פליני רוקד בעפולה.....
אני מכירה אותה מגיל עשרים. הייתי אישה צעירה שפגשה אותה בנסיבות מאד מסויימות. הבית שלה היה בית עצוב. נקי מאד ומסודר אבל עצוב. היא ובעלה היו "זקנים", כשאתה צעיר בגילאי העשרים, אנשים בגילי נראים מאד זקנים. המשכתי להיות בחברתם למשך שנים רבות רבות. מהסיפורים ששמעתי וראיתי במו עיניי, דבש, היא לא לקקה אף פעם בחייה. גם בתקופות כשעוד גרו בחו"ל, בימי הרווחה הכלכלית, בימי המשפחה הממלאת בית. המעבר לארץ , היה קריעה מתרבות שהורגלו לה. מקום שבו שחו כמו באקוויום מחומם, נתלשו משפה אחרת, ממוסיקה אחר, ממשפחה וחברים מצורת מגורים שונה, עבודה, תחביבים, נופים, ובעיקר שפה ואקלים אחר. בעלה הלך לעולמו והיא נשארה לבד. ילדיה בגרו ועזבו את הבית שנים קודם לפטירת אביהם. היא לא ידעה להיות לבד. אחרי זמן מה עברה להתגורר בבית אחותה שאף היא התאלמנה... אבל אופיין היה שונה מאד. כבר אמרתי שהאישה הזאת לא ליקקה דבש, אולי אפילו לא יום אחד בחייה. בנה בכורה היה חולה מילדות.. והאכיל אותה מרורים גם אחרי נישואיו. הוא מעולם לא החלים ממחלתו והיא היתה שק האגרוף שלו כל חייה. גם הבן הזה נפטר... אחרי מספר שנים, והיא, נשארה עם אלמנותה ועם אחותה שמררה את חייה גם אם לא בכוונה, כי כזה היה אופיה... חיה לה מיום ליום, כי לא היתה אלטרנטיבה אחרת. יש אנשים שיש בהם מסוגלות, להכיל כמויות עצומות של עצב ואכזבה מבלי לנסות להתמרד או לנסות להתאבד. בשלב מסויים, הדרדר מצבה והיא הובלה לבית אבות באזור מגוריה אחותה אפילו לא ידעה שהיא נלקחה.. המציאות ואחותה, לא היו בקשרים טובים. אחותה נפטרה אחרי מספר שנים אבל היא כבר לא ידעה. שנים רבצה על כסא בבית הזקנים הסיעודי. אוכל, שירותים, טיפול רפואי, טיטולים, ובהיה ממושכת בקיר. כן, אלצהיימר הגיע לבקר אותה. הוא מחק לה את הזיכרון ויחד איתו את הכאב והצער. מחק את האסונות, מחק את המשפחה, מחק שמחות ועלבונות, מחק את הטוב ואת הרע ביחד. היא ישבה מחוייכת כשהגענו לבקר. לא ידעה בבירור להגיד מי שייך למי.... ולמה. אמרתי לעצמי באותם שעות שמוטב לה כך. לא לזכור הכל. חסד השכחה. לא לכאוב יותר. לא להתחשבן. לא להצטער. לא להתגעגע. גם לא לרצות. לא נשארו לה קרובי משפחה, רק בן אחד שלא הגיע אליה לעיתים קרובות, גם לא ידע להתמודד עם מחלתה ובעיקר לא הצליח להתמודד עם נפשו מול האם חסרת האונים. והוא, לא אהב התמודדויות קשות. טען שהיא כבר לא מזהה אותו.. אז מה הטעם. לא אהב לראות אנשים שמאבדים צלם אנוש.. לא היה מסוגל לתת מעצמו טיפת חסד ורחמים, חמלה, היתה בעיניו רק מילה גבוהה... לא יותר. היה שקט מאד מסביב היום. השדות בירוק, נראו צמודים מאד לגדר. האויר היה לבנבן... אביך , לא חורף ולא קיץ. נהיה קריר. בשעה 4 אחר הצהריים השמש נראתה כמו ירח אדום בין עננים אפרפרים ... משהו לא ברור עמד באוויר. משהו משונה. את השקט הפריעה צפירת אזעקה ממכונית , מוסיקה מכל עבר בקעה בצלילי המכשירים הסלולרים של האנשים, שהלכו בשביל, שגם אנחנו הלכנו בו. בין עצי הזית לצידי השביל, עמדו שתי נשים וקטפו זיתים מעץ צעיר שנתן פרי, שקית ניילון גדולה הולכת ומתמלאת בזיתים ירוקים שחורים. עונת המסיק? לא.... זה לא היה טיול לגליל.. שני מטר לפני הושלכה גופה אל הבור ומסביב החיים המשיכו במסלולם הקבוע.. הרעשני, על אף שהכל אירע בבית הקברות. כן, גם המסיק של נשים שניצלו את ההזדמנות שהן בבית קברות וזו הזדמנות חגיגית לכבוש קצת זיתים בחינם. בית קברות יהודי, אין אפילו צורך לציין. כמה זמן לוקח לקבור בן אדם? רבע שעה עם התפילות? חצי שעה? אחרי שנותנים את התשר לאיש שכל הדרך זימר זמירות ותפילות ונתן הוראות למתאבל לאכול ביצה קשה, לנעול רק נעלי עור, ועוד משהו על מקלחת....... מתיי לקום, מתי להגיד קדיש.... כמה זמן עד שמשליכים אדמה חומה- אדמדמה, בדיוק כמו האדמה שאני שמה באדניות ובעציצים? הבן שלה ניגש אל הקבר הטרי. רכן ופרץ בבכי. לא קל לקבור אם, גם עברה את התשעים. אישה אחת ניגשה אליו וחיבקה אותו כדי לנחם אותו.. והוא כנראה התנחם. הכרתי אותה מגיל עשרים, והיום הייתי בבית הקברות בו סיימה את חייה הארוכים והגרועים.......... מגיהינום.
אני מכירה אותה מגיל עשרים. הייתי אישה צעירה שפגשה אותה בנסיבות מאד מסויימות. הבית שלה היה בית עצוב. נקי מאד ומסודר אבל עצוב. היא ובעלה היו "זקנים", כשאתה צעיר בגילאי העשרים, אנשים בגילי נראים מאד זקנים. המשכתי להיות בחברתם למשך שנים רבות רבות. מהסיפורים ששמעתי וראיתי במו עיניי, דבש, היא לא לקקה אף פעם בחייה. גם בתקופות כשעוד גרו בחו"ל, בימי הרווחה הכלכלית, בימי המשפחה הממלאת בית. המעבר לארץ , היה קריעה מתרבות שהורגלו לה. מקום שבו שחו כמו באקוויום מחומם, נתלשו משפה אחרת, ממוסיקה אחר, ממשפחה וחברים מצורת מגורים שונה, עבודה, תחביבים, נופים, ובעיקר שפה ואקלים אחר. בעלה הלך לעולמו והיא נשארה לבד. ילדיה בגרו ועזבו את הבית שנים קודם לפטירת אביהם. היא לא ידעה להיות לבד. אחרי זמן מה עברה להתגורר בבית אחותה שאף היא התאלמנה... אבל אופיין היה שונה מאד. כבר אמרתי שהאישה הזאת לא ליקקה דבש, אולי אפילו לא יום אחד בחייה. בנה בכורה היה חולה מילדות.. והאכיל אותה מרורים גם אחרי נישואיו. הוא מעולם לא החלים ממחלתו והיא היתה שק האגרוף שלו כל חייה. גם הבן הזה נפטר... אחרי מספר שנים, והיא, נשארה עם אלמנותה ועם אחותה שמררה את חייה גם אם לא בכוונה, כי כזה היה אופיה... חיה לה מיום ליום, כי לא היתה אלטרנטיבה אחרת. יש אנשים שיש בהם מסוגלות, להכיל כמויות עצומות של עצב ואכזבה מבלי לנסות להתמרד או לנסות להתאבד. בשלב מסויים, הדרדר מצבה והיא הובלה לבית אבות באזור מגוריה אחותה אפילו לא ידעה שהיא נלקחה.. המציאות ואחותה, לא היו בקשרים טובים. אחותה נפטרה אחרי מספר שנים אבל היא כבר לא ידעה. שנים רבצה על כסא בבית הזקנים הסיעודי. אוכל, שירותים, טיפול רפואי, טיטולים, ובהיה ממושכת בקיר. כן, אלצהיימר הגיע לבקר אותה. הוא מחק לה את הזיכרון ויחד איתו את הכאב והצער. מחק את האסונות, מחק את המשפחה, מחק שמחות ועלבונות, מחק את הטוב ואת הרע ביחד. היא ישבה מחוייכת כשהגענו לבקר. לא ידעה בבירור להגיד מי שייך למי.... ולמה. אמרתי לעצמי באותם שעות שמוטב לה כך. לא לזכור הכל. חסד השכחה. לא לכאוב יותר. לא להתחשבן. לא להצטער. לא להתגעגע. גם לא לרצות. לא נשארו לה קרובי משפחה, רק בן אחד שלא הגיע אליה לעיתים קרובות, גם לא ידע להתמודד עם מחלתה ובעיקר לא הצליח להתמודד עם נפשו מול האם חסרת האונים. והוא, לא אהב התמודדויות קשות. טען שהיא כבר לא מזהה אותו.. אז מה הטעם. לא אהב לראות אנשים שמאבדים צלם אנוש.. לא היה מסוגל לתת מעצמו טיפת חסד ורחמים, חמלה, היתה בעיניו רק מילה גבוהה... לא יותר. היה שקט מאד מסביב היום. השדות בירוק, נראו צמודים מאד לגדר. האויר היה לבנבן... אביך , לא חורף ולא קיץ. נהיה קריר. בשעה 4 אחר הצהריים השמש נראתה כמו ירח אדום בין עננים אפרפרים ... משהו לא ברור עמד באוויר. משהו משונה. את השקט הפריעה צפירת אזעקה ממכונית , מוסיקה מכל עבר בקעה בצלילי המכשירים הסלולרים של האנשים, שהלכו בשביל, שגם אנחנו הלכנו בו. בין עצי הזית לצידי השביל, עמדו שתי נשים וקטפו זיתים מעץ צעיר שנתן פרי, שקית ניילון גדולה הולכת ומתמלאת בזיתים ירוקים שחורים. עונת המסיק? לא.... זה לא היה טיול לגליל.. שני מטר לפני הושלכה גופה אל הבור ומסביב החיים המשיכו במסלולם הקבוע.. הרעשני, על אף שהכל אירע בבית הקברות. כן, גם המסיק של נשים שניצלו את ההזדמנות שהן בבית קברות וזו הזדמנות חגיגית לכבוש קצת זיתים בחינם. בית קברות יהודי, אין אפילו צורך לציין. כמה זמן לוקח לקבור בן אדם? רבע שעה עם התפילות? חצי שעה? אחרי שנותנים את התשר לאיש שכל הדרך זימר זמירות ותפילות ונתן הוראות למתאבל לאכול ביצה קשה, לנעול רק נעלי עור, ועוד משהו על מקלחת....... מתיי לקום, מתי להגיד קדיש.... כמה זמן עד שמשליכים אדמה חומה- אדמדמה, בדיוק כמו האדמה שאני שמה באדניות ובעציצים? הבן שלה ניגש אל הקבר הטרי. רכן ופרץ בבכי. לא קל לקבור אם, גם עברה את התשעים. אישה אחת ניגשה אליו וחיבקה אותו כדי לנחם אותו.. והוא כנראה התנחם. הכרתי אותה מגיל עשרים, והיום הייתי בבית הקברות בו סיימה את חייה הארוכים והגרועים.......... מגיהינום.