Dia Leoghann
New member
פסטיבל לונאסה בעוד 5 ימים
מחזוריות מעגל השנה הביאה אותנו קרוב לפתחו של פסטיבל חדש – לונאסה (Lughnasadh) ב-1 באוגוסט. הפסטיבל קרוי על שמו של האל לו, או לוך (Lugh) מן הטואת´ה דיי דאנאן, שם שפירושו הוא "אור" או "זוהר". אולם, השם יוצר בלבול קטן, כיוון שהחג אינו לכבודו של לו, אלא לזכר המשחקים שערך לו לזכרו של אמו החורגת טיילטיו (באירלנד החג נקרא לעיתים "המשחקים הטלטיים"). על פי האגדות, אחרי שהטואת´ה הביסו את הפירבולג בקרב מויטורה השני, נשלח לו לאימוץ אצל טיילטיו שהיתה ממשפחת המלוכה הפירבולגית. בימים עברו היה זה מנהג נפוץ לאמץ ילדים משבטי האוייב כדי לשמור על השלום ולמנוע מלחמות מיותרות. האגדה מספרת שאחרי נצחון הטואת´ה הוטל על טיילטיו לפנות שטחי אדמה גדולים עבור הטואת´ה כדי שיוכלו לזרוע בהם. טיילטיו מתה מאפיסת כוחות בסיימה את העבודה, ולו קבר אותה בגבעה שקרא על שמה – "גבעת טיילטיו". בזעמו וצערו איים לו לעקור את כל הדגן שצמח בשדות אותם פינתה אמו החורגת, אך הטואת´ה הזדרזו לקצור את הקציר והכינו משתה גדול לכבודה של טיילטיו על גבעת קבורתה כדי לרצות את זעמו של לו. מאז היה לו עורך בכל שנה ביום זה תחרויות אתלטיקה, כשרונות, שירה, וסיפורי סיפורים. לו הכריז שחג זה יצוין בכל שנה עד קץ הימים. משחקים ותחרויות כדי להעניק כבוד למתים היו מסורת אירופאית עתיקה, ויש הטוענים שגם המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה היו לזכר מעלליהם של גיבורים שמתו בקרב. עד היום רוב התחרויות בעולם בדרך כלל מתקיימות לזכרו של מישהו מסויים. בחלוף השנים המסורות הסובבות את המשחקים הטיילטיים התמסדו לאירועים וטקסים החוגגים לא רק את כבודה של טיילטיו ואת הפריון שהביאה בקורבנה האישי, אלא גם לכבוד עבודתם וקורבנם של בני האדם שעובדים על מנת לקיים ולהחזיק את משפחותיהם וקהילותיהם. למרבה הצער, כאשר החברה האנושית התקדמה לכיוון הערים הגדולות אבדה גם המסורת של החגיגות הקהילתיות שתפקידן היה להזכיר לנו שאנו לא לבד, לציין את ההישגים של עבודתנו, לשמוח בחלקינו שאנו חלק מקבוצה (שבט, משפחה), ולתת לכל אחד הזדמנות להודות לקבוצה כולה שבימים עברו היו כל-כך תלויים בה. המילה "Lugh" דומה, או אולי אף נובעת מהמילה הקלטית העתיקה "Lugio" שמשמעה "שבועה". חלק מסורתי בחגיגות לונאסה היה כתיבת שבועות וחוזים, או חזרה עליהם. עוד מלפני כתיבת ההיסטוריה ועד המאה ה-21 חתונות, הסכמי עבודה ושאר חוזים והסכמים של חיי היום-יום היו נכתבים או מחודשים בסביבות עונה זו. כיוון שהיה זה תחילת שיא עונת הקציר היו נערכים ירידים ושווקים להשכרת עובדים או מכירת עבדים. חלק ממסורות החג נמשכות עד ימינו. באירלנד נוהגים הכפריים לצאת ביום ראשון האחרון של יולי כדי לקטוף אוכמניות המסמלות את פריון האדמה ואת הקורבן של טיילטיו כאשר פינתה שדות כדי להאכיל את הדורות הבאים. עם בוא הנצרות לאירלנד החג קיבל צוויון נוצרי. כיכרות לחם נאפו מראשוני החיטים שנקצרו והונחו על מזבח הכנסייה ביום ראשון הראשון של חודש אוגוסט. השם הנוצרי של לונאסה הוא לאמאס (Lammas) שפירושו "מיסת כיכר הלחם". גם בארצנו הקטנטונת, למרות השינוי האקלימי, אנו בתחילת שיא עונת קציר הקייץ. השדות בארץ כורעים תחת נטל העגבניות, האבטיחים, המלונים, התירסים, התבלינים, הכותנה, הבוטנים ועוד. אם אתם מרגישים שאיבדתם חלק מקירבתכם אל מעגל הטבע בגלל החיים ביער האספלט והפלדה העירוני, זהו הזמן לצאת אל השדות ולראות את החקלאים עסוקים בטיפול ובקציר שדותיהם. עבודתם היא עבודה רוחנית והם המביאים את פריון הטבע ואלות ואלי האדמה אלינו. בלעדיהם לא היינו מגיעים למקום בו אנו עכשיו, ואם תחשבו על זה טוב (אלו מכם שאינם קיבוצניקים או מושבניקים כמוני) כמה אנשים אתם מכירים שעדיין יודעים לאחוז במגל ובחרמש, או בכלל יודעים לזרוע ולקצור? עונה זו בשנה מביאה אלינו שדות עמוסי פרי (בעבר ביו אלו פרות הקייץ שהחזיקו את האדם במשך החורף!!), דבורים שמרחפות בחיפוש אחר צוף למלא את החורים האחרונים בכוורת, כוחה של השמש עדיין חזק, אך בכל יום בו היא שוקעת במערב הוא קטן יותר ויותר, האויר החם עומד ורוחות כמעט ואינן מנשבות ואויר הלילה מתחיל להתקרר. זהו הזמן שלפני דמדומי הערב של השנה, ובו יש מקום לטקסים רבי משמעות ועוצמה. זהו הזמן שבו אלי הדגן והפריון זוכים לכבודם. הם נמצאים בשיאם ומעניקים לנו מנדיבותם, אך הם מודעים בשמחה-עצב שזמנם הולך ומתקצר, כמו שקורה בכל שנה, ויום מותם קרב, כמו בכל שנה, אך למרות זאת הם גם יודעים שיבוא יום והם ישובו לעוד קייץ חם ונהדר בשנה הבאה, כמו שהם תמיד עושים, תמיד עשו, ותמיד יעשו, כי זהו הסיבוב הניצחי של גלגל השנה והם רוכבים עליו בגאווה!!
מחזוריות מעגל השנה הביאה אותנו קרוב לפתחו של פסטיבל חדש – לונאסה (Lughnasadh) ב-1 באוגוסט. הפסטיבל קרוי על שמו של האל לו, או לוך (Lugh) מן הטואת´ה דיי דאנאן, שם שפירושו הוא "אור" או "זוהר". אולם, השם יוצר בלבול קטן, כיוון שהחג אינו לכבודו של לו, אלא לזכר המשחקים שערך לו לזכרו של אמו החורגת טיילטיו (באירלנד החג נקרא לעיתים "המשחקים הטלטיים"). על פי האגדות, אחרי שהטואת´ה הביסו את הפירבולג בקרב מויטורה השני, נשלח לו לאימוץ אצל טיילטיו שהיתה ממשפחת המלוכה הפירבולגית. בימים עברו היה זה מנהג נפוץ לאמץ ילדים משבטי האוייב כדי לשמור על השלום ולמנוע מלחמות מיותרות. האגדה מספרת שאחרי נצחון הטואת´ה הוטל על טיילטיו לפנות שטחי אדמה גדולים עבור הטואת´ה כדי שיוכלו לזרוע בהם. טיילטיו מתה מאפיסת כוחות בסיימה את העבודה, ולו קבר אותה בגבעה שקרא על שמה – "גבעת טיילטיו". בזעמו וצערו איים לו לעקור את כל הדגן שצמח בשדות אותם פינתה אמו החורגת, אך הטואת´ה הזדרזו לקצור את הקציר והכינו משתה גדול לכבודה של טיילטיו על גבעת קבורתה כדי לרצות את זעמו של לו. מאז היה לו עורך בכל שנה ביום זה תחרויות אתלטיקה, כשרונות, שירה, וסיפורי סיפורים. לו הכריז שחג זה יצוין בכל שנה עד קץ הימים. משחקים ותחרויות כדי להעניק כבוד למתים היו מסורת אירופאית עתיקה, ויש הטוענים שגם המשחקים האולימפיים ביוון העתיקה היו לזכר מעלליהם של גיבורים שמתו בקרב. עד היום רוב התחרויות בעולם בדרך כלל מתקיימות לזכרו של מישהו מסויים. בחלוף השנים המסורות הסובבות את המשחקים הטיילטיים התמסדו לאירועים וטקסים החוגגים לא רק את כבודה של טיילטיו ואת הפריון שהביאה בקורבנה האישי, אלא גם לכבוד עבודתם וקורבנם של בני האדם שעובדים על מנת לקיים ולהחזיק את משפחותיהם וקהילותיהם. למרבה הצער, כאשר החברה האנושית התקדמה לכיוון הערים הגדולות אבדה גם המסורת של החגיגות הקהילתיות שתפקידן היה להזכיר לנו שאנו לא לבד, לציין את ההישגים של עבודתנו, לשמוח בחלקינו שאנו חלק מקבוצה (שבט, משפחה), ולתת לכל אחד הזדמנות להודות לקבוצה כולה שבימים עברו היו כל-כך תלויים בה. המילה "Lugh" דומה, או אולי אף נובעת מהמילה הקלטית העתיקה "Lugio" שמשמעה "שבועה". חלק מסורתי בחגיגות לונאסה היה כתיבת שבועות וחוזים, או חזרה עליהם. עוד מלפני כתיבת ההיסטוריה ועד המאה ה-21 חתונות, הסכמי עבודה ושאר חוזים והסכמים של חיי היום-יום היו נכתבים או מחודשים בסביבות עונה זו. כיוון שהיה זה תחילת שיא עונת הקציר היו נערכים ירידים ושווקים להשכרת עובדים או מכירת עבדים. חלק ממסורות החג נמשכות עד ימינו. באירלנד נוהגים הכפריים לצאת ביום ראשון האחרון של יולי כדי לקטוף אוכמניות המסמלות את פריון האדמה ואת הקורבן של טיילטיו כאשר פינתה שדות כדי להאכיל את הדורות הבאים. עם בוא הנצרות לאירלנד החג קיבל צוויון נוצרי. כיכרות לחם נאפו מראשוני החיטים שנקצרו והונחו על מזבח הכנסייה ביום ראשון הראשון של חודש אוגוסט. השם הנוצרי של לונאסה הוא לאמאס (Lammas) שפירושו "מיסת כיכר הלחם". גם בארצנו הקטנטונת, למרות השינוי האקלימי, אנו בתחילת שיא עונת קציר הקייץ. השדות בארץ כורעים תחת נטל העגבניות, האבטיחים, המלונים, התירסים, התבלינים, הכותנה, הבוטנים ועוד. אם אתם מרגישים שאיבדתם חלק מקירבתכם אל מעגל הטבע בגלל החיים ביער האספלט והפלדה העירוני, זהו הזמן לצאת אל השדות ולראות את החקלאים עסוקים בטיפול ובקציר שדותיהם. עבודתם היא עבודה רוחנית והם המביאים את פריון הטבע ואלות ואלי האדמה אלינו. בלעדיהם לא היינו מגיעים למקום בו אנו עכשיו, ואם תחשבו על זה טוב (אלו מכם שאינם קיבוצניקים או מושבניקים כמוני) כמה אנשים אתם מכירים שעדיין יודעים לאחוז במגל ובחרמש, או בכלל יודעים לזרוע ולקצור? עונה זו בשנה מביאה אלינו שדות עמוסי פרי (בעבר ביו אלו פרות הקייץ שהחזיקו את האדם במשך החורף!!), דבורים שמרחפות בחיפוש אחר צוף למלא את החורים האחרונים בכוורת, כוחה של השמש עדיין חזק, אך בכל יום בו היא שוקעת במערב הוא קטן יותר ויותר, האויר החם עומד ורוחות כמעט ואינן מנשבות ואויר הלילה מתחיל להתקרר. זהו הזמן שלפני דמדומי הערב של השנה, ובו יש מקום לטקסים רבי משמעות ועוצמה. זהו הזמן שבו אלי הדגן והפריון זוכים לכבודם. הם נמצאים בשיאם ומעניקים לנו מנדיבותם, אך הם מודעים בשמחה-עצב שזמנם הולך ומתקצר, כמו שקורה בכל שנה, ויום מותם קרב, כמו בכל שנה, אך למרות זאת הם גם יודעים שיבוא יום והם ישובו לעוד קייץ חם ונהדר בשנה הבאה, כמו שהם תמיד עושים, תמיד עשו, ותמיד יעשו, כי זהו הסיבוב הניצחי של גלגל השנה והם רוכבים עליו בגאווה!!