פינת "תמונה
סיפור"
- פותח הנושא הייזל
- פורסם בתאריך
סיפור שלי
צייד ראשים מאת אייסלין אחרי שהרגתי את הדרקון הבנתי שאני מוכרח לברוח משם. אני יודע שאסור להרוג דרקונים, אבל זה לא הפריע לי לשחוט את היצור המאוס הזה. רק ידעתי שאני חייב לצאת משם מהר, לפני ש"משמר הדרקון" יגיעו ואני אצטרך לתת את הדין על הפשע שביצעתי. אני לא זוכר שמישהו אי פעם ביקש מדרקון רוצח לתת את הדין על משהו. ירדתי מגבו של היצור וניקיתי את החרב שלי על הקשקשים הירוקים שלו. הוא נרעד קצת, פרפור שאחרי המוות. ירקתי עליו בגועל. אני יודע שזה לא בסדר, אני יודע שזה לא חוקי להרוג דרקונים. אני יודע את כל זה. אני גם יודע מה העונש על הריגת דרקונים. אבל שום דבר לא יעצור אותי. אני רוצה להכחיד את היצורים האלה עד שלא יישאר אפילו אחד. נקישות פרסה באופק הבהירו לי שאם אני לא רוצה לבלות את שארית חיי בצינוק כדאי שאמלט משם מהר. שרקתי לסוס, ודהרתי משם. מצאתי לי מסתור ללילה באחת הגבעות באזור. ידעתי שהם מחפשים אותי. קשרתי את הסוס לעץ קרוב ונתתי לו מים. הוא ליחך דשא באדישות, כאילו כל העניין לא נוגע לו בכלל. אני אכלתי קצת לחם יבש שנשאר לי מהעיירה הקודמת בה הייתי. "אנחנו נצטרך שוב למצוא עיירה", אמרתי לסוס, שהתעלם ממני. "נגמר לנו האוכל, וגם הכסף. נצטרך שוב להיות צייד ראשים". הדרקונים אוזלים, ולאחרונה אני גם לא מקבל הזמנות להרוג אותם בגלל החוק. אני נאלץ לעבור לציד אנשים בזמנים כאלה. אבל אנשים זה לא אותו הדבר. אני לא מקבל שום סיפוק מלהרוג אותם. זאת רק עבודה. מה שאני באמת אוהב זה להרוג דרקונים. לשמוע את השריון מתפצח, את שאגת הכאב האדירה ויריקת האש האחרונה. כמו היריקה של הדרקון שהרג את מרני. מרני שלי, העדינה, הרכה. רדפתי אחריו שלושה ימים, אבל הוא לא נמלט ממני. ואז נשבעתי שיום אחד, לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, אני אכחיד אותם. אני רודף אחריהם מאז, ואני נשבע שאני לא אפסיק. אנשים חושבים שאני מטורף. אבל אני נשבע בחיי כל היקרים לי שיום אחד לא יהיו יותר דרקונים על כדור הארץ הזה. נשבע. מי שלא מאמין לי יצטרך כנראה לחיות ולראות. אייסלין
צייד ראשים מאת אייסלין אחרי שהרגתי את הדרקון הבנתי שאני מוכרח לברוח משם. אני יודע שאסור להרוג דרקונים, אבל זה לא הפריע לי לשחוט את היצור המאוס הזה. רק ידעתי שאני חייב לצאת משם מהר, לפני ש"משמר הדרקון" יגיעו ואני אצטרך לתת את הדין על הפשע שביצעתי. אני לא זוכר שמישהו אי פעם ביקש מדרקון רוצח לתת את הדין על משהו. ירדתי מגבו של היצור וניקיתי את החרב שלי על הקשקשים הירוקים שלו. הוא נרעד קצת, פרפור שאחרי המוות. ירקתי עליו בגועל. אני יודע שזה לא בסדר, אני יודע שזה לא חוקי להרוג דרקונים. אני יודע את כל זה. אני גם יודע מה העונש על הריגת דרקונים. אבל שום דבר לא יעצור אותי. אני רוצה להכחיד את היצורים האלה עד שלא יישאר אפילו אחד. נקישות פרסה באופק הבהירו לי שאם אני לא רוצה לבלות את שארית חיי בצינוק כדאי שאמלט משם מהר. שרקתי לסוס, ודהרתי משם. מצאתי לי מסתור ללילה באחת הגבעות באזור. ידעתי שהם מחפשים אותי. קשרתי את הסוס לעץ קרוב ונתתי לו מים. הוא ליחך דשא באדישות, כאילו כל העניין לא נוגע לו בכלל. אני אכלתי קצת לחם יבש שנשאר לי מהעיירה הקודמת בה הייתי. "אנחנו נצטרך שוב למצוא עיירה", אמרתי לסוס, שהתעלם ממני. "נגמר לנו האוכל, וגם הכסף. נצטרך שוב להיות צייד ראשים". הדרקונים אוזלים, ולאחרונה אני גם לא מקבל הזמנות להרוג אותם בגלל החוק. אני נאלץ לעבור לציד אנשים בזמנים כאלה. אבל אנשים זה לא אותו הדבר. אני לא מקבל שום סיפוק מלהרוג אותם. זאת רק עבודה. מה שאני באמת אוהב זה להרוג דרקונים. לשמוע את השריון מתפצח, את שאגת הכאב האדירה ויריקת האש האחרונה. כמו היריקה של הדרקון שהרג את מרני. מרני שלי, העדינה, הרכה. רדפתי אחריו שלושה ימים, אבל הוא לא נמלט ממני. ואז נשבעתי שיום אחד, לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, אני אכחיד אותם. אני רודף אחריהם מאז, ואני נשבע שאני לא אפסיק. אנשים חושבים שאני מטורף. אבל אני נשבע בחיי כל היקרים לי שיום אחד לא יהיו יותר דרקונים על כדור הארץ הזה. נשבע. מי שלא מאמין לי יצטרך כנראה לחיות ולראות. אייסלין
טובי אור נטובי
New member
מזכיר יותר מדי את דרגוןהארט ../images/Emo13.gif
אם כי - כל עוד הוא לא אומר שהדרקון שלו מדבר במבטא שוןקונרי מגניב, הוא סתם דרקון לא ש-ווה..
ובקשר לסיפור - נסה לגוון במילים כשאתה חוזר על "אני ממש אבל ממש שונא דרקונים" אה.. ו"נצטרך שוב להיות צייד ראשים" - אני חושב שעדיף (אולי לא חובה, אבל עדיף) להשתמש תמיד ביחיד ("אצטרך.. צייד ראשים") או תמיד ברבים ("נצטרך.. ציידי ראשים")
אם כי - כל עוד הוא לא אומר שהדרקון שלו מדבר במבטא שוןקונרי מגניב, הוא סתם דרקון לא ש-ווה..
טובי אור נטובי
New member
ובלי הרבה קשר.. ועדיין...
נקרעתי מצחוק ב"מה נשים רוצות" - כשמל גיבסון מחקה את שון קונרי (כשהוא רואה את "המרדף אחר אוקטובר האדום"..)
נקרעתי מצחוק ב"מה נשים רוצות" - כשמל גיבסון מחקה את שון קונרי (כשהוא רואה את "המרדף אחר אוקטובר האדום"..)
טובי אור נטובי
New member
האמת? אני חושב שזה די פשוט...
רוב ככל הנשים רוצות גלידת בן&ג'ריז. לא?
רוב ככל הנשים רוצות גלידת בן&ג'ריז. לא?
סיפור מקסים
הכתיבה זורמת וחלקה כמה הערות קטנות : - חסרה לי מאוד חלוקה לפיסקאות - יש בסוף כמה דברים שחא הבנתי : "כמו היריקה של הדרקון שהרג את מרני. מרני שלי, העדינה, הרכה. רדפתי אחריו שלושה ימים, אבל הוא לא נמלט ממני. ואז נשבעתי שיום אחד, לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, אני אכחיד אותם." אם הוא לא נימלט, כלומר ניטפס ונהרג, אז למה הוא נישבע להרוג את כל הדרקונים? אפשר לדמיין שזה לא הספיק לו, והוא עדיין רצה נקמה, אבל במסגרת הטקסת זה יוצר חור בעלילה. " אני רודף אחריהם מאז, ואני נשבע שאני לא אפסיק. אנשים חושבים שאני מטורף. אבל אני נשבע בחיי כל היקרים לי שיום אחד לא יהיו יותר דרקונים על כדור הארץ הזה. נשבע. מי שלא מאמין לי יצטרך כנראה לחיות ולראות" כדור הארץ זה מוסג מתקדם מדי לתקופה שמתוארת בסיפור. הסיפור יוצר תחושה של תקופה דמויית ימי הביינים, ומוסג כמו "כדור הארץ" פשוט לא משתלב. מתבקש פו מוסג פשוט וישן יותר כמו "בעולם הזה", "בארץ הזו" וכו'. אבל בגדול סיפור ממש, ממש מקסים. (למרות שאני נגד פגיעה בדרקונים בכל צורה שהיא!!!
)
הכתיבה זורמת וחלקה כמה הערות קטנות : - חסרה לי מאוד חלוקה לפיסקאות - יש בסוף כמה דברים שחא הבנתי : "כמו היריקה של הדרקון שהרג את מרני. מרני שלי, העדינה, הרכה. רדפתי אחריו שלושה ימים, אבל הוא לא נמלט ממני. ואז נשבעתי שיום אחד, לא אכפת לי כמה זמן זה ייקח, אני אכחיד אותם." אם הוא לא נימלט, כלומר ניטפס ונהרג, אז למה הוא נישבע להרוג את כל הדרקונים? אפשר לדמיין שזה לא הספיק לו, והוא עדיין רצה נקמה, אבל במסגרת הטקסת זה יוצר חור בעלילה. " אני רודף אחריהם מאז, ואני נשבע שאני לא אפסיק. אנשים חושבים שאני מטורף. אבל אני נשבע בחיי כל היקרים לי שיום אחד לא יהיו יותר דרקונים על כדור הארץ הזה. נשבע. מי שלא מאמין לי יצטרך כנראה לחיות ולראות" כדור הארץ זה מוסג מתקדם מדי לתקופה שמתוארת בסיפור. הסיפור יוצר תחושה של תקופה דמויית ימי הביינים, ומוסג כמו "כדור הארץ" פשוט לא משתלב. מתבקש פו מוסג פשוט וישן יותר כמו "בעולם הזה", "בארץ הזו" וכו'. אבל בגדול סיפור ממש, ממש מקסים. (למרות שאני נגד פגיעה בדרקונים בכל צורה שהיא!!!
)אהם... הסיפור שלי...
יכול להיות קצת ארוך לחלק מכם, לא נורא שווה לקרוא! הנה הוא, מעופף לו באופק באור שחר של יום אמצע הקיץ, אם לא יהרוג את הדרקון עד החגיגות הערב, ידע וָוַאלְטֶר, הוא לא יוכתר כמצביא בטירה. הדראקון אָנַגָאנְקָה, או בתרגום מסינדארין לשפה המשותפת, מלתעות-הברזל, היה ידוע בארץ ומבוקש זמן מה בידי ציידי הממלכה, וואלטר היה אביר-מומחה, אך כדי להפוך אביר-מצביא הוטלה עליו המשימה לשסות את ראש הדרקון עד חגיגות אמצע הקיץ, ולהביא את הראש לטירת מוּרְ'גֶןְ, אשר בקלסטהיל (גבעת הטירה), או שלא יוכתר כאביר-מצביא, וואלטר דרך-קשתו, וירה חצו, החץ התנגש בעוצמה בגוף הקשקשי של הדרקון, וחזר כלעומת שבא באותה הדרך. וואלטר חזר על אותה פעולה, ושוב, החץ חזר אליו. הפעם ידע, יצטרך פעולה חזקה, שמצריכה אסטרטגיה וכוח, אך את שני אלה יהיה קשה מאוד לבצע לבד, אסור היה לו להיעזר בחבריו למשימה זו, או שדמו בראשו. לכן, וואלטר שלף חרבו וחיכה לרגע בו הדרקון יתקרב מעט לארץ, לחטוף לו כבשה עסיסית כפת שחרית, וואלטר היה עייף נורא, כבר יומיים שהוא לא נח ומעט-מאוד דברי מאכל באו אל פיו. "היי! אתה שם!" צעק לו אדם זקן וגוץ "תפסיק להתבטל, אין לך את כל היום!." "תאמין לי זו משימה קשה!." השיב לו כגמולו "אכן משימה קשה, אך בסיומה באה גם תהילה גדולה, הנך כתמול-שלשום ילד, עדיין לא קטעת את ראש הדראקון, ועד מהרה תיווכח שלא יהיה מענה והזדמנות נוספת לתואר אצולה כמו שמבקשת נפשך!." "אנסה לא להכזיבך, אדוני הרם, אך אכן אין לי את כל היום, וכל פטפוט רק מותיר לי פחות זמן!." ובכך סיים וואלטר את השיחה הקצרצרה והנתעבת. וואלטר ביזבז שעתיים שלמות בניסיונות מכת-חרב וקליעת-חץ, ולא אחד מהניסיונות האלה צלח בידו, השעה היתה שעת צהריים, הזיעה הבליגה על מצחו החם של וואלטר, מגינו ושריונו היה חרוכים מאש התופת של הדרקון, ושיערו גם כן, וואלטר נואש מתקווה, כמעט נפל בעילפון על השביל המוליך אל הפונדק "הדראקון אדום הנחיריים" (שכמובן נקרא על שם אנגאנקה), אך ברגע האחרון יד מלאת קמטים אחזה בו, היה זה הזקן ממקודם, כעת הבחין וואלטר בכמה צלקות וכוויות ישנות על פניו. "בו!" אמר הזקן "עלינו לשוח מעט, ולסעוד, עייף אתה עד-מאוד, אני רואה זאת בעיניך, בואה! נפש-חזקה בכרס-מלאה! אבי היה תמיד אומר, את הדראקון לא בטוח תביס, אך מעט מזמנך שיוקדש למאכל ייתן בך אותות של בריאות!" "על-לא-דבר" השיב וואלטר. הם נכנסו לפונדק, שהיה הומה כרגיל, והזמינו מעט שיכר, לחם וגבינה, אלה הגיעו במהרה אל שולחנם, וואלטר, שמזמן לא אכל ארוחה כה דשנה וטובה (לפי הימים האחרונים) התחיל במלאכת הזלילה, לבסוף פתח הזקן פיו; "אני רואה כי רעב אתה עד מאוד!" אמר "טוב שהביתאך עד הלום, עליי לדבר איתך מעט, ולעוץ עצה טובה". "איך זקן בא-בימים יוכל לעוץ לצעיר עצה בנוגע לקרב?" שאל וואלטר. "אנא!, אל תראה בי בא-בימים טיפש, אלא בא-בימים חכם!, זקן אני ממך בשנים רבות, שנים רבות של ניסיון! בדרכים הילכתי יותר ממך, ובסכנות עמדתי רבות!". "מה היא העצה שתיתן לי?" שאל וואלטר "ובמה היא תעזור לי?". "אנסה לענות על שאלתך השנייה קודם; עצתי תעזור לך נגד הדראקון, כמובן!, והנה עצתי; אל תתיז חצים מפה לשם בלי לכוון, אשפתך ריקה היא, נסה למצוא את נקודת התורפה בגוף הדראקון, לרבות הם נמצאות בבתנם של הדראקונים, אך יכולה היא להסתתר במקומות אפלים ורכים עוד יותר!" אמר הזקן, ומיד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לוואלטר לא היתה ברירה ולא דרך אחרת, הוא עשה כעצת הזקן, ויצא החוצה. הנזק שראה היה מידי; עצים חרוכים בכל מקום, אנשים נסים על נפשותיהם בבהלה, אש תופת בכל מקום, מעשה הדראקון היה זה, ותו-לא. נראה שהשעה בה בילה הפונדק, היתה שעת הדין. הדראקון ירד לו מהשמים לכיוון וואלטר, שאגה מצמיתה עלתה ממנו, אש תופת כוונה לפניו של וואלטר, והוא נס לכיוון הדרך המזרחית בבהלה. חגיגות ערב אמצע-הקיץ הוכנו בטירת מור'גן, אולם הנשפים הגדול נראה מצוין באור המעומעם של ערב הבוקע מחלונות, שולחן גדול היה ערוך בסוגים של יינות, לחמים וגבינות, עמוסים במאכלים שונים, האולם קושט ביריעות בד בצבעים של זהב ותכלת, צבעי הטירה, במה הורמה לגובה שני מטר מעל פני הקהל, מצפה להכתרת האביר-מצביא, וואלטר בן טֶנְווָאלֶר, רגשות של ציפיה והתרגשות עלו מבני משפחתו של וואלטר, אשר התכנסו באולם מוקדם יותר. וואלטר סובב פניו באומץ, וזרק קסדתו, כעת ידע שעליו להתמודד עם הדראקון ולא לברוח, סילון של אש פגע בפניו ומיד הרגיש וואלטר בכאבים אדירים ליד עינו השמאלית, אך זה לא הניעו מלברוח, הוא ניצב מול הדראקון באומץ וללא כל פחד, הדרקון פער פיו, ופתאום ידע וואלטר מהי נקודת התורפה; וואלטר הציץ באשפתו, נותר שם חץ יחיד, החץ אותו קיבל מאביו ז"ל לפני מותו, שנעשה בידי רודן ששלט פעם בסביבה, הוא שלף את החץ, וזיכרונות עלו בו מהיותו קטן, באימונים של חרב וחץ בהם השתמש אך ורק בחץ זה, כעת החץ היה בידו, וואלטר חשב ~זו השלב הראשון של נקמת מות אבי, נשבעתי לנקום והנה התחלת הדרך~, פיו של הדראקון נפתח לשאגה מצמררת, אך במהרה נסגר והדרקון הופל לארץ. חץ היה זה ששרק לתוך פיו, החץ אותו קיבל וואלטר מאביו בהיותו קטן ורך, אנגאנקה מת, וואלטר סיים את משימתו, ועבר אותה בהצלחה. הדראקון הופל לארץ, וואלטר רץ אליו מיד, ושיסע את ראשו. שיירת רוכבים וביניהם סוס אחד ריק מרוכב התקדמו לכיוון וואלטר, הוא זיהה את הסמל שנשאו על הנס; דראקון ירוק, עיניו אדומות ואש של שנאה בהן, כנפיו היו כחולות וחזקות, ורוממו באוויר במלוא עוצמה והדר, טלפיו היו עצומות לגודל ואכזריות, קשקשיו היו זהובות כאילו נוצקו מאש חיה, היה זה אנגאנקה, שליט גוּלגְוַיתְ. ביחד רכבו השיירה במרום הגבעה ועד לטירה, שניצבה בגובה רב, צריחיה גבוהים ונהדרים, גשם ירד על ראש הטירה, והרטיב את הנסים שהתנופפו בקצה כל צריח. הם נכנסו לטירה נוטפים מים, משרתים הובילו אותם לאולם הנשפים הגדול, שהיה הומה אדם, בני משפחתו נופפו לו בשמחה, אמו בוכה מרוב אושר, המלכים של האזור ושבו על כיסא אדירים ענק בראש השולחן, ומקום ריק לידיהם, מפריד בין בני משפחתו למלך והמלכה. וואלטר הבין את הרמז והתיישב בכיסא הכבוד, והניח את ראש הדראקון על השולחן לפניו, העם הריע לו במחיאות-כפיים רבות, הוא הסתכל לימינו וראה את בני משפחתו, קורנים מרוב אושר, הוא הסתכל לשמאלו וראה את המלך והמלכה, מלאים גאווה ושמחה, הוא הסתכל למולו וראה את בני עמו, מלאים אושר והערצה על הריגת הדרקון, כולם פתחו בסעודה שבסופה נשא המלך נאום; "נאספנו כאן היום בשל שני סיבות; האחת, יום אמצע-הקיץ, שמלא בטוב, בין של חקלאות, בין של רועי-הצאן והבקר, שקיץ זה נהרס אח-ורק בידי הדראקון הנורא, שכעת מת, אנגאנקה. שנית; הפיכתו של סר וואלטר לאביר-מצביא, איש נוסף למשפחת המלוכה, קוטל הדרקון, אמור לי וואלטר, האם תישבע לי אמונים לשרת, ולפקד בטירת מור'גן לעד? ולהיות אביר-מצביא?" שאל המלך סִינתוּמִיתֶ'לְ. "דמי בראשי אם לא" אמר וואלטר. שלוש טבעות למלכי בני-לילית במרומם, שבע לשרי גמדים בטירות אבל-צל, תשע לבני התמותה, ילידי האדן, אחת לשר האופל על כסאו האפל, בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם. טבעת למשל בם ולאתרם, טבעת למשך בם ולקשרם. בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם.
יכול להיות קצת ארוך לחלק מכם, לא נורא שווה לקרוא! הנה הוא, מעופף לו באופק באור שחר של יום אמצע הקיץ, אם לא יהרוג את הדרקון עד החגיגות הערב, ידע וָוַאלְטֶר, הוא לא יוכתר כמצביא בטירה. הדראקון אָנַגָאנְקָה, או בתרגום מסינדארין לשפה המשותפת, מלתעות-הברזל, היה ידוע בארץ ומבוקש זמן מה בידי ציידי הממלכה, וואלטר היה אביר-מומחה, אך כדי להפוך אביר-מצביא הוטלה עליו המשימה לשסות את ראש הדרקון עד חגיגות אמצע הקיץ, ולהביא את הראש לטירת מוּרְ'גֶןְ, אשר בקלסטהיל (גבעת הטירה), או שלא יוכתר כאביר-מצביא, וואלטר דרך-קשתו, וירה חצו, החץ התנגש בעוצמה בגוף הקשקשי של הדרקון, וחזר כלעומת שבא באותה הדרך. וואלטר חזר על אותה פעולה, ושוב, החץ חזר אליו. הפעם ידע, יצטרך פעולה חזקה, שמצריכה אסטרטגיה וכוח, אך את שני אלה יהיה קשה מאוד לבצע לבד, אסור היה לו להיעזר בחבריו למשימה זו, או שדמו בראשו. לכן, וואלטר שלף חרבו וחיכה לרגע בו הדרקון יתקרב מעט לארץ, לחטוף לו כבשה עסיסית כפת שחרית, וואלטר היה עייף נורא, כבר יומיים שהוא לא נח ומעט-מאוד דברי מאכל באו אל פיו. "היי! אתה שם!" צעק לו אדם זקן וגוץ "תפסיק להתבטל, אין לך את כל היום!." "תאמין לי זו משימה קשה!." השיב לו כגמולו "אכן משימה קשה, אך בסיומה באה גם תהילה גדולה, הנך כתמול-שלשום ילד, עדיין לא קטעת את ראש הדראקון, ועד מהרה תיווכח שלא יהיה מענה והזדמנות נוספת לתואר אצולה כמו שמבקשת נפשך!." "אנסה לא להכזיבך, אדוני הרם, אך אכן אין לי את כל היום, וכל פטפוט רק מותיר לי פחות זמן!." ובכך סיים וואלטר את השיחה הקצרצרה והנתעבת. וואלטר ביזבז שעתיים שלמות בניסיונות מכת-חרב וקליעת-חץ, ולא אחד מהניסיונות האלה צלח בידו, השעה היתה שעת צהריים, הזיעה הבליגה על מצחו החם של וואלטר, מגינו ושריונו היה חרוכים מאש התופת של הדרקון, ושיערו גם כן, וואלטר נואש מתקווה, כמעט נפל בעילפון על השביל המוליך אל הפונדק "הדראקון אדום הנחיריים" (שכמובן נקרא על שם אנגאנקה), אך ברגע האחרון יד מלאת קמטים אחזה בו, היה זה הזקן ממקודם, כעת הבחין וואלטר בכמה צלקות וכוויות ישנות על פניו. "בו!" אמר הזקן "עלינו לשוח מעט, ולסעוד, עייף אתה עד-מאוד, אני רואה זאת בעיניך, בואה! נפש-חזקה בכרס-מלאה! אבי היה תמיד אומר, את הדראקון לא בטוח תביס, אך מעט מזמנך שיוקדש למאכל ייתן בך אותות של בריאות!" "על-לא-דבר" השיב וואלטר. הם נכנסו לפונדק, שהיה הומה כרגיל, והזמינו מעט שיכר, לחם וגבינה, אלה הגיעו במהרה אל שולחנם, וואלטר, שמזמן לא אכל ארוחה כה דשנה וטובה (לפי הימים האחרונים) התחיל במלאכת הזלילה, לבסוף פתח הזקן פיו; "אני רואה כי רעב אתה עד מאוד!" אמר "טוב שהביתאך עד הלום, עליי לדבר איתך מעט, ולעוץ עצה טובה". "איך זקן בא-בימים יוכל לעוץ לצעיר עצה בנוגע לקרב?" שאל וואלטר. "אנא!, אל תראה בי בא-בימים טיפש, אלא בא-בימים חכם!, זקן אני ממך בשנים רבות, שנים רבות של ניסיון! בדרכים הילכתי יותר ממך, ובסכנות עמדתי רבות!". "מה היא העצה שתיתן לי?" שאל וואלטר "ובמה היא תעזור לי?". "אנסה לענות על שאלתך השנייה קודם; עצתי תעזור לך נגד הדראקון, כמובן!, והנה עצתי; אל תתיז חצים מפה לשם בלי לכוון, אשפתך ריקה היא, נסה למצוא את נקודת התורפה בגוף הדראקון, לרבות הם נמצאות בבתנם של הדראקונים, אך יכולה היא להסתתר במקומות אפלים ורכים עוד יותר!" אמר הזקן, ומיד נעלם כאילו בלעה אותו האדמה. לוואלטר לא היתה ברירה ולא דרך אחרת, הוא עשה כעצת הזקן, ויצא החוצה. הנזק שראה היה מידי; עצים חרוכים בכל מקום, אנשים נסים על נפשותיהם בבהלה, אש תופת בכל מקום, מעשה הדראקון היה זה, ותו-לא. נראה שהשעה בה בילה הפונדק, היתה שעת הדין. הדראקון ירד לו מהשמים לכיוון וואלטר, שאגה מצמיתה עלתה ממנו, אש תופת כוונה לפניו של וואלטר, והוא נס לכיוון הדרך המזרחית בבהלה. חגיגות ערב אמצע-הקיץ הוכנו בטירת מור'גן, אולם הנשפים הגדול נראה מצוין באור המעומעם של ערב הבוקע מחלונות, שולחן גדול היה ערוך בסוגים של יינות, לחמים וגבינות, עמוסים במאכלים שונים, האולם קושט ביריעות בד בצבעים של זהב ותכלת, צבעי הטירה, במה הורמה לגובה שני מטר מעל פני הקהל, מצפה להכתרת האביר-מצביא, וואלטר בן טֶנְווָאלֶר, רגשות של ציפיה והתרגשות עלו מבני משפחתו של וואלטר, אשר התכנסו באולם מוקדם יותר. וואלטר סובב פניו באומץ, וזרק קסדתו, כעת ידע שעליו להתמודד עם הדראקון ולא לברוח, סילון של אש פגע בפניו ומיד הרגיש וואלטר בכאבים אדירים ליד עינו השמאלית, אך זה לא הניעו מלברוח, הוא ניצב מול הדראקון באומץ וללא כל פחד, הדרקון פער פיו, ופתאום ידע וואלטר מהי נקודת התורפה; וואלטר הציץ באשפתו, נותר שם חץ יחיד, החץ אותו קיבל מאביו ז"ל לפני מותו, שנעשה בידי רודן ששלט פעם בסביבה, הוא שלף את החץ, וזיכרונות עלו בו מהיותו קטן, באימונים של חרב וחץ בהם השתמש אך ורק בחץ זה, כעת החץ היה בידו, וואלטר חשב ~זו השלב הראשון של נקמת מות אבי, נשבעתי לנקום והנה התחלת הדרך~, פיו של הדראקון נפתח לשאגה מצמררת, אך במהרה נסגר והדרקון הופל לארץ. חץ היה זה ששרק לתוך פיו, החץ אותו קיבל וואלטר מאביו בהיותו קטן ורך, אנגאנקה מת, וואלטר סיים את משימתו, ועבר אותה בהצלחה. הדראקון הופל לארץ, וואלטר רץ אליו מיד, ושיסע את ראשו. שיירת רוכבים וביניהם סוס אחד ריק מרוכב התקדמו לכיוון וואלטר, הוא זיהה את הסמל שנשאו על הנס; דראקון ירוק, עיניו אדומות ואש של שנאה בהן, כנפיו היו כחולות וחזקות, ורוממו באוויר במלוא עוצמה והדר, טלפיו היו עצומות לגודל ואכזריות, קשקשיו היו זהובות כאילו נוצקו מאש חיה, היה זה אנגאנקה, שליט גוּלגְוַיתְ. ביחד רכבו השיירה במרום הגבעה ועד לטירה, שניצבה בגובה רב, צריחיה גבוהים ונהדרים, גשם ירד על ראש הטירה, והרטיב את הנסים שהתנופפו בקצה כל צריח. הם נכנסו לטירה נוטפים מים, משרתים הובילו אותם לאולם הנשפים הגדול, שהיה הומה אדם, בני משפחתו נופפו לו בשמחה, אמו בוכה מרוב אושר, המלכים של האזור ושבו על כיסא אדירים ענק בראש השולחן, ומקום ריק לידיהם, מפריד בין בני משפחתו למלך והמלכה. וואלטר הבין את הרמז והתיישב בכיסא הכבוד, והניח את ראש הדראקון על השולחן לפניו, העם הריע לו במחיאות-כפיים רבות, הוא הסתכל לימינו וראה את בני משפחתו, קורנים מרוב אושר, הוא הסתכל לשמאלו וראה את המלך והמלכה, מלאים גאווה ושמחה, הוא הסתכל למולו וראה את בני עמו, מלאים אושר והערצה על הריגת הדרקון, כולם פתחו בסעודה שבסופה נשא המלך נאום; "נאספנו כאן היום בשל שני סיבות; האחת, יום אמצע-הקיץ, שמלא בטוב, בין של חקלאות, בין של רועי-הצאן והבקר, שקיץ זה נהרס אח-ורק בידי הדראקון הנורא, שכעת מת, אנגאנקה. שנית; הפיכתו של סר וואלטר לאביר-מצביא, איש נוסף למשפחת המלוכה, קוטל הדרקון, אמור לי וואלטר, האם תישבע לי אמונים לשרת, ולפקד בטירת מור'גן לעד? ולהיות אביר-מצביא?" שאל המלך סִינתוּמִיתֶ'לְ. "דמי בראשי אם לא" אמר וואלטר. שלוש טבעות למלכי בני-לילית במרומם, שבע לשרי גמדים בטירות אבל-צל, תשע לבני התמותה, ילידי האדן, אחת לשר האופל על כסאו האפל, בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם. טבעת למשל בם ולאתרם, טבעת למשך בם ולקשרם. בממלכת מורדור בה הצל לא נרדם.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.