מצד שני..
קיים הבדל מהותי בין הלהקות האחרות שציינת - קווין והסקורפיונס - ודומותיהן, לבין הפלויד. אני לא מדברת כאן על ההבדלים בסגנון המוסיקה ובאיכותה - שהם ברורים, לטעמי - אלא על הצד הויזואלי של להקות אלו. בעוד קווין, הסקורפיונס, ולהקות אחרות התבססו על הופעות חיות אקסטרווגנטיות, כאשר הנגנים עצמם הם חלק מה-show, אצל הפלויד זה היה ההפך: הנגנים נשארו בצל, די אנונימיים, כאשר מופע התאורה, האפקטים והגימיקים למיניהם (החזיר, בובות מתנפחות וכו'), הם שהיו מוקד ההופעה. ולמה זה חשוב? כי כאשר אמנים שהקריירה שלהם היתה מבוססת על המראה החיצוני שלהם, מתעקשים לנגן את אותם שירים שפרסמו אותם בגיל 20 גם כשהם בעשור השישי לחייהם, זה נראה לעיתים קרובות פתטי. לעומת זאת, אמנים ששמם הטוב נבנה על איכות מוסיקלית נטו, יכולים להמשיך להופיע, בהצלחה, גם בגיל 100. הפלויד הוכיחו את זה, לטעמי, בסיבובי ההופעות שלהם בסוף שנות השמונים ובשנות התשעים. בעוד מרבית הלהקות בנות-דורם נעלמו או צימצמו את היקף הופעותיהן באופן משמעותי, הפלויד (יחד עם הסטונס וה"מי") המשיכו להופיע בהצלחה, ובמקרה של הפלויד, אפילו יותר גדולה מבעבר. לקהל בסיבובי הופעות אלו לא היה אכפת בכלל איך הם נראים - רוב הקהל, כך טוענים, לא ידע בכלל מיהם חברי הלהקה, והם הסתובבו בקרב הקהל לפני ההופעה, ללא שמישהו זיהה אותם. לכן גם לקהל לא היה משנה שווטרס אינו מנגן עוד בהרכב, והעדרו לא השפיע כלל על מכירות הכרטיסים (דבר שעיצבן את ווטרס יותר מכל, לדבריו). בנוסף, יש לזכור שהם בעצם לא הפסיקו להופיע מעולם, רק שהם לא מופיעים בתור הפלויד. לווטרס יש קריירת סולו מצליחה למדי, וסיבובי ההופעות שלו בחמש השנים האחרונות הם הצלחה מסחרית. גילמור מופיע אף הוא, אף כי הוא הקטין את היקף הופעותיו במודע. הופעתו בפסטיבל מלטדאון בשנת 2001, במיוחד, היתה הצלחה אמנותית גדולה, לדעת הביקורת (וגם לדעתי). השאלה הרלבנטית, לטעמי, היא האם הם מעוניינים להקליט אלבומים נוספים בתור הפלויד? ההחלטה, בסופו של דבר, היא בידי גילמור. רייט הודיע פומבית שהוא מעוניין בכך, והוא מקליט יחד עם גילמור בשנים האחרונות בלאו הכי; מייסון יצטרף מן הסתם. גילמור רק צריך לרצות. ובינתיים, הוא לא רוצה.