פסוק אחד - שתי דתות - ומשיח הרבה
פרשת ויחי, שהיא סיומו של ספר בראשית מאופיינת בעיקרה בברכותיו של יעקב לבניו לפני מותו. ברכות אלו, הכתובים בשפה מליצית, מוגדרים על ידי יעקב עצמו, גם כנבואה זוטא לעתיד לבוא ("..האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים") וזכו ברבות שנים ועידנים לפירושים שונים ומגוונים.
באופן טבעי, זכו ברכותיו של יהודה למרבית הפרשנויות, שהרי, סוף סוף, חז"ל והעם היהודי ההיסטורי הוא מצאצאי שבט זה ואלו שהצטרפו אליו. פסוק אחד בברכה זו, שתוכנו ומשמעותו כה רב, היווה את כתב האסמכתא ההיסטריוסופי לבכירותו של שבט זה והוא חורג הרבה מעבר לפירושו הפילולוגי (פירוש הטקסט) שהינו פרובלמטי בפני עצמו: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". בעוד שהחלק הראשון של הפסוק די מובן ובעל השלכות מעשיות לאבסולוטיות של שלטון שבט יהודה על פני אחיו (=השלטון והסמכות של יהודה לעולם) הרי שחלקו השני די "עמום" בהבנתו הטקסטואלית ואף מעמיד בספק את ההבנה של החלק הראשון. יתירה מכך, לפירושו של הפסוק היו השלכות תיאולוגיות והיסטוריות בויכוח עם הנצרות לאורך כל הדורות, ויכוח שלא הסתיים והוא קיים ועומד.
הויכוח הוא בעיקר על פירוש המילים: "עד כי יבוא שילה.." והאם הן באות לסייג את החלק הראשון. כלומר, האם שבט יהודה ישלוט עד אותו רגע שיבוא "שילה" (תכף נבין מה זה "שילה") או שמא פירושו, עד אותו רגע שיבוא שילה ולהבא אז הוא ימשול ("עד בכלל") והבנתו היא: יהודה ימשיך למשול גם כאשר יבוא שילה. בעברית, המילה "עד" היא דו משמעית (פירוש 1: until - "אני מחכה עד שתבוא". משמעות 2: eternity - "אני אוהב אותך עד כלות"). אבל ניתן להבין כבר עתה היטב כיצד מילה זו, יכולה הייתה להתפרש בנצרות (אשר מפורסמת בסילוף ועיוות פסוקים בעיקר בשל תרגומן מהספטואגינטה) במשמעות ששלטון יהודה יסור בזמן שיגיע אותו "שילה". וכאן מגיעים לפירוש המילה "שילה" שיש לה בפרשנות החז"לית לפחות 7 פירשים שונים. המתרגמים הקדומים, קודם הנצרות, פירשו את המילה שילה - במשמעות "שלו". כלומר, שבט יהודה ישלוט עד אשר יבוא זה שהשלטון שלו. והכוונה כמובן, למלך המשיח לעתיד לבוא, ופירושן למילה "עד" הוא במובן ה"נצחי". רש"י ועוד פרשנים נוקטים בפרשנות זו, אך אין ספק שהיא הייתה לרועץ בויכוח עם הנצרות, אשר טענו כי אותו האיש, ישו, הוא זה שהשלטון שלו, ויהודה שלט עד בואו ומעתה רק הוא בעל הסמכות והשררה. ולמעשה, לטענתם, פסוק זה הוא הוא הבשורה המקראית למשיחם.
הפרשנים המאוחרים יותר, שהכירו היטב את המשמעות שנתנה הנצרות לפסוק זה, פירשו את המילה "שילה" באופנים אחרים. היו שטענו כי "שילה" הוא מלשון שלווה, כלומר עד אשר יבוא יהודה אל השלווה והמנוחה. היו שטענו כי מדובר מלשון "שליה" (של היולדת), שזהו כתב ההתרסה כנגד הנצרות באופן מובהק שכידוע, מאמינים שישוע אינו בן אנוש, ולידתו לא כדרך אנושית "שלייתית". היו שפירשו מילה זו במשמעותה הגיאוגרפית, שילה היא שם העיר הסמוכה לשכם ואנחנו יודעים כי במקרא מלכות בית דוד התפלגה במקום זה, ועל כן ברור שהשלטון של יהודה המלא, התקיים עד לאותו רגע. וכו' וכו'
מכל מקום אנו רואים שכבר בפירושים המאוחרים, החלו להערים על פסוק זה שהמתרגמים המוקדמים הבינו אותו במובן פשוט מאוד, שילה=שלו וכך בהדיא בסנהדרין צ"ח: "דבי רבי שילא אמרי שילה שמו שנאמר (בראשית מט, י) עד כי יבא שילה", וזה, כפי שאומר בפירוש החזקוני על אחד הפירושים בפסוק זה: "ופשט זה להוציא מדרך המינים..". השאלה המתבקשת היא מדוע היה לחכמים בעיה לפרש כי המשיח הוא משיח בן דוד, והתרגום המוקדם היה נותר בשלו. כלומר עד כי יבוא שילה - הוא מלך המשיח שהשלטון שלו, והוא עוד לא בא. נקודה. אמאי האי פיל בפולא? אלא כנראה שזהותו של המשיח, ייחוסו ובעיקר תפקידו, היה שנוי במחלוקת גם באלף השני לספירה. באלף הראשון אנו רואים זאת בהדיא בשני התלמודים ובכל המדרשים. אך ייתכן שחלק מן הפרשנים המאוחרים באלף השני עדיין לא היו בטוחים כל כך בזהות זו, יחוסה ובעיקר משמעותה ותפקידה.
פרשת ויחי, שהיא סיומו של ספר בראשית מאופיינת בעיקרה בברכותיו של יעקב לבניו לפני מותו. ברכות אלו, הכתובים בשפה מליצית, מוגדרים על ידי יעקב עצמו, גם כנבואה זוטא לעתיד לבוא ("..האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים") וזכו ברבות שנים ועידנים לפירושים שונים ומגוונים.
באופן טבעי, זכו ברכותיו של יהודה למרבית הפרשנויות, שהרי, סוף סוף, חז"ל והעם היהודי ההיסטורי הוא מצאצאי שבט זה ואלו שהצטרפו אליו. פסוק אחד בברכה זו, שתוכנו ומשמעותו כה רב, היווה את כתב האסמכתא ההיסטריוסופי לבכירותו של שבט זה והוא חורג הרבה מעבר לפירושו הפילולוגי (פירוש הטקסט) שהינו פרובלמטי בפני עצמו: "לֹא-יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו עַד כִּי-יָבֹא שִׁילֹה וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים". בעוד שהחלק הראשון של הפסוק די מובן ובעל השלכות מעשיות לאבסולוטיות של שלטון שבט יהודה על פני אחיו (=השלטון והסמכות של יהודה לעולם) הרי שחלקו השני די "עמום" בהבנתו הטקסטואלית ואף מעמיד בספק את ההבנה של החלק הראשון. יתירה מכך, לפירושו של הפסוק היו השלכות תיאולוגיות והיסטוריות בויכוח עם הנצרות לאורך כל הדורות, ויכוח שלא הסתיים והוא קיים ועומד.
הויכוח הוא בעיקר על פירוש המילים: "עד כי יבוא שילה.." והאם הן באות לסייג את החלק הראשון. כלומר, האם שבט יהודה ישלוט עד אותו רגע שיבוא "שילה" (תכף נבין מה זה "שילה") או שמא פירושו, עד אותו רגע שיבוא שילה ולהבא אז הוא ימשול ("עד בכלל") והבנתו היא: יהודה ימשיך למשול גם כאשר יבוא שילה. בעברית, המילה "עד" היא דו משמעית (פירוש 1: until - "אני מחכה עד שתבוא". משמעות 2: eternity - "אני אוהב אותך עד כלות"). אבל ניתן להבין כבר עתה היטב כיצד מילה זו, יכולה הייתה להתפרש בנצרות (אשר מפורסמת בסילוף ועיוות פסוקים בעיקר בשל תרגומן מהספטואגינטה) במשמעות ששלטון יהודה יסור בזמן שיגיע אותו "שילה". וכאן מגיעים לפירוש המילה "שילה" שיש לה בפרשנות החז"לית לפחות 7 פירשים שונים. המתרגמים הקדומים, קודם הנצרות, פירשו את המילה שילה - במשמעות "שלו". כלומר, שבט יהודה ישלוט עד אשר יבוא זה שהשלטון שלו. והכוונה כמובן, למלך המשיח לעתיד לבוא, ופירושן למילה "עד" הוא במובן ה"נצחי". רש"י ועוד פרשנים נוקטים בפרשנות זו, אך אין ספק שהיא הייתה לרועץ בויכוח עם הנצרות, אשר טענו כי אותו האיש, ישו, הוא זה שהשלטון שלו, ויהודה שלט עד בואו ומעתה רק הוא בעל הסמכות והשררה. ולמעשה, לטענתם, פסוק זה הוא הוא הבשורה המקראית למשיחם.
הפרשנים המאוחרים יותר, שהכירו היטב את המשמעות שנתנה הנצרות לפסוק זה, פירשו את המילה "שילה" באופנים אחרים. היו שטענו כי "שילה" הוא מלשון שלווה, כלומר עד אשר יבוא יהודה אל השלווה והמנוחה. היו שטענו כי מדובר מלשון "שליה" (של היולדת), שזהו כתב ההתרסה כנגד הנצרות באופן מובהק שכידוע, מאמינים שישוע אינו בן אנוש, ולידתו לא כדרך אנושית "שלייתית". היו שפירשו מילה זו במשמעותה הגיאוגרפית, שילה היא שם העיר הסמוכה לשכם ואנחנו יודעים כי במקרא מלכות בית דוד התפלגה במקום זה, ועל כן ברור שהשלטון של יהודה המלא, התקיים עד לאותו רגע. וכו' וכו'
מכל מקום אנו רואים שכבר בפירושים המאוחרים, החלו להערים על פסוק זה שהמתרגמים המוקדמים הבינו אותו במובן פשוט מאוד, שילה=שלו וכך בהדיא בסנהדרין צ"ח: "דבי רבי שילא אמרי שילה שמו שנאמר (בראשית מט, י) עד כי יבא שילה", וזה, כפי שאומר בפירוש החזקוני על אחד הפירושים בפסוק זה: "ופשט זה להוציא מדרך המינים..". השאלה המתבקשת היא מדוע היה לחכמים בעיה לפרש כי המשיח הוא משיח בן דוד, והתרגום המוקדם היה נותר בשלו. כלומר עד כי יבוא שילה - הוא מלך המשיח שהשלטון שלו, והוא עוד לא בא. נקודה. אמאי האי פיל בפולא? אלא כנראה שזהותו של המשיח, ייחוסו ובעיקר תפקידו, היה שנוי במחלוקת גם באלף השני לספירה. באלף הראשון אנו רואים זאת בהדיא בשני התלמודים ובכל המדרשים. אך ייתכן שחלק מן הפרשנים המאוחרים באלף השני עדיין לא היו בטוחים כל כך בזהות זו, יחוסה ובעיקר משמעותה ותפקידה.