פיק! 59 ;}~

[Goggle Girl]

פיק! ../images/Emo58.gif 59 ;}~

כן כן, יום הזיכרון אנד אול, אבל יש יום זיכרון ויש יום זיכרון וזה לא בדיוק פיק שמח כל כך שיום זיכרון לא יאשר. שם: Mirror, Mirror\מראה, מראה דירוג: R!!!! כן כן, שמעתם נכון, R!!!! על התעללות נפשית ומראות קשים ו...דם!!!! הררי, הררים של דם!!!!!!!!!!! וזהו. דמויות: איצ'יגו, הולואיצ'י, וביקור קל של רוקיה בסוף ם: תקציר: מראות שבורות, דיונים עם האני הפנימי. עוד חודש מרגליו של קובו טיטה יגרמו לזה להיות במנגה! >< אתם עוד תיראו!!!

 

[Goggle Girl]

אנגלית - חלק 1

He stared at it. Longly, intently, and with just a touch of fear. He didn't like staring at it; he didn't like thinking about it; he didn't like… it. It. The white facial mask with the blood red stripes, accented teeth and holes for eyes… that, of course, was when the thing wasn't blinding his eyes to reality. His mask… his hollow mask. Yes, he knew what it was. Kind of hard not to when that side of his soul took over and the only way to make it go away was rip off the half of his face his partially formed hollow mask covered. It materialized again. He got into a fight, into trouble, lost it, and it materialized. Good thing, too, otherwise… Wait, good? Had he just thought that was good? He shook his head violently as he picked up the mask, trailing a finger across blood red stripes – three on the top left, two on his left cheek. He suppressed the feelings to fingertips running down his own face before studying the crack that resulted from the blow he received. Nothing serious, if you judged by that… but then again… His grip over the white object tightened. It saved him before from worse hits. Who knew exactly what the thing was made of… His soul, a part of him suddenly commented as though absently yet superiorly. It was a part of his soul… and he desperately tried to deny both that fact… and the feeling he got whenever he stared at it. It was less and less like looking at a mask… and much… much more like staring into a mirror. But that wasn't him, he shouted inwardly. There was no way that was him! But… if that wasn't him… yet it was a mirror… could the mirror… the image reflected back at him… be… Broken? – The eyes he momentarily closed snapped open at the sound of glass breaking. Cracking… shards falling to the floor and breaking even more. It was all around him, wherever he looked. Mirrors. Cracked, shattered, broken mirrors. No matter where he turned to, no matter what direction he faced. Each step he took brought the sound of more shards breaking to his ears as he stepped at the small glass pieces which were scattered everywhere. His brows furrowed beyond their almost-natural state as he looked down. His eyes darted from mirror to mirror to broken mirror, the feeling of panic rapidly taking more and more of his heart. That was him reflecting back, alright… In white. "This sure is rare…" His own voice echoed at him, bouncing off of some mirrors, further breaking others. He looked at the direction the voice came from – hardly his own mouth, yet no one else's. True enough, there he was, a dim, faded image in the only mirror that – despite being thoroughly cracked – was still standing. His reflection, however, seemed not to be completely his own as many shards reflected white without consideration to his actual colors. White, and a bit of black, and two single points of yellow, one of which was staring mockingly at him from its own mirror piece. "… you coming here on your own like this. What's the matter? Got bored out there?" Teasing, almost childish laughter filled the space, radiating as though from every single reflective piece showing black lips and black and yellow eyes. His silence, however, seemed to hardly even come from where he was standing. "Who are you?" He finally asked, and the silence that fell almost immediately put him on edge. "Who am I?" His own voice asked incredulously. "You want to tell me you came all the way over here just to ask me that?" He half stared at him. He was serious; they both were. "What a boring guy." His other self concluded for himself and he felt all yellow eyes leave him as the other averted his gaze, having apparently lost interest. "So… what if I did?" He asked, managing to keep his voice under control with an effort. Black eyes once again turned to him with a penetrating look that made him gulp. "Don't you think… you're better off asking what I am?" "Don't know, does it really matter?" He surprised even himself at the quick response and was rewarded with a remotely innocently amused laughter – as much as such a thing could come from the hollow side of his soul. When he finished being amused, the white one turned to look at the other with narrowed eyes and a crooked smirk. "Beats me. I don't have a name after all… so I guess it's really up to you." The statement echoed in the empty space, broken only when it made another mirror shatter and fall to the floor. The hollow smiled as his Shinigami counterpart chose the exact moment of farther shattering to voice his next question; if reflected in every mirror that showed his black lips. "Then… are you me?" The sure yet insecure tone he let out exactly as the shards scattered made the other chuckle. "Maybe. Or maybe it's the other way around?" He shrugged carelessly, only to be answered with an exact same shrug as his Shinigami counterpart repeated his demi-taunting question. "Does it really matter?" They locked eyes for a moment with almost matching cocky smiles, but as the next mirror piece hit the floor it was the orange haired one that looked away first, making the hollow smile even more as he answered "Maybe. Depends. How badly do you want to know?" He could only continue looking away and bite his lip. The hollow licked his own. "You're scared, aren't you?" He asked coldly, making the Shinigami stare at him with wide eyes. "So, so scared…" He giggled. It was the most disturbing giggle he had ever heard, and seemed to only intensify as in one single moment the mirror he was reflected at as though came together. No more cracks, no more shattered reflections… No more black. Just one full body reflection of him in white. "Don't be mad, though…" It he wasn't so busy staring, he might've noticed it – "… mad?" The mirrors that broke, all of them, silently, and the millions of millions of glittering shards simply floating, frozen in the air. "Yeah. Because it's not my fault." He finished in a tone much like that of a child's having just committed a naughty deed for which he felt no regret. "Then…" The Shinigami began, trying to see beyond the cloud of broken glass pieces that made it hard enough to see even without them reflecting the light back at him – a light from where, he knew not. "… then whose fault is it?!" He screamed, fists clenched and his anger flaring at the other's satisfaction from his panic. "Whose fault is it that you're inside my soul?!"​

 

[Goggle Girl]

אנגלית - חלק 2

The question echoed and was accompanied by another breaking sound his anger caused. Their reflections became harder and harder to tell apart. "Whose, really…" The hollow asked absently and looked up, hands in his pockets. The Shinigami's eyes widened – so were his. "Like I said, it's not my fault… or is it?" He tilted his head to the side and suppressed a smirk as the mirror around him began disintegrating into a sort of glittering fairy dust. "And I'm asking whose is it!" He screamed back, enraged at the other's confidence and cockiness… which was exactly the other's intention. "Now now, don't be losing your temper, we're having a civilized conversation over here… or at least trying to, anyway." His cynical tone and smile were what threw him over the edge… and back into a remote sort of composure as he too went to counter with words. "Yarre, yarre… what would people say if they knew I was having such in-depth discussions with my self?" "Let them be, they're just jealous because they're lonely." "Maybe I'd like to be lonely too." He said quietly and looked intently at the mirror in front of him. The smile sent his way – sweet, innocent and endearing – made him feel like a hole had been ripped through his chest. "That…can be arranged." The hollow said as the innocence vanished and a predatory glint came to his eyes. And all of a sudden he could see it – not in the mirrors, mind you – or what was left of them – but before his very eyes, even when he closed them tightly. The scenes… the horrors… Loved ones, close ones… Strangers he saw no more than once even… He didn't like what he was seeing. "Stop it…" He pleaded silently, his fingers twitching as though for his sword yet his arms refused to move. He could feel it, too… a sort of sticky moisture in the air… of sweat and tears and blood… Oh God, the blood… "Stop it…" He hissed through clenched teeth, his fingers now digging into his palms. Black eyes trailed to his hands expactingly, and a rather victorious tone came to a smile-decorated black lips as the first drop of blood fell, and in seconds – as though attracted to it – the shards that came off of his own mirror – began gathering around the other… And the smell… Dear God, the smell! "S – stop it!" He hardly managed to hold back as the gagging effect was almost too much. It wasn't even the sensational stimulation – it was the sight of his sword painted in red in the middle of it all. All alone, in the middle of corpses of the people who knew his name and called him by it. "You hate it, don't you?" His voice came at him as though from miles away and managed to bring him back to his reality – a reality at which he tried glaring past the shock and nausea. "You hate what you saw there, don't you? All those people you care for, brought down to that… do you know who did it?" He refused to answer. "Do you?" He didn't want to answer. "I'll tell you, then." He didn't want to know… but his opinion was given no meaning – as the lower part of his body was covered by mirror shards. He paid that no attention – he hadn't even felt it – as he saw quite clearly who stood there, next to his blood covered sword, there, covered in blood himself from head to toe. There he was… Himself?! No… not him… anyone but him… But… It was him… Just… Different… Like the reflection in a slightly side-turned mirror… Or was the mirror just… Broken? His eyes snapped open at the sound of a sharp footstep coming down on already broken glass. He turned his foot, as though to squeeze it more. The other's eyes, however, refused to leave his own as they were set in quite a determined, deep, burning glare, which was answered with a giggle. "You hate it…" He casually waved his hand – as he took a step forward. "You hate that…" another wave – another step. "You hate –him-" he offered sarcastically – while pointing at the other. "And you hate – " He came to a stop about halfway between their original positions and pointed – at himself. "Me." The glare still fixated on him proved as an answer and all he could do about it – which wasn't much for him but almost too much for the other – was laugh. A laughter which echoed all through the empty space. He laughed, and he laughed, and he laughed. And the more he laughed, the more the other glared and clenched his teeth and hissed, and the more the other glared and panicked, the more he laughed, and the more the visions came and went, and the deeper the hate in the other's chest grew. And the more it all happened – Less mirror shards were floating around, and more – formed around him. One crack, though, seemed to have been there from the start. One round, broken-almost… Missing? Or just… gone? And the other took another step and suddenly he realized that he couldn't – couldn't more neither his arms nor his legs and then he felt it – the pain that was the missing piece of his chest. "It hurts, doesn't it? Hating me so much…" He began gently, almost cooingly. "But you can't very much help it, can you? Can't help but hate me… can't help but hate yourself! Pathetic… really… are you even sure that's what you should be hating?" They locked eyes, curious, confused, lost brown and all-knowing, calm, hungry black and yellow ones. "Like I said, I know what I am… but can you say the same? About either of us?" He snorted. "That's why you really came here today, isn't it? To find out about that?" "Shut up!" His lips uttered, yet his voice only echoed inside the mirror that now encapsulated him, deepening the cracks around his chest. "Hate me… is all you really know, isn't it? Are you jealous, maybe?" "Like hell!" He craved spitting back, yet found he couldn't even move his lips anymore. "In that case, let me help you!" And he felt himself go numb, frozen. "You want to know, right? What's inside of you…" Step. "What was once there and now is gone…" Step. "And what's left in there now." Double step before he came to a stop. "But then again… you seem pretty… empty… to me…" He laughed as he looked right through the hole in the other's chest. "But we keep on living, we keep on existing. We continue, in some way, remains 'us'… or should I say – 'you'. Heh, heh… so… why don't we find out?" He asked, now face to face with the other who could only stare back. "What's left…" He reached a hand… "Where once was your heart, hm?"​

 

[Goggle Girl]

אנגלית - סיום

And the instant his fingers reached the hole, the mirror shattered into billions of pieces and came down on the floor in a deafining noise of clatter. "Che." The hollow allowed himself as he knelt down, looking at the heap of silvery shards. "In the end…" He reached a hand, taking a handful of pieces. "… he didn't have that much in him after all." And with that he tightened his fist, smiling madly as the pieces broke and dug into his white skin. He spread his fingers and watched it all get blown with one swift 'fuu' and went to lick his wounds, savoring the taste of his own blood and the other's emptiness which – at the very least – rivaled his own. – A shattering sound greeted Rukia as she walked into the other's room. Her eyes widened as she noticed the one she had made into a Shinigami stand next to the small table, his right fist punched into his left palm – and the white remains of what seemed to have been a mask crushed between his bleeding fingers. "Ichigo!" She proclaimed and went to him, but he only threw the now broken pieces on the table and turned to leave. The minute he walked out the door she jumped at another cracking sound, and turning around came to face a broken mirror whose broken pieces reflected the leaving figure – in all the wrong colors. Disturbed beyond words she bent over and picked up a white piece with crimson stripes and a few drops of equally red liquid – and had to wonder why even his blood suddenly felt so very cold and dead.​

 

[Violettecat]

סנסיי ../images/Emo99.gif../images/Emo140.gif

מדהים!!!!!!!! חזק ,מרשים, פוגע, לעניין וגורם לכל אוהד אנגסט לחייך בהנאה. בספרים וסרטים רבים השתמשו במוטיב המראה כדי להראות קונפליקט פנימי, ואת עשית זאת מעולה. מוהאהאהאהאההאאהאההא זה היה פיק אדיר. אישית, לדעתי באנגלית הפיק יותר טוב.

 

[Goggle Girl]

*שמה לב סוף סוף לחתימה* ם,ם;

שמעי, מה אני אעשה, אני מודה - אני לא משקיעה בעברית. כמו שכפית אמרה - העברית זה בשביל להבין, האנגלית זה בשביל להנות. גם בשבילי - האנגלית זה בשביל לכתוב, העברית זה בשביל שאנשים בפורום יבינו. אני לא כותבת בעברית - אני מתרגמת לעברית. ושמחה כתמיד שנהנית :}~

 

[כפית במצב כפית]

../images/Emo204.gifהחתימה XDDD

*מוסיפה לשלי*

 

[Goggle Girl]

לא גם את XD

ואגב, אלא אם כן את בדרך פלא מגיבה מעזריאלי... מסנג'ר! ><

 

[Goggle Girl]

עברית - חלק 1

הוא בהה בזה. ארוכות, בעניין, ועם מגע של פחד. הוא לא אהב לבהות בזה; הוא לא אהב לחשוב על זה; הוא לא אהב... את זה. זה. מסיכת הפנים הלבנה עם פסי הארגמן, השיניים המובלטות והחורים בתור עיניים... אלה, כמובן, היו כשהדבר לא ניסה להחביא מעיניו את המציאות. המסיכה שלו... מסיכת ההולואו שלו. כן, הוא ידע מה הדבר הזה היה. קשה לא לדעת כאשר הצד הזה בנשמתו יצא החוצה והדרך היחידה לגרום לו ללכת הייתה לקרוע את חצי פניו שהיו מכוסים על ידי מסיכת ההולואו המושלמת חלקית שלו. היא הופיעה שוב. הוא נכנס לקרב, הסתבך בצרות, איבד את עצמו, והיא הופיע. טוב שכך, גם, אחרת... רגע, טוב? הוא חשב לרגע שזה טוב? הוא נענע את ראשו בחוזקה בעודו מרים את המסיכה, מחליק אצבע במורד הכתמים שהזכירו לו צבע דם – שלושה על המצח, שניים על לחי שמאל. הוא הדחיק את ההרגשה של קצות אצבעות ממששות במורד פניו שלו לפני שבחן את הסדק שנוצר מהמכה שספג. שום דבר רציני, אם שפטת לפי זה, אבל... אחיזתו בחפץ הלבן התהדקה. זה הציל אותו בעבר ממכות קשות יותר. מי ידע בדיוק ממה הדבר היה מורכב... נשמתו שלו, חלק ממנו פתאום העיר כמו בהיסח הדעת אך בטון מתנשא. זה היה חלק מנשמתו שלו... והוא נואשות ניסה להכיח גם את העובדה הזו... וגם את ההרגשה שקיבל כל פעם שהביט בזה. פחות ופחות כמו להסתכל במסיכה... והרבה... הרבה יותר כמו להביט במראה. אבל זה לא היה הוא, הוא צעק ללא קול. זה לא היה הוא! אבל... אם זה לא היה הוא... אך עדיין הייתה זו מראה... הייתכן שהמראה... הבבואה שהשתקפה חזרה אליו... הייתה... שבורה? – העיניים שעצם לרגע נפקחו מיידית לנוכח הצליל של זכוכית נשברת. נסדקת... רסיסים נופלים לריצפה ונשברים עוד יותר. זה היה מסביבו, לאן שלא הביט. מראות. סדוקות, מנופצות, מראות שבורות. לא משנה לאן פנה, לא משנה לאן כיוון הסתכל. כל צעד הביא לאוזניו רעש שברים נוספים נשברים כאשר דרך על חתיכות הזכוכית הקטנות שהיו מפוזרות בכל מקום. גבותיו התקבצו מעבר למצב הכמעט-טיבעי שלהן כאשר השפיל מבטו. עיניו נעו ממראה למראה למראה שבורה בעוד הרגשת פאניקה אחזה יותר ויותר מליבו. זה היה הוא שהשתקף חזרה, ללא ספק... הוא בלבן. "זה בהחלט מאורע נדיר..." קולו שלו הדהד לעברו, מוחזר מכמה מראות, ושובר לחלוטין אחרות. הוא הביט בכיוון ממנו הגיע הקול – לא שפתיו שלו, בזה לא היה לא ספק – אך גם לא שפתיו של אף אחד אחר מלבדו. אכן, שם הוא היה, תמונה דהויה ומטושטשת במראה היחידה ש – למרות היותה סדוקה כולה – עדיין נותרה עומדת. בבואתו אבל כמו לא הייתה לגמרי שלו כיוון ששברי מראה רבים הציגו לבן ללא התחשבות בצבעיו האמיתיים. לבן, וקצת שחור, ושתי נקודות בודדות צהובות, שאחת מהן בהתה בו בלעג מחתיכת מראה שכמו והוקדשה לה. "... שאתה בא לכאן מרצונך החופשי ככה. מה קרה? משעמם שמה בחוץ?" צחוק מקניט, כמעט ילדותי מילא את החלל, בוקע כמו מכל חתיכה חלקה וחדה שהציגה שפתיים שחורות ועיניים שחורות וצהובות. שתיקתו שלו אבל כמו ולא נבעה אפילו מהנקודה בה עמד. "מי אתה?" הוא שאל לבסוף, והדממה שנפלה בפתאומיות גרמה לו לאי נוחות מעיקה. "מי אני?" קולו שלו שאל בפליאה. "אתה רוצה להגיד לי שבאת עד לכאן בשביל לשאול אותי את השאלה הזאת?" הוא בהה בו. הוא היה רציני; שניהם היו. "איזה בחור משעמם." האני האחר שלו סיכם לעצמו והוא הרגיש עיניים צהובות מפנות מבטן ממנו לאור חוסר העניין הפתאומי בו. "אז... מה אם כן?" הוא שאל, מצליח לשמור על קול שווה במאמץ לא מבוטל. עיניים שחורות פנו אליו שוב במבט חודרני שגרם לו לבלוע גוש שנוצר בגרונו. "אתה לא חושב... שעדיף לך לשאול מה אני?" "לא יודע, זה באמת משנה?" הוא הפתיע אפילו את עצמו בתגובה המהירה וכפרס קיבל את הדבר הכי קרוב לצחוק משועשע בתמימות שהצד ההולואי בנשמתו יכל לספק. כאשר סיים להיות משועשע, הביט הלבן במשנהו בעיניים מכווצות וחיוך עקום. "אל תשאל אותי. אין לי שם אחרי הכל... אז אני מניח שזה תלוי בך." ההכרזה הדהדה בחלל הריק, מופסקת רק כאשר היא גרמה לעוד מראה להתנפץ וליפול לריצפה. ההולואו חייך כאשר מקבילו השיניגאמי בחר ברגע המדוייק של שבירה נוספת לומר את שאלתו הבאה; ההבאה השתקפה בכל מראה שהראתה את שפתיו השחורות. "אז... אתה אני?" הטון הבטוח ואם זאת הססני שדיבר בו בדיוק כאשר הרסיסים התפזרו גרם לשני לצחקק. "אולי. או שאולי זה ההפך?" הוא משך בכתפיו בחוסר עניין מופגן אך זכה בתגובה זהה כאשר השיניגאמי חזר על שאלתו המתריסה קלות "זה באמת משנה?" הם נעלו מבטים לרגע עם חיוכים מטרידים מתאימים, אך כאשר המראה הבאה נשברה היה זה הנער עם הצבע הכתום בשערו שהביט הצידה קודם. ההולואו חייך עוד יותר כאשר ענה. "אולי. תלוי. עד כמה אתה רוצה לדעת?" הוא יכל רק להמשיך להביט הצידה בעודו נושך את שפתו התחתונה. ההולואו ליקק את אלה שלו. "אתה מפחד, לא?" הוא שאל בקרירות, והשיניגאמי בהה בו בעיניים פעורות. "כל כך, כל כך מפחד..." הוא צחקק. זה היה הצחקוק הכי מטריד שהוא שמע מימיו, ורק כאילו הועצם כאשר ברגע אחד המראה בה השתקך התאחתה יחד. אין עוד סדקים, אין עוד בבואות מנופצות... אין יותר שחור. רק השתקפות שלמה שלו בלבן. "אל תכעס אבל..." אם הוא לא היה עסוק כל כך בלבהות, אולי הוא היה שם לב לזה – "... לכעוס?" המראות שנשברו, כולן, ומליוני המליונים של השברים המנצנצים שפשוט ריחפו, קפואים באוויר. "כן. כי זו לא אשמתי." הוא סיים בנימה כמו זו של ילד אשר ביצע מעזה זדון אך לא חש אף טיפת חרטה. "אז..." השיניגאמי התחיל, מנסה לראות מעבר לענן שברי הזכוכית שהקשה גם כך על הראייה מבלי שהחזיר גם את קרני האור אליו – אור שאת מקורו לא ידע. "... אז אשמת מי זה?!" הוא צרח, אגרופיו קמוצים והכעס שלו בוער על שביעות הרצון של האחר מהרגשת הפאניקה שלו. "אשמת מי זה שאתה בתוך הנשמה שלי?!" השאלה הדהדה והייתה מלווה בעוד צליל שבירה שהכעס שלו יצר. נהיה קשה יותר ויותר להבחין בין הבבואות של שניהם. "של מי, באמת..." ההולואו שאל בהיסח הדעת והביט למעלה, ידיו בכיסים. עיניו של השיניגאמי התרחבו – כך היו גם ידיו שלו. "כמו שאמרתי, זו לא אשמתי... או שכן?" הוא הטה את ראשו הצידה והדחיק חיוך מרושע כאשר המראה שסביבו החלה להתאדות למעין אבק פיות זרחני. "ואני שואל אשמת מי זה!" הוא צרח חזרה, נדחף כמעט עד לטירוף לנוכח הביטחון המופרז והשחצנות של האחר... מה שהיה, כמובן, מטרתו של השני כל הזמן. "די די, אל תתעצבן, אנחנו מנהלים פה דיון תרבותי... או מנסים, לפחות." הטון הציני שלו והחיוך היו מה שזרקו את השני מבעד לקצה... וחזרה לצורה מסויימת של שליטה עצמית כאשר גם הוא חזר להשתמש במילים. "יארה, יארה... מה אנשים יגידו אם הם ידעו שאני מנהל דיונים עמוקים כל כך עם עצמי?" "תעזוב אותם, הם סתם מקנאים כי הם בודדים." "אולי גם אני רוצה להיות בודד." הוא אמר חרירית והביט במראה שמולו. החיוך שנשלח אליו חזרה – מתוק, תמים וצח – גרם לו להרגיש כאילו חור נפער בחזהו. "אפשר לסדר את זה." ההולואו אמר בעוד התמימות נמוגה וניצוץ כמו של צייד שמצא את טרפו האיר בעיניו. ופתאום הוא יכל לראות את זה – לא במראות – או מה שנשאר מהן – אלא מול עיניו, אפילו כאשר עצם אותן בחוזקה. המראות... הזוועות... אנשים אהובים, קרובים... זרים שלא ראה יותר מפעם אחת אפילו... הוא לא אהב מה שראה. "תפסיק..." הוא התחנן חלושות, אצבעותיו כמו רוצות לאחוז בחרבו אך ידיו מסרבות לנוע. הוא גם הרגיש את זה... סוג של לחות דביקה באוויר... של זיעה, ודמעות, ודם... אוי אלוהים, הדם...

 

[Goggle Girl]

עברית - חלק 2

"תפסיק..." הוא סינן מבעד לשיניים שחוקות, אצבעותיו חופרות אל תוך כפות ידיו. עיניים שחורות טיילו אל ידיו בציפיה והחיוך ששיחק על שפתיים שחורות קיבל גוון של ניצחון כאשר טיפת הדם הראשונה נפלה, וכעבור שניות הרסיסים שהתפוררו מהמראה שלו החלו מתלכדים סביב האחר – כמו נמשכים לאותה טיפה בגוון ארגמן... והריח... אלוהים, הריח! "ת – תפסיק את זה!" הוא בקושי הצליח לעצור את עצמו כשהרגיש את גרונו מתהדק וטעם מר מילא את פיו. לא הייתה זו החוויה החושית – היה זה המראה של חרבו שלו מגואלת בדם במרכז הכל. לבד, באמצע גופות האנשים שידעו את שמו וקראו לו בו. "אתה שונא את זה, לא?" קולו שלו בא לעברו כמו ממרחקים והכריח אותו לחזור למציאות שלו – מציאות שלה ניסה לשלוח מבט מלא שינאה מבעד להלם והבחילה. "אתה שונא את מה שראית שם, לא? כל האנשים שאתה אוהב, במצב כזה... אתה יודע מי עשה את זה?" הוא סרב לענות. "אתה יודע?" הוא לא רצה לענות. "אז אני אגיד לך." הוא לא רצה לדעת... אבל לדעתו לא ניתנה כל חשיבות – בעוד פלג גופו התחתון היה כבר עטוף בקריסטל שקוף. הוא לא שם לזה את ליבו – הוא אפילו לא הרגיש את זה – בעודו רואה בבירור מי עמד שם, ליד חרבו המכוסה בדם, שם, מכוסה בדם מכף רגל ועד ראש בעצמו... שם הוא היה... הוא?! לא... לא הוא... כל אחד חוץ ממנו... אבל... זה היה הוא... פשוט... אחר... כמו ההשתקפות במראה עקומה... או שהמראה הייתה פשוט... שבורה? עיניו נפקחו בפתאומיות למשמע צליל כף רגל שירדה בחוזקה על זכוכית שבורה. הוא סובב את כף רגלו, כמו למעוך את השברים עוד. עיני האחר, אבל, סרבו לעזוב את שלו בעודן מקובעות במבט נחוש, עמוק ובוער, מבט אשר קיבל צחקוק כתשובה. "אתה שונא את זה..." הוא החווה בידו – ולקח צעד קדימה. "אתה שונא את זה..." הפנה בידו לצד השני – עוד צעד. "אתה שונא –אותו-" הוא הציע בציניות – והצביע על האחר. "ואתה שונא – " הוא נעצר במחצית הדרך בין מיקומיים המקוריים והצביע – על עצמו. "אותי." המבט אכול השנאה עדיין היה כמו מקובע לעברו בתשובה וכל מה שהוא יכל לעשות בקשר לכך – מעשה שעבורו היה כלום אך היה כמעט בלתי נסבל בעבור האחר – היה לצחוק. צחוק שהדהד בחרבי החלל הריק. הוא צחק, והוא צחק, והוא צחק. וככל שהוא צחק יותר, כך השני נעץ בו מבט קר יותר וחכך את שיניו, וככל שהשני הביט בו יותר והפאניקה בו גברה כך יותר הוא צחוק, ויותר המחזות שבו ועלו מול עיניו, ועמוקה יותר השנאה גדלה בחזה האחר. וכך יותר הכל קרה – פחות שברי מראות ריחפו באוויר, ויותר – התאגדו סביבו. סדק אחד, אבל, כמו היה שם מההתחלה. אחד עגול, שבור-כמעט... חסר? או פשוט... איננו? והאחר לקח עוד צעד ופתאום הוא הבין שהוא לא יכל – לא להזיז את ידיו ולא את רגליו ואז הוא הרגיש זאת – הכאב מהחלק החסר של חזהו. "כואב, הלוא כן? לשנוא אותי כל כך..." הוא התחיל בעדינות, בליטוף כמעט. "אבל אתה לא יכול לעצור את עצמך, הא? לא יכול שלא לשנוא אותי... לא יכול שלא לשנוא אותך! עלוב... באמת... אתה בטוח בכלל שזה מה שאתה אמור לשנוא?" הם נעלו מבטים, עיניים חומות מבולבלות, סקרניות ואבודות יחד עם שחורות-צהובות רגועות, יודעות-כל ורעבות. "כמו שאמרתי, אני יודע מה אני... אבל האם אתה יכול לומר אותו הדבר? בקשר למישהו מאיתנו?" הוא נחר בבוז. "זה למה באת הנה היום, לא? לגלות את זה?" "תשתוק!" שתפיו הביעו, אך קולו הדהד רק בתוך המראה שכעת כלאה אותו, וגרם לסדק בחזהו להתעמק. "לשנוא אותי... זה כל מה שאתה יודע, לא? מקנא, אולי?" "רק זה!" הוא כמה לנחור חזרה, אך מצא שאף לא יכל להניע את שפתיו יותר. "במקרה הזה, הרשה לי לעזור לך!" והוא הרגיש את עצמו מתנוון, קופא. "אתה רוצה לדעת, נכון? מה נמצא בתוכך..." צעד. "מה היה שם ואיננו..." צעד. "ומה נשאר שם עכשיו." צעד כפול לפני שנעצר. "אבל כשאני מסתכל עליך שוב... אתה ניראה די... ריק... בשבילי..." הוא צחק כשהביט ישר דרך החור בחזה האחר. "אבל אנחנו ממשיכים לחיות, ממשיכים להתקיים. אנחנו ממשיכים, בצורה כלשהי, להישאר "אנחנו"... או שמא עלי לומר – "אתה". הא, הא... אז... למה שלא נגלה?" הוא שאלה, כעת פנים מול פנים עם האחר שיכל רק לבהות חזרה. "מה נשאר..." הוא שלח את ידו... "איפה שפעם היה הלב שלך, הם?" וברגע שאצבעותיו הגיעו לחור, המראה התנפצה לבליוני רסיסים ונפלה על הריצפה ברעש מחריש אוזניים. "צ'ה." ההולואו הרשה לעצמו כשהתכופף, מביט בערימת השברים הכסופים. "בסופו של דבר..." הוא שלח יד וחפן ערימת שברים. "... לא היה בו עד כדי כך אחרי הכל." ועם זאת הוא הידק את אגרופו, מחייך בטירוף מסויים כאשר החתיכות נשברו עוד וחפרו בעורו הלבן. הוא פרס את אצבעותיו וצפה בהכל עף עם "פו" אחד ופנה ללקק את פצעיו, מתענג על טעם דמו שלו וריקנות האחר אשר – לכל הפחות – גבלה בזו שלו. – קול ניפוץ ברך את רוקיה כאשר נכנסה לחדר האחר. עיניה התרחבו כאשר הבחינה בזה שהפכה לשיניגאמי עומד ליד השולחן הקטן, אגרוף ימינו מוטח בכף ידו השמאלית – והשיירים הלבנים של מה שפעם היה מסיכה מרוסקים בין אצבעותיו המדממות. "איצ'יגו!" היא זעקה ומיהרה אליו, אבל הוא רק זרק את החתיכות השבורות על השולחן ומיהר לעזוב. ברגע שעזב את החדר היא קפצה למשמע עוד קול שבירה ופנתה למצוא מראה מנופצת ששבריה שיקפו את הדמות העוזבת – בכל הצבעים הלא נכונים. מוטרדת מבעד למה שמילים יכולות לתאר היא התכופפה והרימה חתיכה לבנה עם פסי ארגמן ומספר טיפות בגוון אדום לא פחות – והייתה חייבת לתהות מדוע אפילו דמו פתאום הרגיש קר ומת.

 

[כפית במצב כפית]

../images/Emo204.gif |חסרת מילים|

פעם ראשונה שהיתה לי כזאת הרגשה בבטן מפיק... הלב שלי פשוט דפק חזק.... יום אחד עוד תהרגי אותי! כמובן שהאנגלית הרבה יותר טוב, אין מה להשוות... העברית זה רק להבין יותר טוב את האנגלית P: הפיק מדהים. התאורים מדהימים, האווירה משגעת, והטירוף חוגג עוד פיק כלבבי 3> ועכשיו ברצינות- את מצליחה להעביר את כל התחושות בפיק כ"כ טוב, כל הדו שיח הגאוני הזה.... פשוט אין לי מילים. כמובן שאני לא אובייקטיבית כי זה הולואיצ'י, ואין דבר כזה פיק הולואיצ'י "לא טוב", אבל אין ספק שהתעלת על עצמך הפעם. תבורכי. ותביאי לי עוד פיקים כאלה! וכמה שיותר יותר טוב [<

 

[Goggle Girl]

../images/Emo58.gif להודעה מעלי

כי אני לא אוכל לישון בשקט אחרת XD

 

[כפית במצב כפית]

../images/Emo204.gifרק כי כתבתי מילה אחת?

הו וול XD

 

[Goggle Girl]

כן!!!@%#$^%@^@