פינת "תמונה
סיפור"
- פותח הנושא הייזל
- פורסם בתאריך
משהו קצרצר ../images/Emo140.gif
שמו הוא תיק, הוא נוצר לפני חצי שניה ועוד חצי שניה הוא יפסיק להתקיים, אבל בהווה הוא חי ומחכה. שדון הזמן הקטן מחכה לה, לאהובתו היחידה, לתאומת נשמתו הנצחית. הוא יודע שהיא תבוא, היא תמיד מגיעה כדי לחלוק איתו את הרגעים האחרונים של קיומו. וכאשר הוא יפסיק להתקיים, תעלם גם היא, משאירה אותו לחכות לה מחדש כאשר ייווצר שוב. כך היא אהבתם, חלקיק זעיר של שניה בין קיום לבין חוסר קיום, חלק זמן זעיר, שבו הם משלימים אחד את השני לנפש אוהבת אחת. ויש שיגידו, שרסיס של שניה זה מעט מדי, שאהבה אמיתית, בוערת וסוחפת, לא יכולה להתקיים בזמן כה מועט, אבל לתיק ולה לא אכפת. גרגיר אחרי גרגיר, הם צוברים את זמנם ומאחדים אותו לדקות ולשעות. וכך, קמצוץ ועוד קמצוץ, מלאים באהבה, מתאספים לכדי חיים, שהם חולקים בין מחוגי השעון. תיק ותק. _____________________________________________________________________ * תגידו בבקשה, האם יש חוסר תאום בזמנים בשורה השלישית, בפסקה השניה?
שמו הוא תיק, הוא נוצר לפני חצי שניה ועוד חצי שניה הוא יפסיק להתקיים, אבל בהווה הוא חי ומחכה. שדון הזמן הקטן מחכה לה, לאהובתו היחידה, לתאומת נשמתו הנצחית. הוא יודע שהיא תבוא, היא תמיד מגיעה כדי לחלוק איתו את הרגעים האחרונים של קיומו. וכאשר הוא יפסיק להתקיים, תעלם גם היא, משאירה אותו לחכות לה מחדש כאשר ייווצר שוב. כך היא אהבתם, חלקיק זעיר של שניה בין קיום לבין חוסר קיום, חלק זמן זעיר, שבו הם משלימים אחד את השני לנפש אוהבת אחת. ויש שיגידו, שרסיס של שניה זה מעט מדי, שאהבה אמיתית, בוערת וסוחפת, לא יכולה להתקיים בזמן כה מועט, אבל לתיק ולה לא אכפת. גרגיר אחרי גרגיר, הם צוברים את זמנם ומאחדים אותו לדקות ולשעות. וכך, קמצוץ ועוד קמצוץ, מלאים באהבה, מתאספים לכדי חיים, שהם חולקים בין מחוגי השעון. תיק ותק. _____________________________________________________________________ * תגידו בבקשה, האם יש חוסר תאום בזמנים בשורה השלישית, בפסקה השניה?
מחול החרבות
כשבאו אנשי העיירה, חמושים בלפידים, לחזות בשעון הענק שבגג הכנסיה מכריז על שעת חצות הראשונה של האלף החדש, נדהמו לראות את כרונוסטוס השתקן, בנו של בונה השעונים, שרוע בין המחוגים. השעה היתה, ככל הנראה, חמש דקות לפני חצות. "ישו ומריה!" שאג בונה השעונים. "רד משם מיד, אידיוט!" כרונוסטוס לא ענה. אולי הוא מלמל משהו, אך באור הלפידים היה קשה לראות. שריון פח מאולתר כיסה את גופו הצנום. כומר העיירה, אשר לרגל המאורע היה פיכח כמעט לחלוטין, יצא ברגליים כושלות מהכנסיה ומצנפתו על ראשו. "השעון," הוא אמר, "מרעיש מאד. אי אפשר לישון. היכן בונה השעונים?" "הבן האידיוט שלי," אמר בונה השעונים, "עוצר את המחוגים." "השטן יבוא!" אמר קול רם ונישא. בני העיירה, ובהם הכומר ובונה השעונים, הופתעו לגלות כי הוא בקע מפיו של כרונוסטוס. הם נשאו את עיניהם למעלה, אל הדמות המכווצת בין מחוג השעות, שהיה עשוי בצורת שד מקורנן ענק, למחוג הדקות - חרב ממורטת, חדה מאין כמוה. בכל שעה עגולה היתה החרב מפלחת את השד, ובעוד שלוש שנתות בלבד היא תעשה זאת שוב, בפעם הראשונה באלף החדש. רעד עבר בקהל. "אלוהים," אמר בונה השעונים. "הוא השתגע!" "שמור על פיך, לעזאזל," אמר הכומר, מגרד את פדחתו דרך המצנפת, "ולך להוריד אותו משם." "שעון ארור," אמר בונה השעונים. "לא הייתי צריך לבנות אותו." "השטן יבוא בגופכם," הכריז כרונוסטוס. "עצרו אותו! עצרו אותו!" הקהל שתק. כולם הביטו בכומר ובבונה השעונים. זמזום קל, כמעט אנחה, נשמע מקרבי בית הכנסיה. "גלגלי השיניים!" אמר בונה השעונים ורץ פנימה. מחוג הדקות לא נע. הזמזום גבר והפך לאנקה, חריקה, מועקה. ראשו של בונה השעונים הופיע בצוהר הקבוע במגדל מעל לשעון. "רד משם!" צעק. כרונוסטוס לא שעה לו. חריקת השעון גברה, אך הגוף הצנום היה לפות היטב בין המחוגים. "עם בוא האלף החדש," הכריז הכומר בפני קהל המאמינים, למטה, "תתחזק הכנסיה הקדושה..." "השטן," מלמל כרונוסטוס. "הוא יבוא." "...ונגרש את הרוחות הרעות, מלאכי הרוע..." "צא משם, טיפש!" שאג בונה השעונים. הוא ניסה לתפוס את ידו של בנו, אך החטיא ופגע במחוג הדקות, שהותיר פס אדום ולוהט על כף ידו. "...ורק אנו לבדנו ניוותר..." "אבא," אמר כרונוסטוס לפתע, בשקט. "אני מפחד." "תושיט לי יד, אידיוט!" אמר בונה השעונים. כרונוסטוס הרים את ידו ואביו תפסה ומשך – אך ללא הועיל. מחוג הדקות כבר הותיר קמט ארוך על גב השריון. המיית השעון גברה. "...וזכרו של הצלוב עמנו..." "אני לא יכול, אבא," אמר כרונוסטוס. "רד, אני אשאר כאן. אני אחסום אותו." "תעזוב את זה!" אמר בונה השעונים ומשך ביתר שאת. "תעזוב! אין שטן, אין גהנום," - המיית השעון הפכה ליבבה - "ומחר, באלוהים, אני אפרק את השעון. צא משם!" "...בשם האב, הבן..." ואז, כפי שעשתה במשך שנים רבות, שעה אחר שעה, פילחה החרב את השד בשאגה. בונה השעונים, ידו לפותה היטב בזו של בנו, נמשך מהצוהר בכוח אדירים. לפני שהוטח בקרקע עוד הספיק לצעוק "אלוהים!" חצאי השריון צנחו גם הם, תוכנם מהביל. "כרונוסטוס," גנח בונה השעונים, מתפתל לשווא על גבו השבור. "בני!" "קרבן אב ובן," לחש קול באוזנו, "לכבוד האלף החדש." מצנפת כמורה נחתה על האדמה לידו. בטרם נעצמו עיניו של בונה השעונים לנצח הייסורים המצפה לו, הספיק לראות את הכומר מתרחק ממנו, פוסע בנחת אל עבר השריון הבקוע ולוגם, אור הלפידים על קרניו.
כשבאו אנשי העיירה, חמושים בלפידים, לחזות בשעון הענק שבגג הכנסיה מכריז על שעת חצות הראשונה של האלף החדש, נדהמו לראות את כרונוסטוס השתקן, בנו של בונה השעונים, שרוע בין המחוגים. השעה היתה, ככל הנראה, חמש דקות לפני חצות. "ישו ומריה!" שאג בונה השעונים. "רד משם מיד, אידיוט!" כרונוסטוס לא ענה. אולי הוא מלמל משהו, אך באור הלפידים היה קשה לראות. שריון פח מאולתר כיסה את גופו הצנום. כומר העיירה, אשר לרגל המאורע היה פיכח כמעט לחלוטין, יצא ברגליים כושלות מהכנסיה ומצנפתו על ראשו. "השעון," הוא אמר, "מרעיש מאד. אי אפשר לישון. היכן בונה השעונים?" "הבן האידיוט שלי," אמר בונה השעונים, "עוצר את המחוגים." "השטן יבוא!" אמר קול רם ונישא. בני העיירה, ובהם הכומר ובונה השעונים, הופתעו לגלות כי הוא בקע מפיו של כרונוסטוס. הם נשאו את עיניהם למעלה, אל הדמות המכווצת בין מחוג השעות, שהיה עשוי בצורת שד מקורנן ענק, למחוג הדקות - חרב ממורטת, חדה מאין כמוה. בכל שעה עגולה היתה החרב מפלחת את השד, ובעוד שלוש שנתות בלבד היא תעשה זאת שוב, בפעם הראשונה באלף החדש. רעד עבר בקהל. "אלוהים," אמר בונה השעונים. "הוא השתגע!" "שמור על פיך, לעזאזל," אמר הכומר, מגרד את פדחתו דרך המצנפת, "ולך להוריד אותו משם." "שעון ארור," אמר בונה השעונים. "לא הייתי צריך לבנות אותו." "השטן יבוא בגופכם," הכריז כרונוסטוס. "עצרו אותו! עצרו אותו!" הקהל שתק. כולם הביטו בכומר ובבונה השעונים. זמזום קל, כמעט אנחה, נשמע מקרבי בית הכנסיה. "גלגלי השיניים!" אמר בונה השעונים ורץ פנימה. מחוג הדקות לא נע. הזמזום גבר והפך לאנקה, חריקה, מועקה. ראשו של בונה השעונים הופיע בצוהר הקבוע במגדל מעל לשעון. "רד משם!" צעק. כרונוסטוס לא שעה לו. חריקת השעון גברה, אך הגוף הצנום היה לפות היטב בין המחוגים. "עם בוא האלף החדש," הכריז הכומר בפני קהל המאמינים, למטה, "תתחזק הכנסיה הקדושה..." "השטן," מלמל כרונוסטוס. "הוא יבוא." "...ונגרש את הרוחות הרעות, מלאכי הרוע..." "צא משם, טיפש!" שאג בונה השעונים. הוא ניסה לתפוס את ידו של בנו, אך החטיא ופגע במחוג הדקות, שהותיר פס אדום ולוהט על כף ידו. "...ורק אנו לבדנו ניוותר..." "אבא," אמר כרונוסטוס לפתע, בשקט. "אני מפחד." "תושיט לי יד, אידיוט!" אמר בונה השעונים. כרונוסטוס הרים את ידו ואביו תפסה ומשך – אך ללא הועיל. מחוג הדקות כבר הותיר קמט ארוך על גב השריון. המיית השעון גברה. "...וזכרו של הצלוב עמנו..." "אני לא יכול, אבא," אמר כרונוסטוס. "רד, אני אשאר כאן. אני אחסום אותו." "תעזוב את זה!" אמר בונה השעונים ומשך ביתר שאת. "תעזוב! אין שטן, אין גהנום," - המיית השעון הפכה ליבבה - "ומחר, באלוהים, אני אפרק את השעון. צא משם!" "...בשם האב, הבן..." ואז, כפי שעשתה במשך שנים רבות, שעה אחר שעה, פילחה החרב את השד בשאגה. בונה השעונים, ידו לפותה היטב בזו של בנו, נמשך מהצוהר בכוח אדירים. לפני שהוטח בקרקע עוד הספיק לצעוק "אלוהים!" חצאי השריון צנחו גם הם, תוכנם מהביל. "כרונוסטוס," גנח בונה השעונים, מתפתל לשווא על גבו השבור. "בני!" "קרבן אב ובן," לחש קול באוזנו, "לכבוד האלף החדש." מצנפת כמורה נחתה על האדמה לידו. בטרם נעצמו עיניו של בונה השעונים לנצח הייסורים המצפה לו, הספיק לראות את הכומר מתרחק ממנו, פוסע בנחת אל עבר השריון הבקוע ולוגם, אור הלפידים על קרניו.
מעניין 
סיפור שלך, אצלנו בפורום?? קודם כל סיפור מקסים. גורם לדאוג לבן השע ומצליח בהחלט לעורר רגשות. כמה הערות, קטנות בעיקר (ניר, מראש סליחה על שגיות הכתיב, אני יודעת איך אתה שונא אותן) א- השם של הסיפור , מחול החרבות, אין ספר כזה שיצא בתרגום לא מזמן? לא ממש הבנתי איך השם מתאים לסיפור, איפה, ומה הוא, בדיוק אותו מחול החרבות. דימוי למה הוא אמור להיות? ב-"כשבאו אנשי העיירה, חמושים בלפידים, לחזות בשעון הענק שבגג הכנסיה מכריז על שעת חצות הראשונה של האלף החדש, נדהמו לראות את כרונוסטוס השתקן, בנו של בונה השעונים, שרוע בין המחוגים. השעה היתה, ככל הנראה, חמש דקות לפני חצות" (1) המשפט מאוד ארוך, אומנם הוא מפוסק בצורה שניתן לקרוא אותו אפילו בקול, אבל עד שמגיעים לסופו של המשפט, שוכחים על מה בדיוק היה מדובר בהתחלה, אולי יש טעם לחלקו למספר משפטים קטנים יותר? (2) הם עומדים מול השעון, איך יכול להיות שהשעה הייתה "ככל הנראה" ? הם לא צריכים לנחש מה היא כנראה הייתה, או מה היא כנראה לא הייתה, הרי הם ממש עומדים מולו.(או שפשוט לא הבנתי את הניסוח) ג- על איזה אלף מדובר? אם מדובר על 999-1000 אז האם כבר היה שעון? ואם מדובר על 1900-2000 כפי שרומזת השפה, אז איזה אבא יקרא לבנו כרונוסטוס? למה לפידים ועודף אמונות טפלות? ד- "הזמזום גבר והפך לאנקה, חריקה, מועקה." - לא יותר מדי תוארים למשפט אחד? "מועקה" נידמה לי שזה אינו צליל. ה- "אך ללא הועיל. מחוג הדקות כבר הותיר קמט ארוך על גב השריון" , מובן שהמחוג מעך לו את השיריון, אבל מהניסוח לא מובן ישירות שהוא ניתקע בגלל זה. ו- "פוסע בנחת אל עבר השריון הבקוע ולוגם" מהמשפט הזה יוצא שהוא ניגש לשיריון ולגם ממנו אומנם שד, אבל האם לזה התכוונת? ז- "נעצמו עיניו של בונה השעונים לנצח הייסורים המצפה לו"- למה לנצח יסורים? הוא הולך לגהנום? על איזה פשע, הרי הוא ניסה להציל את בנו, לא? למי הם נפלו קורבן? לשטן מ"הכומר", מ"הכומר/שטן" לאלוהים"? ח- "הכומר" לא פוחד ששאר תושבי העיר יבחינו בקרניו? האם רק בונה השעונים הגוסס מבחין בהם? לא מובן עד הסוף. בגדול, סיפור ממש, ממש נחמד.
סיפור שלך, אצלנו בפורום
?? קודם כל סיפור מקסים. גורם לדאוג לבן השע ומצליח בהחלט לעורר רגשות. כמה הערות, קטנות בעיקר (ניר, מראש סליחה על שגיות הכתיב, אני יודעת איך אתה שונא אותן) א- השם של הסיפור , מחול החרבות, אין ספר כזה שיצא בתרגום לא מזמן? לא ממש הבנתי איך השם מתאים לסיפור, איפה, ומה הוא, בדיוק אותו מחול החרבות. דימוי למה הוא אמור להיות? ב-"כשבאו אנשי העיירה, חמושים בלפידים, לחזות בשעון הענק שבגג הכנסיה מכריז על שעת חצות הראשונה של האלף החדש, נדהמו לראות את כרונוסטוס השתקן, בנו של בונה השעונים, שרוע בין המחוגים. השעה היתה, ככל הנראה, חמש דקות לפני חצות" (1) המשפט מאוד ארוך, אומנם הוא מפוסק בצורה שניתן לקרוא אותו אפילו בקול, אבל עד שמגיעים לסופו של המשפט, שוכחים על מה בדיוק היה מדובר בהתחלה, אולי יש טעם לחלקו למספר משפטים קטנים יותר? (2) הם עומדים מול השעון, איך יכול להיות שהשעה הייתה "ככל הנראה" ? הם לא צריכים לנחש מה היא כנראה הייתה, או מה היא כנראה לא הייתה, הרי הם ממש עומדים מולו.(או שפשוט לא הבנתי את הניסוח) ג- על איזה אלף מדובר? אם מדובר על 999-1000 אז האם כבר היה שעון? ואם מדובר על 1900-2000 כפי שרומזת השפה, אז איזה אבא יקרא לבנו כרונוסטוס? למה לפידים ועודף אמונות טפלות? ד- "הזמזום גבר והפך לאנקה, חריקה, מועקה." - לא יותר מדי תוארים למשפט אחד? "מועקה" נידמה לי שזה אינו צליל. ה- "אך ללא הועיל. מחוג הדקות כבר הותיר קמט ארוך על גב השריון" , מובן שהמחוג מעך לו את השיריון, אבל מהניסוח לא מובן ישירות שהוא ניתקע בגלל זה. ו- "פוסע בנחת אל עבר השריון הבקוע ולוגם" מהמשפט הזה יוצא שהוא ניגש לשיריון ולגם ממנו אומנם שד, אבל האם לזה התכוונת? ז- "נעצמו עיניו של בונה השעונים לנצח הייסורים המצפה לו"- למה לנצח יסורים? הוא הולך לגהנום? על איזה פשע, הרי הוא ניסה להציל את בנו, לא? למי הם נפלו קורבן? לשטן מ"הכומר", מ"הכומר/שטן" לאלוהים"? ח- "הכומר" לא פוחד ששאר תושבי העיר יבחינו בקרניו? האם רק בונה השעונים הגוסס מבחין בהם? לא מובן עד הסוף. בגדול, סיפור ממש, ממש נחמד.הרגשתי מחויב, כי התמונה נתנה לי את
הרעיון. וכעת, להערותייך: 1. אכן, במקשבה שניה נראה כי את צודקת וכי יש ספר כזה. אני מודה בענווה שהוא לא עלה בדעתי, ממילא הביטוי "מחול חרבות" קיים כבר מזמן. מחול החרבות הוא דימוי לתנועת השעון (או, למעשה, תנועת השעון היא דימוי למחול חרבות). 2. המשפט הראשון ארוך במכוון. אני מודע לכך שהדבר מקשה על הקורא, ואני גם יודע בדיוק איך לחלק אותו לכמה משפטים. מדוע כתבתי אותו כפי שהוא, אם כך? כי הדבר הראשון שאני מעוניין בו הוא משיכת תשומת לב הקורא גם לסיפור עצמו וגם לכך שחייבים לשים לב *לפרטים*. אני אומר לקורא, כביכול, "שים לב: את הסיפור הזה כדאי לקרוא לאט ובהקפדה יתרה". 3. "השעה היתה, ככל הנראה..." - מדוע ככל הנראה, באמת? כי זה הזמן עליו הצביעו מחוגי השעון, אותם ראו כולם, אבל כרונוסטוס היה תקוע ביניהם, ואולי חסם את מחוג הדקות, ולכן לא בטוח מה בדיוק היתה השעה. (יש אימרה ישנה ולא לגמרי קשורה: "אדם שיש לי שעון אחד יודע מה השעה, אדם שיש לו שניים אף פעם לא בטוח". סתם נזכרתי בה). 4. בכוונה לא ציינתי באיזה אלף מדובר: יתכן שהאלף הראשון (כמדומני שהיו שעונים אז, אך איני בטוח) ויתכן שהשלישי (לאחר שואה הרסנית וחיסול התרבות או משהו). ודאי לא השני. סגנון הדיבור לא מציין כל קישור לזמן (מילים כמו "אידיוט" ו"טיפש" היו קיימות, מן הסתם, בכל השפות שהתקיימו אי פעם). 5. אכן, מועקה אינה צליל. הכוונה: הצליל מתגבר וגורם למועקה אצל השומעים אותו. אני מנסה לגרום לך לחשוב על הצליל הבוקע משעון ענק החורק ונואק בעודו מנסה להתגבר על מחסום כלשהו בין גלגליו. שימי לב שכמעט אין כל חזרה על המילים, והחזרות הקיימות מכוונות מאד. 6. המחוג והשריון: כוונתי היתה לציין כי א. כרונוטוס נלכד, לחוץ, בין המחוגים, ו-ב. המחוג מעך את השריון. אך המעיכה אינה סיבת התקיעה. הלחץ הוא סיבת התקיעה. המעיכה היא סימפטום. 7. הכומר אכן ניגש לשריון ולגם ממנו. דם. 8. נצח הייסורים של שלטון השטן, המתגלם בדמות הכומר. 9. הכומר חובש מצנפת (שימי לב, אני מציין זאת גם בפעם הראשונה בה הוא מופיע). לאחר הקרבן, לכומר כבר לא אכפת לחשוף את זהותו השטנית. שלטונו החל. תודה על ההשקעה, ואני שמח שחיבבת אותו. אני מודה שזו הפעם הראשונה בה אני כותב סיפור ע"פ תמונה. כיף!
הרעיון. וכעת, להערותייך: 1. אכן, במקשבה שניה נראה כי את צודקת וכי יש ספר כזה. אני מודה בענווה שהוא לא עלה בדעתי, ממילא הביטוי "מחול חרבות" קיים כבר מזמן. מחול החרבות הוא דימוי לתנועת השעון (או, למעשה, תנועת השעון היא דימוי למחול חרבות). 2. המשפט הראשון ארוך במכוון. אני מודע לכך שהדבר מקשה על הקורא, ואני גם יודע בדיוק איך לחלק אותו לכמה משפטים. מדוע כתבתי אותו כפי שהוא, אם כך? כי הדבר הראשון שאני מעוניין בו הוא משיכת תשומת לב הקורא גם לסיפור עצמו וגם לכך שחייבים לשים לב *לפרטים*. אני אומר לקורא, כביכול, "שים לב: את הסיפור הזה כדאי לקרוא לאט ובהקפדה יתרה". 3. "השעה היתה, ככל הנראה..." - מדוע ככל הנראה, באמת? כי זה הזמן עליו הצביעו מחוגי השעון, אותם ראו כולם, אבל כרונוסטוס היה תקוע ביניהם, ואולי חסם את מחוג הדקות, ולכן לא בטוח מה בדיוק היתה השעה. (יש אימרה ישנה ולא לגמרי קשורה: "אדם שיש לי שעון אחד יודע מה השעה, אדם שיש לו שניים אף פעם לא בטוח". סתם נזכרתי בה). 4. בכוונה לא ציינתי באיזה אלף מדובר: יתכן שהאלף הראשון (כמדומני שהיו שעונים אז, אך איני בטוח) ויתכן שהשלישי (לאחר שואה הרסנית וחיסול התרבות או משהו). ודאי לא השני. סגנון הדיבור לא מציין כל קישור לזמן (מילים כמו "אידיוט" ו"טיפש" היו קיימות, מן הסתם, בכל השפות שהתקיימו אי פעם). 5. אכן, מועקה אינה צליל. הכוונה: הצליל מתגבר וגורם למועקה אצל השומעים אותו. אני מנסה לגרום לך לחשוב על הצליל הבוקע משעון ענק החורק ונואק בעודו מנסה להתגבר על מחסום כלשהו בין גלגליו. שימי לב שכמעט אין כל חזרה על המילים, והחזרות הקיימות מכוונות מאד. 6. המחוג והשריון: כוונתי היתה לציין כי א. כרונוטוס נלכד, לחוץ, בין המחוגים, ו-ב. המחוג מעך את השריון. אך המעיכה אינה סיבת התקיעה. הלחץ הוא סיבת התקיעה. המעיכה היא סימפטום. 7. הכומר אכן ניגש לשריון ולגם ממנו. דם. 8. נצח הייסורים של שלטון השטן, המתגלם בדמות הכומר. 9. הכומר חובש מצנפת (שימי לב, אני מציין זאת גם בפעם הראשונה בה הוא מופיע). לאחר הקרבן, לכומר כבר לא אכפת לחשוף את זהותו השטנית. שלטונו החל. תודה על ההשקעה, ואני שמח שחיבבת אותו. אני מודה שזו הפעם הראשונה בה אני כותב סיפור ע"פ תמונה. כיף!
ה"סיפור- תמונה" בד"כ מפתה לחפף...
כדי להוציא משהו כל עוד הטופיק אקטואלי, אך אני רואה שאתה עמדת בפיתוי. לגבי השעון, אפשר לקרוא פה (וזה די שולל את האפשרות שמדובר על המילניום הראשון). אין לי הערות של ממש. הדמויות הן די שטוחות, חסרה לי ההזדהות לדמות מסוימת, אך זה יאה לסיפור-תמונה שמיועד (כך אני רואה זאת) לתירגול כתיבה והעלאת רעיונות. אולי תשתף אותנו, כשהעלית אותו בדמיונך, מי התכוונת שכרונוטוס יהיה? שליח האל עלי אדמות (ולכן דבריו נשמעים כנבואת תוכחה) או פרחח שדחף את האף בעניינים לא שלו וגילה מה מתכנן הכומר/שטן? או אולי מישהו אחר?
כדי להוציא משהו כל עוד הטופיק אקטואלי, אך אני רואה שאתה עמדת בפיתוי. לגבי השעון, אפשר לקרוא פה (וזה די שולל את האפשרות שמדובר על המילניום הראשון). אין לי הערות של ממש. הדמויות הן די שטוחות, חסרה לי ההזדהות לדמות מסוימת, אך זה יאה לסיפור-תמונה שמיועד (כך אני רואה זאת) לתירגול כתיבה והעלאת רעיונות. אולי תשתף אותנו, כשהעלית אותו בדמיונך, מי התכוונת שכרונוטוס יהיה? שליח האל עלי אדמות (ולכן דבריו נשמעים כנבואת תוכחה) או פרחח שדחף את האף בעניינים לא שלו וגילה מה מתכנן הכומר/שטן? או אולי מישהו אחר?
אין לכרונוטוס זהות מיוחדת.
הוא פשוט קרבן של הכומר, שחיפש דרך להקריב אב ובנו "במכה אחת". בדמיוני אני רואה את הכומר לוחש נבואות חורבן על אוזנו של הצעיר (הבור למדי, יש לציין) ובכך גורם להשתלשלות העניינית המתוארת בסיפור - אך הוספת הדבר לסיפור נראתה לי מיותרת. אגב - אני לא מוכן להשתמש בהיות הסיפור מבוסס על תמונה כתירוץ. סיפור הוא סיפור הוא סיפור, בין אם הוא מבוסס על תמונה ובין אם לאו. אם הוא טוב הוא לא צריך ציור, ואם הוא לא טוב שום ציור לא יעזור לו. ממני, בניגוד לכמה כותבים שאני יכול לחשוב עליהם, לא תשמע "טוב, כתבתי אותו בחמש דקות אז הוא יצא לי קצת פויה." כל סיפור הוא השקעה. באשר לדמויות, אני רוצה לציין שיש הבדל גדול בין "דמויות שטוחות" לבין "דמויות שאינן מעוררות הזדהות". דמות שטוחה היא 1. נטולת עומק ו-2. נשארת ללא שינוי במהלך כל הסיפור (לפחות דמות אחת בסיפור שלי אכן עוברת שינוי מהותי - שים לב ליחסו של בונה השעונים לבנו). דמות שאינה מעוררת הזדהות, לעומת זאת, יכולה להיות עמוקה כים אך זדונית/טיפשה/מעצבנת/מורכבת מדי מכדי לעורר הזדהות אמיתית.
הוא פשוט קרבן של הכומר, שחיפש דרך להקריב אב ובנו "במכה אחת". בדמיוני אני רואה את הכומר לוחש נבואות חורבן על אוזנו של הצעיר (הבור למדי, יש לציין) ובכך גורם להשתלשלות העניינית המתוארת בסיפור - אך הוספת הדבר לסיפור נראתה לי מיותרת. אגב - אני לא מוכן להשתמש בהיות הסיפור מבוסס על תמונה כתירוץ. סיפור הוא סיפור הוא סיפור, בין אם הוא מבוסס על תמונה ובין אם לאו. אם הוא טוב הוא לא צריך ציור, ואם הוא לא טוב שום ציור לא יעזור לו. ממני, בניגוד לכמה כותבים שאני יכול לחשוב עליהם, לא תשמע "טוב, כתבתי אותו בחמש דקות אז הוא יצא לי קצת פויה." כל סיפור הוא השקעה. באשר לדמויות, אני רוצה לציין שיש הבדל גדול בין "דמויות שטוחות" לבין "דמויות שאינן מעוררות הזדהות". דמות שטוחה היא 1. נטולת עומק ו-2. נשארת ללא שינוי במהלך כל הסיפור (לפחות דמות אחת בסיפור שלי אכן עוברת שינוי מהותי - שים לב ליחסו של בונה השעונים לבנו). דמות שאינה מעוררת הזדהות, לעומת זאת, יכולה להיות עמוקה כים אך זדונית/טיפשה/מעצבנת/מורכבת מדי מכדי לעורר הזדהות אמיתית.
מעניין
סיפור שלך, אצלנו בפורום?? קודם כל סיפור מקסים. גורם לדאוג לבן השע ומצליח בהחלט לעורר רגשות. כמה הערות, קטנות בעיקר (ניר, מראש סליחה על שגיות הכתיב, אני יודעת איך אתה שונא אותן) א- השם של הסיפור , מחול החרבות, אין ספר כזה שיצא בתרגום לא מזמן? לא ממש הבנתי איך השם מתאים לסיפור, איפה, ומה הוא, בדיוק אותו מחול החרבות. דימוי למה הוא אמור להיות? ב-"כשבאו אנשי העיירה, חמושים בלפידים, לחזות בשעון הענק שבגג הכנסיה מכריז על שעת חצות הראשונה של האלף החדש, נדהמו לראות את כרונוסטוס השתקן, בנו של בונה השעונים, שרוע בין המחוגים. השעה היתה, ככל הנראה, חמש דקות לפני חצות" (1) המשפט מאוד ארוך, אומנם הוא מפוסק בצורה שניתן לקרוא אותו אפילו בקול, אבל עד שמגיעים לסופו של המשפט, שוכחים על מה בדיוק היה מדובר בהתחלה, אולי יש טעם לחלקו למספר משפטים קטנים יותר? (2) הם עומדים מול השעון, איך יכול להיות שהשעה הייתה "ככל הנראה" ? הם לא צריכים לנחש מה היא כנראה הייתה, או מה היא כנראה לא הייתה, הרי הם ממש עומדים מולו.(או שפשוט לא הבנתי את הניסוח) ג- על איזה אלף מדובר? אם מדובר על 999-1000 אז האם כבר היה שעון? ואם מדובר על 1900-2000 כפי שרומזת השפה, אז איזה אבא יקרא לבנו כרונוסטוס? למה לפידים ועודף אמונות טפלות? ד- "הזמזום גבר והפך לאנקה, חריקה, מועקה." - לא יותר מדי תוארים למשפט אחד? "מועקה" נידמה לי שזה אינו צליל. ה- "אך ללא הועיל. מחוג הדקות כבר הותיר קמט ארוך על גב השריון" , מובן שהמחוג מעך לו את השיריון, אבל מהניסוח לא מובן ישירות שהוא ניתקע בגלל זה. ו- "פוסע בנחת אל עבר השריון הבקוע ולוגם" מהמשפט הזה יוצא שהוא ניגש לשיריון ולגם ממנו אומנם שד, אבל האם לזה התכוונת? ז- "נעצמו עיניו של בונה השעונים לנצח הייסורים המצפה לו"- למה לנצח יסורים? הוא הולך לגהנום? על איזה פשע, הרי הוא ניסה להציל את בנו, לא? למי הם נפלו קורבן? לשטן מ"הכומר", מ"הכומר/שטן" לאלוהים"? ח- "הכומר" לא פוחד ששאר תושבי העיר יבחינו בקרניו? האם רק בונה השעונים הגוסס מבחין בהם? לא מובן עד הסוף. בגדול, סיפור ממש, ממש נחמד.
סיפור שלך, אצלנו בפורום
?? קודם כל סיפור מקסים. גורם לדאוג לבן השע ומצליח בהחלט לעורר רגשות. כמה הערות, קטנות בעיקר (ניר, מראש סליחה על שגיות הכתיב, אני יודעת איך אתה שונא אותן) א- השם של הסיפור , מחול החרבות, אין ספר כזה שיצא בתרגום לא מזמן? לא ממש הבנתי איך השם מתאים לסיפור, איפה, ומה הוא, בדיוק אותו מחול החרבות. דימוי למה הוא אמור להיות? ב-"כשבאו אנשי העיירה, חמושים בלפידים, לחזות בשעון הענק שבגג הכנסיה מכריז על שעת חצות הראשונה של האלף החדש, נדהמו לראות את כרונוסטוס השתקן, בנו של בונה השעונים, שרוע בין המחוגים. השעה היתה, ככל הנראה, חמש דקות לפני חצות" (1) המשפט מאוד ארוך, אומנם הוא מפוסק בצורה שניתן לקרוא אותו אפילו בקול, אבל עד שמגיעים לסופו של המשפט, שוכחים על מה בדיוק היה מדובר בהתחלה, אולי יש טעם לחלקו למספר משפטים קטנים יותר? (2) הם עומדים מול השעון, איך יכול להיות שהשעה הייתה "ככל הנראה" ? הם לא צריכים לנחש מה היא כנראה הייתה, או מה היא כנראה לא הייתה, הרי הם ממש עומדים מולו.(או שפשוט לא הבנתי את הניסוח) ג- על איזה אלף מדובר? אם מדובר על 999-1000 אז האם כבר היה שעון? ואם מדובר על 1900-2000 כפי שרומזת השפה, אז איזה אבא יקרא לבנו כרונוסטוס? למה לפידים ועודף אמונות טפלות? ד- "הזמזום גבר והפך לאנקה, חריקה, מועקה." - לא יותר מדי תוארים למשפט אחד? "מועקה" נידמה לי שזה אינו צליל. ה- "אך ללא הועיל. מחוג הדקות כבר הותיר קמט ארוך על גב השריון" , מובן שהמחוג מעך לו את השיריון, אבל מהניסוח לא מובן ישירות שהוא ניתקע בגלל זה. ו- "פוסע בנחת אל עבר השריון הבקוע ולוגם" מהמשפט הזה יוצא שהוא ניגש לשיריון ולגם ממנו אומנם שד, אבל האם לזה התכוונת? ז- "נעצמו עיניו של בונה השעונים לנצח הייסורים המצפה לו"- למה לנצח יסורים? הוא הולך לגהנום? על איזה פשע, הרי הוא ניסה להציל את בנו, לא? למי הם נפלו קורבן? לשטן מ"הכומר", מ"הכומר/שטן" לאלוהים"? ח- "הכומר" לא פוחד ששאר תושבי העיר יבחינו בקרניו? האם רק בונה השעונים הגוסס מבחין בהם? לא מובן עד הסוף. בגדול, סיפור ממש, ממש נחמד.Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.