המון תודה! ותוספת -
יש אנשים שיתייאשו כשיראו מה כתבנו - אני ואת.
כתבנו: אם לא נשנה את אורח חיינו ונסגל הרגלים טובים ונעסוק בפעילות גופנית - נחזור להשמין למרות הניתוח.
אז יש אנשים שיאמרו: אבל אני לא יכול לשנות את אורח חיי! אני לא מצליח! אני לא מצליח לאכול אוכל בריא, אני רעב ועצבני כל הזמן ומוכרח אוכל לא בריא כדי להרגע! אין לי סיכוי, אני אבוד.
אז אני רוצה להגיד לכם - לא צריך להתאבד. לא צריך להתייאש ולאכול בלי חשבון. אני מבטיחה לכם שאתם בתהליך גם אם אתם לא מצליחים להרגיע את התאווה להרגלים הלא בריאים ולא מסוגלים לעשות ספורט. רק תרצו, ותאמינו שתצליחו (ומי שיכול - כדאי גם להתפלל ולבקש על זה).
באמת.
כולנו באותה סירה, מי יותר ומי פחות.
קצת מהסיפור שלי -
השנה לפני החג חשבתי שאני לא צריכה מצות לחול המועד (בסעודות החג אני אורחת ויש שם מצות), ומספיק לי בלינצ'ס מקמח תפוחי אדמה, גבינות ומוצרי חלב, תבשיל עוף ותפו"א וירקות כרגיל, תמרים במקום ממתקים. אני לא צריכה עוגיות, לא חרוסת (מלאה אגוזים ותמרים), לא ממרח שוקולד, לא ממתקים. בשביל מה?
לא הצליח לי. בסוף קניתי מצות, כי לא הייתי רגועה בלי פחמימות של חיטה. וגם טיפסתי על הקירות בלי שוקולד, ואכלתי כל הזמן דברים עם סוכר. אז קניתי לי שוקולד כדי להרגיע את העצבים, וקצת עוגיות וממתקים, אבל לא הייתי צריכה חרוסת ולא ממרח שוקולד (שסוחבים אינסוף מצות, ומעלים מטורף במשקל).
לפני שנה חשבתי שאני יכולה להוריד את העלייה במשקל כמו שהורדתי את העליות הקודמות שהיו לי במשך 6 השנים מאז הניתוח. אבל אחרי שנה אני רואה שלא הצלחתי, והמעט שכן הצלחתי עלה בחזרה בקלות אחרי פורים. אז אין סיבה להרים ידיים. יש סיבה להמשיך לנסות עוד דברים, עוד כלי עזר אפילו קטנטנים - קבוצת תמיכה, צמיד אדום ליד (שמושכים בזמן שמתעוררת אכילה כפייתית). ואם זה לא יצליח - אז עוד דברים. עוד קבוצות. עוד כלי עזרה.
זה נקרא תהליך של הצלחה. כך מתמודדים.
פעילות גופנית עדיין גדולה עלי בכמה מידות? לא להתייאש. מה שאני זה טוב ומוצלח. להמשיך מה שאני יכולה. לשמוח גם על פעילות גופנית לא סדירה.
והעיקר להמשיך להאמין ביכולת. להמשיך לעבוד על הגדילה הנפשית הכללית. לאורך זמן יש תוצאות ענקיות.
עליתי במשקל במשך 6 השנים מאז הניתוח. אבל בכל דיאטה בעבר ירדתי עד 16 ק"ג מכסימום, ולא ירד יותר, ותוך שנה עלו בחזרה 20, למרות המאמצים. והפעם ירדו 34, ועלו רק 10, במהלך 6 שנים, ולא בקצב אחיד, והיו גם ירידות. הצלחה בבריאטריה נחשבת גם אם לאורך שנים יש ירידה של רק ִֵֵֵ50ֵֵ% מעודף המשקל. ואצלי זה הרבה יותר מ-50%.
זו בינוניות? טוב, מבחינתי עדיפה בינוניות מאשר או הכל או לא כלום. ומה שאחד יקרא לו בינוניות, אני קוראת לו תהליך. וברור לי שההמשך בוא יבוא, ואף על פי שיתמהמה.
כי יש לי שאיפות גבוהות ועקשניות. אז אין מצב שלא אלך קדימה כל הזמן, בסופו של דבר.
אין לי מה להתאכזב מעצמי. זו לא עצלות או חוסר מודעות שמונעת ממני לעשות מה שאחרים מצליחים, בנוגע לממתקים ופעילות גופנית. יש סיבות טובות שמפריעות לי, אז אני יכולה לחבק אותן במהלך התהליך, ולתת להן את המקום והזמן שהן צריכות.
אם תהליך ההצלחה דורש הרבה צער והרבה המתנה בציפייה, זה לא הופך אותו לכישלון. זה פשוט כי הוא גדול יותר ומורכב יותר, ולכן גם יפה יותר וחזק יותר
.
לא ידעתי שכבר שנה אבינוח
