פסח תשס"ד

[ornusha]

פסח תשס"ד

הגיע האביב... הגיע פסח.... וגם השנה ננקה, נתלבש בבגדים יפים, נתארגן, נבשל, נכניס תסירים לאוטו, ניסע לחדרה, נשב, נאכל, נדבר, נצחק, נשיר... אבל השנה לא יגידו לי: יאללה אנחנו מאחרים תזדרזי (למרות שתמיד אנחנו מגיעים ראשונים).... לא יהיה מי שישב ליד דוד שלי ויקרא תאגדה וכל שניה יזרוק בדיחה מהשרוול.... מישהו אחר יצטרך לזרז את כולם אחרי האוכל לחזור ולסיים את קריאת האגדה... בדרך חזרה הביתה אחי לבד יצחק עליי על איך שאני נרדמת.... אבא שלי לא יהיה... הוא יסתכל עלינו מלמעלה אבל לא ישב איתנו בשולחן... אבל אנחנו נהיה ביחד ונסתדר... לפחות בליל הסדר השנה הוא לא סובל....

 

[NiR AbR]

אורנה...

אני רק יכול לנסות ולתאר את זה... באירועים שכאלה אני מניח שמרגישים בחסר הכי הרבה...

ליל הסדר הזה הוא אבל גם ליל הסדר הראשון שאחרי ההחלמה (אם אני לא טועה) וזה גם מעין ציון דרך כזה, שאפשר להביט בו בצורה יותר חיובית. אני לא אנסה להגיד יותר מדי, כי אני יודע שזה לא משנה איזו עובדה, אבל בכל מקרה - שיהיה לך חג שמח! ומי ייתן ושמעכשיו יבואו רק תקופות טובות!

 

[אדומה2]

אבות

אנחנו השנה ישבנו 3 אנשים ועוד אחד- אבא שלי- שכב במיטתו ומדי פעם זרק הערה שנדע שהוא חצי איתנו וחצי רדום. לא שאני מתלוננת כן, לא קראנו הגדה ואכלנו אוכל טעים והיה נחמד וקצר, כמו שאנחנו אוהבים. ובכל זאת אני אומר את הברור מאליו- אני מעדיפה לשבת עם 30 איש סביב שולחן, כולל אבא שלי הבריא בתיאוריה זו, ולקטר ששוב קוראים את ההגדה במקום לאכול, ושוב לשתות טיפה יותר מדי יין על מנת לגרום לזמן לעבור יותר מהר.... אבל היה גם רגע חסד. אבא שלי אמר לי שאני כמו פרפר שבא אליו עם הכנפיים ומלטף לו את הלב. וזו הייתה המתנה שקיבלתי לחג. אורנושה- בקרוב גם אני אבכה את החגים ללא אבא שלי, ועדיין מבכה את החגים ללא אימא שלי. אין לי הרבה מילים לומר לך על מנת לעודד אותך, פרט לעובדה שאביך חי בתוכך, בתוך ליבך, וכך ממשיך ללוות אותך, כך אני מאמינה. עצם העובדה שיש לך זכרונות טובים מאבא שלך, מלאים בחיוך ושמחה, את העובדה הזו קחי איתך ואמצי חזק לליבך. לא לכולם יש את זה. חג רגוע ונעים לעולם, יעל

 

[אילת החן]

אורנושה

מילותייך מלוות אותי בעצב ובכאב הגדול שלי, על כך שגם אבי לא עימנו השנה, זה היה ליל הסדר הראשון בו הוא לא ישב עימנו, עם המסובים. הצער, הדמעות הכאב והגעגוע הגדול אל אבי האהוב ליוו אותי בכל דקה ודקה במהלך החג הזה והימים שלפניו. הלכתי לקברו בטרם נסעתי לליל הסדר, הבאתי לו פרחים (זו הפעם הראשונה שאני קונה שני זרים, אחד לאמא ואחד לאבא בערב החג), בעת שסידרתי את הפרחים סיפרתי לו שאני עדיין חזקה, גם כעת, כשהכימורתפיה מתחילה להתיש אותי, אני זוכרת שהוא גאה בי, בדרכי, בחוסן ובאופטימיות שתמיד אפיינו אותי. סיפרתי לו שאני ממשיכה במאבק העיקש מול קופת חולים מכבי, שזו תהיה מלחמה בה אנצח, סיפרתי לו על הגעגוע, על האהבה הגדולה, על הריק שהוא הותיר בלכתו, ובעיקר, אמרתי לו שאני מבינה אותו, שהוא לא יכל להמשיך יותר לסבול, שאני מצליחה להתגבר על הכאב בזכות הידיעה, שהשנה הוא כבר לא סובל... היה לי מאוד קשה לכתוב תגובה לך, אבל חיבקתי אותך כל החג, בליבי. אילת.

 

[נאחזת בתקווה]

../images/Emo7.gifסדר ראשון בלעדיו....

קוראת את דברייך ודברי אילת והאנשים פה ומזדהה... רק לפני פחות מחודש הוא נפטר וכבר נאלצתי להתמודד עם החג הזה בלעדיו והיה ממש קשה אני לא יודעת מה לעשות אבל אני מרגישה שאני כבר לא מסוגלת יש בי כל כך הרבה צורך לראות אותו שוב והגעגועים והזכרונות מתחזקים מיום ליום אני מפחדת ללכת לאיבוד..... מרגישה אשמה שלא שמרתי עליו מספיק שיכלנו למנוע את הזיהום ואז אולי הוא היה נשאר איתי....לפחות לעוד כמה שנים... מה יהיה איתי? נראה לכם שזה יפחת ??הכאב?הגעגוע הזה?