פירקנו את הבית של אמא

[קורנית]

פירקנו את הבית של אמא

עשינו מזה ענין משפחתי - אחותי ואני עם צאצאינו (שתי בנות מהצד שלה, שני בנים מהצד שלי, כולם בוגרים), בילינו סופשבוע ארוך ומאומץ בסידור והשלכה ואירגון מחדש. עבדנו כלכך קשה עד שלא היה לי זמן להיות עצובה. וגם לא להתרגש ממזכרות נושנות (ערימת מכתבי האהבה שאבא כתב לאמא. תמונות ישנות שלנו, ושל אנשים שכבר לא בין החיים. מתנות קטנות שנתנו אנחנו, הבנות, להורים בגילאי הגן ובית הספר היסודי, ונשמרו בקפידה. כאלה, אתם יודעים.....) אמא, כמובן, כבר לא מבינה כלום. היא בבית פה, על ידי, מידרדרת מהר מאד מנטלית (זה עוד לפני שהופסק האקסלון), יש לה מצבי רוח קשים מאד לפחות פעם ביום, למשך כמה שעות, ואנחנו מעלים לה את התרופות הפסיכיאטריות בנסיון להשאיר אותה בבית ולא להעביר אותה למוסד. לא מאמינה שתטופל היטב כלכך ובאהבה רבה כלכך במקום אחר. ואני - לא מצליחה לישון. אולי נכנסתי לדיכאון קל, שנגרם, כנראה, מהבנת האי חשיבות של מה שאנחנו עושים בחיים, ומה אנחנו משאירים אחרינו, ו... בקיצור, מסכימה מאד עם קוהלת, שאמר שהכל הבל, והיום היו דוחפים לו פרוזק וגומרים עניין לפני שכתב את ספרו המעולה. זאת הסיבה שלא מצליחה לכתוב מילות עידוד לכל אלה שכאן, שכלכך מגיע להן לפחות חיבוק וירטואלי או איזושהי התיחסות אחרת ממני, לכל הנושאות בעול היומיומי בכח מופלא שכזה. אז קבלו אותו -

- מין חיבוק כללי שכזה, מזו שאין לה כח לעצמה, אפילו.

 

[אפס שתיים]

בחיים יש הליכים לא פשוטים

אבל לכל מטבע יש גם את הצד הנוסף, למשל - זה של השמחה שיש זכרונות, שיש מה למיין, שהיו חיים בעלי משמעות בעבר, דברים שיש וכדאי לזכור, דברים שהביאו שמחה. לי, למשל, אין שום דבר ממה שציינת. לא קל, לא קל לסגור פרקים בחיים שלנו. אבל זהו דרכו של עולם ולכן אלוהים נותן לנו אנשים שיעזרו לנו לעבור שלבים בחיים, אנשים אוהבים ואהובים.

 

[ליאורלילי]

קורנית יקרה , אלה החיים

קורנית יקרה , תמיד מגיע השלב הזה של פירוק הבית של ההורים . גם אחי וגיסתי עשו זאת בשבוע שעבר לבית של הוריה שעברו לדיור מוגן , גם סיפור לא קל וברור שיש המון זכרונות וחיים שלמים שפתאם נמוגים כהרף עין. אמי , כמעט כל יום אומרת לי שיש לה יותר מדי חפצים בבית וזה יקשה עלינו שנצטרך לפרק את הבית , איזו אירוניה, זו הדאגה שלה!! עשיתם בחוכמה ששיתפתם את הנכדים שגם יכלו להיות שותפים לחיים שלסבא וסבתא ושלכן , האחיות. בכללי , אני מבינה אותך שזה כאילו מכניס לדכאון כי מה אנו עושים בחיים , צוברים המון ג'אנק מיותר ואני תמיד אומרת שהכי טוב לגור באוהל או בספינה עם מקום מוגבל. זה מכניס פרופורציות לחיים ואז לומדים לשים לב לעיקר, שהוא האדם ולא לטפל שהם החפצים , הבתים וכו'. זה יעבור לך וגם את תמצאי מחדש את הכוחות להנות מיופיו של הבית , מהפרחים , מהטבע והעצים וגם סתם משטויות , כי ככה הוא טבע האדם שמצליח גם לשכוח ולפעמים זו גם מתנה חשובה(כמובן לא לחולים שלנו). שולחת לך המון חיבוקים ועידוד, מחר יהיה יום חדש והכי חשוב שתמשיכו לאהוב את אמא בזמן שנותר ושרק לא תסבול. רק בשורות טובות , טובה

 

[ענתי44]

../images/Emo82.gif../images/Emo14.gif קורנית יקירה

זה רגע כואב כשמפרקים בית. ניתזים לכל מקום רסיסי צחוק מהעבר, קטעי זכרונות מציפים עד שאנו חשים מחנק, מטאטאים החוצה חיים שלמים..... אני יכולה לומר לך כששנה שעברה שאמא היתה במצב קשה, והיינו חייבים להחליף את המיטה שלה למיטת בית חולים, עם מעקה בטיחות ומזרן נגד פצעי לחץ, אחותי, גיסי ואני הוצאנו וזרקנו, בעצב רב, את המיטה הזוגית שהוריי חלקו שנות דור. המיטה שהיתה מקום מפלטי, המיטה שאמא היתה נותנת לי לישון בה, בנעוריי כשחזרתי הביתה עם כאבי מחזור, המיטה אליה באתי לחפש ניחומים ולחלוק סוד עם אמא ( אמא הוא נתן לי נשיקה על הלחי!) או להשאר לישון בה בלילות הסוערים והגשומים, כשהזעיקו את אבי לבסיס. כמה בכיתי כשהחדר נותר מיותם מהמיטה. וכשנכנסה המיטה החדשה. מיטת חולים. עשיתן בחוכמה את ואחותך כשכל בני המשפחה הגעתם ועבדתם ביחד. זה מחזק. בקשר לחפצים מיותרים, אלו שאף בן משפחה לא רוצה אפשר לתת למשפחות נזקקות ( ככה עשיתי עם חלק מהדברים בבית) ובקשר למכתבי האהבה שכתב אביך לאימך, או תמונות משפחתיות, ניתן להגין מהם אלבום או אולי ספר משפחתי שישאר למזכרת. והיום יש אמצעים פשוטים להכין ספרים משפחתיים, בעלות נמוכה. שולחת לך חיבוק של כוח. וברכת החלמה או לפחות עצירת ההדרדרות לאמא.