פנים
היה היה איש אחד שחי ואח``כ מת. הסיפור הזה הוא לא על החיים שלו בטרם מת, ולא על אלו שלאחר מותו. הסיפור הזה הוא על בין לבין... היה היה איש שמת והגיע זמנו להיטמן באדמה. והאיש, למרות שגופתו היתה מוטלת דוממת, הרי שראה את עצמו. הפלא ופלא - איש עומד להיטמן כמה מטרים מתחת לפני האדמה ובו בזמן הוא נמצא כמה מטרים מעליה.ומשם רואה האיש שאין הוא מזהה את עצמו. ירד חצי מטר כדי להתבונן טוב יותר ועדיין - מאום. `היי, זה לא אני שם`, צעק האיש. הקברן הרים את ראשו והסתכל סביב: `סליחה`? `זה לא אני`, ענה האיש `יש פה כנראה איזשהו בלבול`. `שום בלבול`, ענה הקברן ביובש, `זה אתה, פשוט לא מזהה. מרוב מסכות בטח`. והחל אוחז במעדר. ` רגע!` קרא אליו האיש. זה אני. אם אני לא אזהה את עצמי אז מי כן`? הקברן משך בכתפיו. `ואיפה בכלל כולם`? מלמל האיש. `אולי גם הם לא מזהים` ענה הקברן, שלח יד אל פני גופתו של האיש, תפס באפו ו...נותר עם מסכה בידו: `מי זה אם כן`? שאל את האיש. `זה פרצוף ישן` ענה האיש במבוכה `פרצוף שניסיתי מזמן, אבל זה לא אני`. `וזה`? שאל הקברן לאחר ששלף מסכה נוספת.האיש גמגם `גם זה פרצוף שהיה שלי, אבל זה לא אני באמת`. הקברן התיישב ושתק. שתק גם האיש. שתקו שניהם עד שקם הקברן והחל חוזר למלאכתו. `רגע! רגע!` זעק האיש. הקברן עצר: `מה עכשיו`? `בכל זאת...זה לא אני...אני בטוח בזה. ולך תדע מתי אני אצא מהחור הזה אם בכלל. אני רוצה להיות אני` האיש גמגם. `שמע, חביבי`, ענה הקברן `,אין לי את כל היום, יש עוד אנשים אתה יכול לתאר לעצמך, ואתה לא היחיד עם מסיכות,או שאתה אומר לי מה הפרצוף שלך או שאני קובר אותך ככה`. האיש שתק. `נו?` הקברן נשמע כאילו הוא מאבד את סבלנותו. אבל האיש המשיך שותק. הקברן שלח יד אל פני גופתו של האיש והחל מסיר מסכה, ועוד אחת ועוד ועוד. עד שלבסוף נערמו פרצופים מפרצופים שונים לצד הגופה. `נו? מזהה משהו`? שאל הקברן. `מזהה. אבל זה לא אני באמת` לחש האיש `וחוץ מזה שאני כבר לא רואה כ``כ טוב. יש לי דמעות בעיניים`. `איך בכלל אתה נראה`? שאל הקברן. `אני לא בטוח שאני יודע` האיש בכה. וכמה שבכה יותר, ככה ראה פחות. וכמה שראה פחות, ככה הרגיש יותר. וכמה שהרגיש יותר, הפלא ופלא, ראה יותר. ראה את אמו אוהבת. אוהבת אותו. ראה את חבריו מחייכים . מחייכים אליו. ראה את ילדיו מתאבלים. עליו. ואת אשתו בוכה איתו ומתגעגעת.אליו. ראה את כל אוהביו. כי הם, הכירו אותו באמת. על כל פרצופיו. כי הם אהבו את כולו.
היה היה איש אחד שחי ואח``כ מת. הסיפור הזה הוא לא על החיים שלו בטרם מת, ולא על אלו שלאחר מותו. הסיפור הזה הוא על בין לבין... היה היה איש שמת והגיע זמנו להיטמן באדמה. והאיש, למרות שגופתו היתה מוטלת דוממת, הרי שראה את עצמו. הפלא ופלא - איש עומד להיטמן כמה מטרים מתחת לפני האדמה ובו בזמן הוא נמצא כמה מטרים מעליה.ומשם רואה האיש שאין הוא מזהה את עצמו. ירד חצי מטר כדי להתבונן טוב יותר ועדיין - מאום. `היי, זה לא אני שם`, צעק האיש. הקברן הרים את ראשו והסתכל סביב: `סליחה`? `זה לא אני`, ענה האיש `יש פה כנראה איזשהו בלבול`. `שום בלבול`, ענה הקברן ביובש, `זה אתה, פשוט לא מזהה. מרוב מסכות בטח`. והחל אוחז במעדר. ` רגע!` קרא אליו האיש. זה אני. אם אני לא אזהה את עצמי אז מי כן`? הקברן משך בכתפיו. `ואיפה בכלל כולם`? מלמל האיש. `אולי גם הם לא מזהים` ענה הקברן, שלח יד אל פני גופתו של האיש, תפס באפו ו...נותר עם מסכה בידו: `מי זה אם כן`? שאל את האיש. `זה פרצוף ישן` ענה האיש במבוכה `פרצוף שניסיתי מזמן, אבל זה לא אני`. `וזה`? שאל הקברן לאחר ששלף מסכה נוספת.האיש גמגם `גם זה פרצוף שהיה שלי, אבל זה לא אני באמת`. הקברן התיישב ושתק. שתק גם האיש. שתקו שניהם עד שקם הקברן והחל חוזר למלאכתו. `רגע! רגע!` זעק האיש. הקברן עצר: `מה עכשיו`? `בכל זאת...זה לא אני...אני בטוח בזה. ולך תדע מתי אני אצא מהחור הזה אם בכלל. אני רוצה להיות אני` האיש גמגם. `שמע, חביבי`, ענה הקברן `,אין לי את כל היום, יש עוד אנשים אתה יכול לתאר לעצמך, ואתה לא היחיד עם מסיכות,או שאתה אומר לי מה הפרצוף שלך או שאני קובר אותך ככה`. האיש שתק. `נו?` הקברן נשמע כאילו הוא מאבד את סבלנותו. אבל האיש המשיך שותק. הקברן שלח יד אל פני גופתו של האיש והחל מסיר מסכה, ועוד אחת ועוד ועוד. עד שלבסוף נערמו פרצופים מפרצופים שונים לצד הגופה. `נו? מזהה משהו`? שאל הקברן. `מזהה. אבל זה לא אני באמת` לחש האיש `וחוץ מזה שאני כבר לא רואה כ``כ טוב. יש לי דמעות בעיניים`. `איך בכלל אתה נראה`? שאל הקברן. `אני לא בטוח שאני יודע` האיש בכה. וכמה שבכה יותר, ככה ראה פחות. וכמה שראה פחות, ככה הרגיש יותר. וכמה שהרגיש יותר, הפלא ופלא, ראה יותר. ראה את אמו אוהבת. אוהבת אותו. ראה את חבריו מחייכים . מחייכים אליו. ראה את ילדיו מתאבלים. עליו. ואת אשתו בוכה איתו ומתגעגעת.אליו. ראה את כל אוהביו. כי הם, הכירו אותו באמת. על כל פרצופיו. כי הם אהבו את כולו.