חלק שני
בשנה השישית סיריוס מתחיל לצאת עם מריסה.
היא בלונדינית עם עיניים כחולות, ויש לה מחשוף שיכול לגרום גם למרביצן לסטות מהמסלול.
הם הזוג של השכבה, הבנות שולחות לעבר מריסה מבטי שנאה והבנים מביטים בסיריוס בספק הערצה ספק קנאה.
סיריוס מחבב אותה, באמת. היא מצחיקה, יפה, אפילו מסוגלת לנהל שיחה ברמה סבירה.
רוב הזמן היא מצליחה להשכיח את דעתו מג'יימס, ואם לפעמים הוא קם בבוקר ומקווה לראות את ג'יימס שוכב לצידו במקום את מריסה, זה לא כאילו שהוא הולך לספר את זה למישהו.
היא נפרדת ממנו בחודש מאי, באחד הביקורים בהוגסמיד.
הם התיישבו בפונדק שלושת המטאטאים וסיריוס הזמין להם נזיד בשר ושתי כוסות בירצפת שהגיעו כעבור כמה רגעים.
"אני לא חושבת שזה עובד בינינו," היא אמרה בשקט מעל כוס הבירצפת שלה.
"את נפרדת ממני?" סיריוס שאל בהפתעה חסרת רגש.
"סיריוס, אתה יודע שאני אוהבת אותך. אתה הגבר המושלם, כל אחת הייתה רוצה להיות איתך. אבל אני לא יכולה לגרום לך לאהוב אותי כשאתה כבר אוהב מישהו אחר."
"מישהו אחר?" הוא שאל, הלב שלו מתחיל לפעום במהירות בזמן שהוא מנסה לשמור על הבעת פנים ניטרלית.
היא הסתכלה עליו ברחמים עם עיניים דומעות. "אתה לא שקרן טוב כמו שאתה חושב. אל תדאג, אני לא אגלה לאף אחד. הייתי נשארת פה לסיים את הבירצפת, אבל אני חושבת שהבכתי את עצמי מספיק ליום אחד. ביי, סיריוס. תשמור על עצמך," היא קמה ממקומה, נתנה לו נשיקה מהירה על הלחי ויוצאה מהפונדק, משאירה אחריה ריח מתוק של פרחים.
"לעזאזל," סיריוס לחש ולגם מהבירצפת.
*
סיריוס צעד בשביל של בית מספר 24, אוחז מזוודה בידו האחת ובשביט 200 שלו בידו השניה - הוא זכה להרבה מבטים עקומים מהולכי רגל ברחוב, אבל אם למישהו יש בעיה הוא מוזמן ללכת למות באיזה פינה חשוכה, כי סיריוס כבר קיבל את המנה היומית שלו של אנשים טיפשים. הגינה המטופחת של הבית ירוקה להפליא למרות הקיץ הכבד, ואוויר הלילה מלטף את עורו בבריזה נעימה.
הוא דפק על הדלת, וכשהיא נפתחה כעבור כמה רגעים וג'יימס עמד בפתח הוא אמר, "הם העיפו אותי מהבית," כאילו מדובר בהערה על מזג האוויר או בברכה לערב טוב.
ג'יימס שקט לרגע, צל משונה עובר בעיניו ונעלם כמעט מיד. הוא הושיט את ידו אל המזוודה של סיריוס כאילו ענה 'ערב טוב' בחזרה, ובאותו רגע סיריוס רצה לנשק אותו, רצה להגיד תודה. במקום, הוא צעד אחרי ג'יימס לחדרו בקומה העליונה, וזאת הפעם הראשונה והאחרונה שהם מעלים את הנושא.
*
"תחשבו על הזיכרון הטוב ביותר שלכם," פרופסור אלקר אמר להם לפני שפיזר אותם בחלל הכיתה ונתן להם לעבוד על זימון הפטרונוסים שלהם.
סיריוס הרים את השרביט ועצם את עיניו. הוא נזכר באותם בקרים של הקיץ האחרון, עליו ועל ג'יימס שכובים על הדשא, כל כך קרובים עד שסיריוס יכול לשמוע את פעימות הלב של ג'יימס. הוא חשב על החיוך של ג'יימס, על הנשימות שלו כנגד עורפו באותם הבקרים, על נשיקות עדינות, על השיער המבולגן שלו שרק ימשיך להתבלגן בהמשך היום.
כשסיריוס אמר "אקספקטו פטרונום" הוא ידע שהכישוף עובד עוד לפני שהמילים יצאו מפיו, ושובל אור דק יצא מקצה שרביטו, נע בגלים מהפנטים בענן ערפל עד שדמות כלב גדולה פרצה דרכו. הכלב הקיף את הכיתה ולבסוף התיישב לרגליו של סיריוס, גורר קריאות התפעלות מהילדים בכיתה וגם כמה קריאות פחד מבנות אחדות. סיריוס גאה בעצמו, וכשהוא רואה את ג'יימס מחייך אליו חיוך רחב וצוחק, "רך כף, למה הפטרונוס שלך נראה כמו הגרים?" הוא לא יכול לעצור את החיוך הזהה שלו.
ג'יימס הוא הזיכרון הכי טוב של סיריוס, הוא מופיע בכל חיוך של סיריוס, בכל נשימה. לפעמים הוא מרגיש שהם כל כך קרובים עד שהוא לא יודע איפה ג'יימס נגמר והוא מתחיל. לפעמים סיריוס חולם שהוא מסתכל במראה ורואה את ג'יימס מביט בו בחזרה בהשתקפותו, והחלום הזה מפחיד אותו יותר מכל סיוט אחר.
*
סיריוס ישב ליד האגם בשעת צהריים, קרני השמש מחממות את פניו והרוח פורעת את שיערו. הוא הדליק את הסיגריה שבידו בהינף שרביט קל ושאף את העשן לריאותיו.
"אתה יכול לשבת, אתה יודע," הוא אמר בלי להזיז את מבטו מהאגם. "אני אולי מגיע ממשפחה עשירה, אבל עדיין לא הצלחתי לשכנע את מקגונגל לתת לי לקנות את האגם. זה יכול להיות מדהים, השקעה חכמה בשביל הילדים שלי."
"אתה אידיוט," רמוס ציין והתיישב לידו על הדשא. "ג'יימס מחפש אותך."
סיריוס ישב בדממה כמה רגעים, מעביר יד בשערו. "אני יושב ליד האגם באמצע היום. זה לא כאילו שאני מתחבא ממנו, הוא יכול למצוא אותי אם הוא רוצה."
"סיריוס," רמוס אמר והרים גבה לעברו, לא מתרשם.
"לך תזדיין, אני לא מתחבא," סיריוס ענה וניסה להסתיר את הכעס בקולו בלי הצלחה.
"אתה מתנהג כמו ילד קטן, ואתה מתחבא."
"יודע מה? בסדר, בוא נזרום לרגע עם התסריט שלך. אני מתחבא. למה שאני אתחבא, בשם מרלין?" סיריוס שאל, מביט לראשונה לעברו של חברו.
"אני יודע עליך ועל ג'יימס, אתה יודע," רמוס אמר בשקט, וסיריוס הרגיש את ליבו מאיץ. "ולפני שאתה מנסה להכחיש, זה לא מפריע לי."
"על מה אתה מדבר?" הוא שאל וניסה להישמע רגוע.
"באמת? סיריוס, חשבתי שאתה שקרן טוב יותר," רמוס צחק בקלילות. "ג'יימס מספר לנו שלילי הסכימה לצאת איתו סוף סוף ופתאום אתה מתחבא ממנו? שלא לדבר על כל המבטים שאתם מחליפים כשאתם בטוחים שאף אחד לא מסתכל, וכל הפעמים שאתה מסתכל עליו כשאתה בטוח שהוא לא מסתכל."
"זה לא מפריע לך?" סיריוס לא ניסה להכחיש יותר וזרק את בדל הסיגריה שבידו אל האגם.
"אתם החברים הכי טובים שלי, זה לא משנה כלום. כשאתם גיליתם את... הבעיה החודשית שלי," הוא אמר בשקט, "לא עזבתם אותי. לעזאזל, החלטתם להצטרף אלי! שלושה מטורפים..."
סיריוס נרגע לבסוף וצחק בשקט, "היינו זקוקים לקצת אקשן, אל תתרגש יותר מדי."
"בכל מקרה, זאת לא הנקודה. אתם לא עזבתם אותי כשאף אחד לא קיבל אנשים כמוני, אני לא עומד לעזוב אותך רק בגלל שאתה אוהב מישהו בצורה שהחברה לא מקבלת. לעזאזל עם החברה."
"לעזאזל עם החברה," סיריוס חזר אחריו. "לעזאזל עם ג'יימס."
"אני חושב שכדאי שתפסיק להתחבא," רמוס אמר וקם על רגליו.
"אולי," סיריוס אמר. "רמוס," הוא קרא לעבר חברו שהסתובב לעברו. "תודה."
"אין על מה," רמוס השיב בחיוך והתקדם לעבר הטירה.
*
זה מפסיק, אחר כך. אחרי שלילי סוף סוף נכנעת לחיזורים של ג'יימס. אין יותר התגנבויות לחדר הנחיצות באמצע הלילה, נשיקות חטופות ולחישות חלושות.
הם לא מזכירים את זה יותר, אבל בעצם, מעולם לא הזכירו בכל מקרה - לא דיברו ביניהם על מה שהם עושים, לא הדביקו תויות.
סיריוס יתגבר בסוף, הוא יודע. הוא יתגבר ויתבגר וימצא מישהו אחר שיעשה אותו מאושר.
בנתיים, הוא מסתכל על ג'יימס שיושב בצידו השני של השולחן באולם הגדול, מחייך לעברו חיוך רחב, עיניו מנצנצות מאושר.
בנתיים, זה מספיק.
