פנטזיה שכזאת ../images/Emo29.gif
טוב, אז כשהייתי צעיר כל כך, younger than today , נהפכתי לבעליו החוקי של אלבום אחד- "Double Fantasy" , יצירתו האחרונה בהחלט של ג'ון לנון, שאותו להציג אין צורך, אני מניח. זכורים לי, לא בבהירות רבה, הרגעים המאלפים שאני התמוגגתי ממרקם קולו העדין והחיוני של לנון ב- "Just Like) Starting Over)" ואז לפני שהספקתי לפתוח את עיניי בקעו להם הקרקורים הבלתי נעימים, בלשון ההמעטה, של יוקו והרסו את שלוותי למשך תקופת זמן לא מוגדרת. בתור ילד-מעריץ ופאנאט של לנון, שחסך ממיטב לחמו והקינוח שלו על מנת לשמוע את ג'ון פאקינג לנון, אני זוכר שזה היה שוק לא קטן עבורי. באותו זמן היה לזה בערך את אותו אפקט כמו לגלות שאתה בן למשפחת מהגרים כורדים ואשכיך גולחו בגיל צעיר במהלך סדרת ניסויים בבני אדם, שהוריך המאמצים נידבו אותך עיליהם תמורת שלוש כוסות אורז. ועל זה נאמר: "מה הם חשבו לעצמם?" אם לא הבהרתי את הנקודה- יוקו "אני פירקתי את הביטלס" אונו שרה!!! בשלב מסוים, זה נהפך לטיפונת מעיק להעביר כל פעם את היצירות האוונגרדיות של הגברת הלא סימפטית הזאת שהיו שזורים במומחיות רבה בין רגעיו הנשגבים של לנון. אני מבין את ג'ורג' מרטין שרצה לדחוף קצת מהשרבוטים הסימפוניים שלו לצוללת הצהובה, אבל הוא לפחות עשה את זה באלגנטיות והכניס את זה אחרי השירים של המופלאים, ככה שאפשר פשוט לא לשמוע אותם. אך למרגלת היפנית הזאת, לא היה מספיק לחתוך את הנישואים הכי פוריים במוסיקה הפופולארית- Lennon-McCartney, היא התחילה להשתלט דרך קונספירציה על המוסיקה של ג'ון לנון עצמו שהשפיעה על דורות לדורות. מאז עברו הרבה חומרים מסרטנים במי הקישון, ואיש לא הזריק לי רצון מחודש לתהות על קנקנה של ה"פנטזיה הכפולה" הזאת, הרבה בזכותה של הפנטזיה השנייה, כמובן. אבל מאז גם קרו עוד כמה דברים, בין היתר הגילוי המהפכני שלי של הפונקציה הנפלאה המאפשרת עריכת פלייליסט במערת (וכך להוציא את אונו מסדר יומי המוסיקלי), וגם עברו אצלי מעת לעת כמה הרהורי-תוכן. ומה אתם יודעים, הרי התוצאות: ג'ון לנון הוא גאון. ובאותה נשימה אני כבר ארמוז שבסופו של דבר האלבום הזה שווה, כל אגורה שידרשו מכם ולו רק בשל העובדה הקטנה הזאת. כמו גאון לכל דבר, מעצם ההגדרה הוא צריך לראות דברים שאני, אתה ואת, לא מסוגלים לחוות או להרגיש, מה זה "גאון" אחרי הכול? ועל כן, אין זה מוזר או ביזארי כלל שהוא אהב כל כך את אותה אישה שאיש בעולם מלבדו, לא היה מסוגן למצוא בה טיפת חן. גאון. תזה שנייה, שהוא לא באמת אהב אותה- איך לעזאזל מישהו מסוגל לאהוב אותה? או לשכב איתה בכלל? ( ראבק?) לפיכך, הוא התחזה כל אותם שנים , "כאילו" הוא אוהב אותה ועל ידי כך "להציג את עצמו כמישהו אולטרא-מיוחד" שכ-ו-ל-ם יוקירו בעובדה שהוא אכן גאון. אך, אם הוא לא באמת אהב אותה, איך הוא הצליח להעלות בדעתו או במוחו לכתוב את כל השירים המטמטמים האלה בהשראתה? גאון. ועל זה אמר לנון: People say I'm crazy doing what I'm doing, Well they give me all kinds of warnings to save me from ruin, When I say that I'm o.k. they look at me kind of strange, Surely your not happy now you no longer play the game, טוב, אולי לא שמתי לב כל כך, אבל אני למען האמת, טיפה נסחפתי. כמה אפשר כבר להשמיץ ולרדת על יוקו? אחרי הכל היא סתם אישה שלא באמת רצתה להיות כל כך שנואה. וחוץ מזה, אני דיי בטוח שיש במה שכתבתי כמה וכמה עילות להגשת תביעות כספיות על הוצאת דיבה ע"י יוקו עצמה, שבמקרה ייתכן והיא מעיינת בפורום שלנו במהלך הקורסים שהיא לוקחת בשפת הקודש ומבקשת להעלות עוד קצת את נפח ארנקה הצנום. אז אנסה להיצמד לנושא כפי שכבר אמרתי, ג'ון לנון נותן באלבום הזה, שיצא אחרי הפסקה אומנותית ארוכה, כמה מרגעי ההתעלות שלו, ממש לפני הסוף המר. כי אחרי הכול, לנון, זה לנון, זה לנון ,זה לנון. יש שייחסו לו תכונות מיוחדות גם מעבר להצלחתו הפנומנאלית לשכנע את כל העולם שהוא אוהב את יוקו בזמן שהוא מנהל כל העת רומן סודי עם לינדה מקרטני. למשל יותר בכיוון של כתיבת שירים כמו : Starting Over, Beautiful Boy, Watching The Wheels ועוד, שבין היתר נמצאים כולם ממש באלבום הזה. זאת המלצה.
באותה תקופה בזמן שהוא היה בחופשה קיבל לנון מין הארה יצירתית שכזאת אחרי סופה שהיה מעורב בה בלב ים. ובסדרת קלטות דמו שהוא שלח לניו-יורק, התגלו כמה מהפירות של אותה "מוזה יצירתית". לפני אחד הקטעים לנון נשמע אומר: "here is another piece of crap" ואז שר את "Woman"
טוב, אז כשהייתי צעיר כל כך, younger than today , נהפכתי לבעליו החוקי של אלבום אחד- "Double Fantasy" , יצירתו האחרונה בהחלט של ג'ון לנון, שאותו להציג אין צורך, אני מניח. זכורים לי, לא בבהירות רבה, הרגעים המאלפים שאני התמוגגתי ממרקם קולו העדין והחיוני של לנון ב- "Just Like) Starting Over)" ואז לפני שהספקתי לפתוח את עיניי בקעו להם הקרקורים הבלתי נעימים, בלשון ההמעטה, של יוקו והרסו את שלוותי למשך תקופת זמן לא מוגדרת. בתור ילד-מעריץ ופאנאט של לנון, שחסך ממיטב לחמו והקינוח שלו על מנת לשמוע את ג'ון פאקינג לנון, אני זוכר שזה היה שוק לא קטן עבורי. באותו זמן היה לזה בערך את אותו אפקט כמו לגלות שאתה בן למשפחת מהגרים כורדים ואשכיך גולחו בגיל צעיר במהלך סדרת ניסויים בבני אדם, שהוריך המאמצים נידבו אותך עיליהם תמורת שלוש כוסות אורז. ועל זה נאמר: "מה הם חשבו לעצמם?" אם לא הבהרתי את הנקודה- יוקו "אני פירקתי את הביטלס" אונו שרה!!! בשלב מסוים, זה נהפך לטיפונת מעיק להעביר כל פעם את היצירות האוונגרדיות של הגברת הלא סימפטית הזאת שהיו שזורים במומחיות רבה בין רגעיו הנשגבים של לנון. אני מבין את ג'ורג' מרטין שרצה לדחוף קצת מהשרבוטים הסימפוניים שלו לצוללת הצהובה, אבל הוא לפחות עשה את זה באלגנטיות והכניס את זה אחרי השירים של המופלאים, ככה שאפשר פשוט לא לשמוע אותם. אך למרגלת היפנית הזאת, לא היה מספיק לחתוך את הנישואים הכי פוריים במוסיקה הפופולארית- Lennon-McCartney, היא התחילה להשתלט דרך קונספירציה על המוסיקה של ג'ון לנון עצמו שהשפיעה על דורות לדורות. מאז עברו הרבה חומרים מסרטנים במי הקישון, ואיש לא הזריק לי רצון מחודש לתהות על קנקנה של ה"פנטזיה הכפולה" הזאת, הרבה בזכותה של הפנטזיה השנייה, כמובן. אבל מאז גם קרו עוד כמה דברים, בין היתר הגילוי המהפכני שלי של הפונקציה הנפלאה המאפשרת עריכת פלייליסט במערת (וכך להוציא את אונו מסדר יומי המוסיקלי), וגם עברו אצלי מעת לעת כמה הרהורי-תוכן. ומה אתם יודעים, הרי התוצאות: ג'ון לנון הוא גאון. ובאותה נשימה אני כבר ארמוז שבסופו של דבר האלבום הזה שווה, כל אגורה שידרשו מכם ולו רק בשל העובדה הקטנה הזאת. כמו גאון לכל דבר, מעצם ההגדרה הוא צריך לראות דברים שאני, אתה ואת, לא מסוגלים לחוות או להרגיש, מה זה "גאון" אחרי הכול? ועל כן, אין זה מוזר או ביזארי כלל שהוא אהב כל כך את אותה אישה שאיש בעולם מלבדו, לא היה מסוגן למצוא בה טיפת חן. גאון. תזה שנייה, שהוא לא באמת אהב אותה- איך לעזאזל מישהו מסוגל לאהוב אותה? או לשכב איתה בכלל? ( ראבק?) לפיכך, הוא התחזה כל אותם שנים , "כאילו" הוא אוהב אותה ועל ידי כך "להציג את עצמו כמישהו אולטרא-מיוחד" שכ-ו-ל-ם יוקירו בעובדה שהוא אכן גאון. אך, אם הוא לא באמת אהב אותה, איך הוא הצליח להעלות בדעתו או במוחו לכתוב את כל השירים המטמטמים האלה בהשראתה? גאון. ועל זה אמר לנון: People say I'm crazy doing what I'm doing, Well they give me all kinds of warnings to save me from ruin, When I say that I'm o.k. they look at me kind of strange, Surely your not happy now you no longer play the game, טוב, אולי לא שמתי לב כל כך, אבל אני למען האמת, טיפה נסחפתי. כמה אפשר כבר להשמיץ ולרדת על יוקו? אחרי הכל היא סתם אישה שלא באמת רצתה להיות כל כך שנואה. וחוץ מזה, אני דיי בטוח שיש במה שכתבתי כמה וכמה עילות להגשת תביעות כספיות על הוצאת דיבה ע"י יוקו עצמה, שבמקרה ייתכן והיא מעיינת בפורום שלנו במהלך הקורסים שהיא לוקחת בשפת הקודש ומבקשת להעלות עוד קצת את נפח ארנקה הצנום. אז אנסה להיצמד לנושא כפי שכבר אמרתי, ג'ון לנון נותן באלבום הזה, שיצא אחרי הפסקה אומנותית ארוכה, כמה מרגעי ההתעלות שלו, ממש לפני הסוף המר. כי אחרי הכול, לנון, זה לנון, זה לנון ,זה לנון. יש שייחסו לו תכונות מיוחדות גם מעבר להצלחתו הפנומנאלית לשכנע את כל העולם שהוא אוהב את יוקו בזמן שהוא מנהל כל העת רומן סודי עם לינדה מקרטני. למשל יותר בכיוון של כתיבת שירים כמו : Starting Over, Beautiful Boy, Watching The Wheels ועוד, שבין היתר נמצאים כולם ממש באלבום הזה. זאת המלצה.
באותה תקופה בזמן שהוא היה בחופשה קיבל לנון מין הארה יצירתית שכזאת אחרי סופה שהיה מעורב בה בלב ים. ובסדרת קלטות דמו שהוא שלח לניו-יורק, התגלו כמה מהפירות של אותה "מוזה יצירתית". לפני אחד הקטעים לנון נשמע אומר: "here is another piece of crap" ואז שר את "Woman"