד נמלא עלים חדשים. "מלאי את הואקום שבין אוזניך בשכל." מלמל הדרקון. "אני לא מאמין שנתקעתי איתך השנה. בדרך כלל אני מסתובב עם סתיו, היא הרבה יותר מאאגניבה ממך." האביב, כמובן, בכלל לא נעלבה. להיפך. "אני כל כך שמחה לדעת שמצאת חברה!" היא חייכה באושר, והמשיכה בצעדי ריקוד אל תוך השדה. הדשא התפשט סביבה כמו אש בשדה קוצים, רק להיפך. "ראה!" קראה האביב לפתע, מצביעה על סערת הברקים שמולם. "שאריות החורף!" "מרתק." אמר הדרקון מתוך הסל. "איזו עונה טיפשונת, היא שכחה לעזוב, להמשיך הלאה!" הדרקון שלף החוצה את ראשו, והניח טפר אחד על קצה הסל. "אם מדברים על להמשיך הלאה, הגיע הזמן להתחיל לנוע. אנחנו מאחרים בלו"ז." "הנח לי רק לפזר מספר חמציצים וזוג פרפרים נעימים לעין אשר-" "כן, כן, וואט-אבר. יאללה, תגמרי כאן כבר, ונמשיך לארץ הבאה."

 

[Yuli Gama]

מקסים!

ואופטימ, כמה שאנחנו צריכים את זה עכשיו!

 

[Rivendell]

ננסק, הסיפור מופיע כעת בעמוד הראשי

של תפוז, תחת "עכשיו בקהילות"

בהחלט מגיע לו להיות שם. מקסים! 15 דקות התהילה שלך הגיעו. נצל\י אותן היטב

 

[ננסק]

תודה רבה!

מעריך מאוד את המחווה. אז אנצל את ההזדמנות לפרסום עצמי חסר בושה:

 

[Rivendell]

פרסם כאוות נפשך.

אף אחד לא יגיד כלום

 

[הגמד הלוחם]

קראתי את כל סדרת ננסק

מזמן לא נהנתי ככה.. תודה הגמד

 

[ננסק]

ווהו! ../images/Emo65.gif

 

[bilbool2002]

תודה תודה תודה.

נכנסתי לפה רק בגלל הלינק בדף הראשי ואני "חושש" שאאלץ להוסיף את הפורום למועדפים שלי ..

 

[Rivendell]

../images/Emo13.gif איזה כייף לנו.

וננסק, אני מבינה שאתה הופך ליוצר החודש שלנו!

 

[ננסק]

ווהו! ../images/Emo65.gif

 

[amnons]

הנה בא האביב

סוף סוף הגעת, מושיע מודעות ההבל, השחור והסבל! ספר לנו עוד את דברי ימי הפיה על ילדי האור בשמי התכלת. ננסוק כולנו עמך תודה לך