פנטזיה שהפכה למציאות
טיפות גשם כבדות מכות בשמשת הרכב. עננים כבדים מכסים כל חלקת שמיים טובה, הכביש מכוסה כולו במיים עכורים. כמעט ולא רואה דבר מעבר לקצה מכסה המנוע. דווקא יום כזה בחרנו לנו להפוך חלום למציאות... בפנים הרכב אוירה מתוחה משהו. את מכורבלת לך במושב, שקטה. עשן הסגריה שלך ממלא את החלל ומתערבב במוזיקה הבוקעת מהרמקולים. מנסה לפענח מה מתרחש שם בחוץ על הכביש, תאונה היא הדבר האחרון שנחוץ לי עכשיו. מדי פעם שולח מבט לעברך, מנסה ללכוד עין או בדל מחשבה חולף, לדעת שהציפייה המתוחה שאני חש בכל הגוף אינה נחלתי בלבד. יש !!!!! בדל חיוך.... שלושה חודשי צ'אט בהם דיברנו, סיפרנו, שיתפנו, סייברנו, מה לא...... עד שאי אפשר יותר ומחליטים להיפגש סוף סוף. מפגש כלל לא פשוט - את תל אביבית, אני מגיע מרחוק. שנינו צריכים לשקר ולהמציא כל אחד את הסיפור שלו. למלא מספר שעות בהן הפלאפון כבוי באמצע היום ואיש אינו יודע לאן נעלמנו. אבל זה היה חייב לקרות. חייבים להרגיע את הרעב הזה, את השורות האדומות שהביאו אותנו למקומות שלא היכרנו. הראש לא מפסיק לעבוד...גם שלך מן הסתם. ומה אם זה לא יהיה כמו בצ'אט ? ואם מישהו יראה אותנו ? ומה יהיה עם תחושת האשמה ויסורי המצפון...אבל אי אפשר לסגת. חייבים לפרוק את המתח הזה. הרכב מגמגם. לחץ. מרגיש שזו לא איזו סתימת דלק שתעבור לה מעצמה. מספיק לעצור בצד הכביש ו....הרכב כבה. "מה קרה ?" "לא יודע, בטח סתם שטות" מחכה דקה ומנסה להניע...אין תגובה. "נו ?" "רגע. אולי נרטב משהו במנוע" מנסה שנית. כלום. הרכב לא מגיב. "אה......אתה מתכוון לעשות משהו ?" "מה אני יכול לעשות, תראי איזה גשם בחוץ" "אתה הגבר פה, לא ? אתה אמור להבין בדברים כאלה. אני רק נשית ועדינה...." טוב שאת עדיין מחייכת. אני מספיק לחוץ גם כך. "טוב - אני יוצא לראות מה קרה" "טוב" אין ברירה, פותח דלת ויוצא בגבורה אל העולם הרטוב שמגחך אלי, מרים מכסה מנוע ו...אין לי מושג מה לעשות. חוזר פנימה רטוב ואומלל. "המצבר הלך" "יופי לך. מה עושים עכשיו ?" "צריך להניע עם כבלים. אני אצא החוצה, בטח מישהו יעצור" "מה, אתה לא יכול לתקן לבד ?" "מה לתקן ??? המצבר מת !!" "לא יודעת, בצ'אט אתה נורא מסתדר כזה, כל הסיפורים שלך על איך אתה מחלץ את כולם בטיולים שלכם בגליל...ובכלל - אמרתי לך שניסע ברכב שלי" "את לא חייבת להיות רעה. כאילו יכולתי לדעת שזה יקרה" "טוב - לא חשוב, תעשה מה שצריך, רק תזכור שהחדר במלון מחכה לנו כבר עשרים דקות" כנראה שאין ברירה. העולם הקפוא קורא לי בשנית. פותח דלת ויוצא. נעמד על הכביש בתוך המיים ומרים יד. רכבים עוברים בזה אחר זה, אבל מי בכלל חושב לעצור לאיזה אידיוט חגיגי שעומד בצד הכביש. איזה אנשים....מעדיפים להישאר בתוך הרכב המחומם ולהגיע למשרד הממוזג, ולא מוכנים להירטב קצת כדי לעזור למישהו שיש לו משהו באמת חשוב לעשות היום. חייב להתחמם קצת. חוזר פנימה. "אפשר לנסוע ?" "לא" "זהו - זו הפגישה המהוללת שלנו ? לשבת באוטו ולשמוע גלי צה"ל ?" "מה את רוצה שאני אעשה בדיוק ?" "לא יודעת, תיקח מסטיק וחסה ותתקן כבר את האוטו הטיפשי שלך" "סליחה - מה כל כך טיפשי באוטו שלי ?" "שום דבר, חוץ מהעובדה שהוא תקוע באמצע תל אביב, ושאני נמצאת בתוכו במקום לחגוג עכשיו במלון. ותרשה לי להזכיר לך - יש לנו עוד שעתיים, ושילמתי מראש" יוצא שוב. איזו עיר מחורבנת. אף אחד לא עוצר. אחרי השפריץ הרביעי שאני חוטף, אני נשבר וחוזר פנימה. "זהו ? נשברת ?" "אמרתי לך שהיינו צריכים לקבוע במלון. כל הרעיון שאני אאסוף אותך היה טיפשי" "נו באמת......כשהצעתי שניסע ברכב שלי אמרת שמזג האוויר נוראי ושעדיף שניסע בג'יפ שלך כי יש לו יותר עבירות. למה התכוונת בעבירות - שהזמן עובר בו יותר מהר ? ! ! " "זה יכול לקרות לכל אחד ! ואם האנשים בעיר המגעילה שלך לא היו כאלו סוציומטים, כבר מזמן היינו במלון !" "אה......עכשיו העיר שלי אשמה....הבנתי אותך" "נכון. אצלנו תוך שתי דקות מישהו היה עוצר ועוזר לי" "ואצלנו בעיר נוסעים להזדיין ברכבים שלא מתקלקלים !" "יש לי עוד שריטה מאחורי האוזן, את יכולה להביא את המלחייה !" "או......האגו הגברי....בוא ניקח מונית ודי" "ונשאיר פה את האוטו שלי ?????????" "בסך הכל אוטו, מה העניין ?" "תגידי, את ממש לא מבינה, נכון ?" "כנראה שלא. תסלח לי לרגע" "לאן את הולכת - רטוב שם !" "מתוק - זה יקח לי בדיוק חצי דקה לפתור את המצב המגוחך הזה" "את חושבת שאם את תצאי מישהו יעזור לנו ?" "לא. אבל שיהיה לך יום נחמד. טקסיייייייייייי"
טיפות גשם כבדות מכות בשמשת הרכב. עננים כבדים מכסים כל חלקת שמיים טובה, הכביש מכוסה כולו במיים עכורים. כמעט ולא רואה דבר מעבר לקצה מכסה המנוע. דווקא יום כזה בחרנו לנו להפוך חלום למציאות... בפנים הרכב אוירה מתוחה משהו. את מכורבלת לך במושב, שקטה. עשן הסגריה שלך ממלא את החלל ומתערבב במוזיקה הבוקעת מהרמקולים. מנסה לפענח מה מתרחש שם בחוץ על הכביש, תאונה היא הדבר האחרון שנחוץ לי עכשיו. מדי פעם שולח מבט לעברך, מנסה ללכוד עין או בדל מחשבה חולף, לדעת שהציפייה המתוחה שאני חש בכל הגוף אינה נחלתי בלבד. יש !!!!! בדל חיוך.... שלושה חודשי צ'אט בהם דיברנו, סיפרנו, שיתפנו, סייברנו, מה לא...... עד שאי אפשר יותר ומחליטים להיפגש סוף סוף. מפגש כלל לא פשוט - את תל אביבית, אני מגיע מרחוק. שנינו צריכים לשקר ולהמציא כל אחד את הסיפור שלו. למלא מספר שעות בהן הפלאפון כבוי באמצע היום ואיש אינו יודע לאן נעלמנו. אבל זה היה חייב לקרות. חייבים להרגיע את הרעב הזה, את השורות האדומות שהביאו אותנו למקומות שלא היכרנו. הראש לא מפסיק לעבוד...גם שלך מן הסתם. ומה אם זה לא יהיה כמו בצ'אט ? ואם מישהו יראה אותנו ? ומה יהיה עם תחושת האשמה ויסורי המצפון...אבל אי אפשר לסגת. חייבים לפרוק את המתח הזה. הרכב מגמגם. לחץ. מרגיש שזו לא איזו סתימת דלק שתעבור לה מעצמה. מספיק לעצור בצד הכביש ו....הרכב כבה. "מה קרה ?" "לא יודע, בטח סתם שטות" מחכה דקה ומנסה להניע...אין תגובה. "נו ?" "רגע. אולי נרטב משהו במנוע" מנסה שנית. כלום. הרכב לא מגיב. "אה......אתה מתכוון לעשות משהו ?" "מה אני יכול לעשות, תראי איזה גשם בחוץ" "אתה הגבר פה, לא ? אתה אמור להבין בדברים כאלה. אני רק נשית ועדינה...." טוב שאת עדיין מחייכת. אני מספיק לחוץ גם כך. "טוב - אני יוצא לראות מה קרה" "טוב" אין ברירה, פותח דלת ויוצא בגבורה אל העולם הרטוב שמגחך אלי, מרים מכסה מנוע ו...אין לי מושג מה לעשות. חוזר פנימה רטוב ואומלל. "המצבר הלך" "יופי לך. מה עושים עכשיו ?" "צריך להניע עם כבלים. אני אצא החוצה, בטח מישהו יעצור" "מה, אתה לא יכול לתקן לבד ?" "מה לתקן ??? המצבר מת !!" "לא יודעת, בצ'אט אתה נורא מסתדר כזה, כל הסיפורים שלך על איך אתה מחלץ את כולם בטיולים שלכם בגליל...ובכלל - אמרתי לך שניסע ברכב שלי" "את לא חייבת להיות רעה. כאילו יכולתי לדעת שזה יקרה" "טוב - לא חשוב, תעשה מה שצריך, רק תזכור שהחדר במלון מחכה לנו כבר עשרים דקות" כנראה שאין ברירה. העולם הקפוא קורא לי בשנית. פותח דלת ויוצא. נעמד על הכביש בתוך המיים ומרים יד. רכבים עוברים בזה אחר זה, אבל מי בכלל חושב לעצור לאיזה אידיוט חגיגי שעומד בצד הכביש. איזה אנשים....מעדיפים להישאר בתוך הרכב המחומם ולהגיע למשרד הממוזג, ולא מוכנים להירטב קצת כדי לעזור למישהו שיש לו משהו באמת חשוב לעשות היום. חייב להתחמם קצת. חוזר פנימה. "אפשר לנסוע ?" "לא" "זהו - זו הפגישה המהוללת שלנו ? לשבת באוטו ולשמוע גלי צה"ל ?" "מה את רוצה שאני אעשה בדיוק ?" "לא יודעת, תיקח מסטיק וחסה ותתקן כבר את האוטו הטיפשי שלך" "סליחה - מה כל כך טיפשי באוטו שלי ?" "שום דבר, חוץ מהעובדה שהוא תקוע באמצע תל אביב, ושאני נמצאת בתוכו במקום לחגוג עכשיו במלון. ותרשה לי להזכיר לך - יש לנו עוד שעתיים, ושילמתי מראש" יוצא שוב. איזו עיר מחורבנת. אף אחד לא עוצר. אחרי השפריץ הרביעי שאני חוטף, אני נשבר וחוזר פנימה. "זהו ? נשברת ?" "אמרתי לך שהיינו צריכים לקבוע במלון. כל הרעיון שאני אאסוף אותך היה טיפשי" "נו באמת......כשהצעתי שניסע ברכב שלי אמרת שמזג האוויר נוראי ושעדיף שניסע בג'יפ שלך כי יש לו יותר עבירות. למה התכוונת בעבירות - שהזמן עובר בו יותר מהר ? ! ! " "זה יכול לקרות לכל אחד ! ואם האנשים בעיר המגעילה שלך לא היו כאלו סוציומטים, כבר מזמן היינו במלון !" "אה......עכשיו העיר שלי אשמה....הבנתי אותך" "נכון. אצלנו תוך שתי דקות מישהו היה עוצר ועוזר לי" "ואצלנו בעיר נוסעים להזדיין ברכבים שלא מתקלקלים !" "יש לי עוד שריטה מאחורי האוזן, את יכולה להביא את המלחייה !" "או......האגו הגברי....בוא ניקח מונית ודי" "ונשאיר פה את האוטו שלי ?????????" "בסך הכל אוטו, מה העניין ?" "תגידי, את ממש לא מבינה, נכון ?" "כנראה שלא. תסלח לי לרגע" "לאן את הולכת - רטוב שם !" "מתוק - זה יקח לי בדיוק חצי דקה לפתור את המצב המגוחך הזה" "את חושבת שאם את תצאי מישהו יעזור לנו ?" "לא. אבל שיהיה לך יום נחמד. טקסיייייייייייי"
מרחפף אהבתי מאוד..